דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן עג
אם מותר לפנות עצמות מבית"ק ישן למקום ואחר. לאחי האהוב הרב הגדול עדיו לגאון ולתפארת כליל המדע והחכמה וכו' סש"ה מוה"ר ד"ר צמח ראבינער (שליט"א) ז"ל הרב בסופיה ומטיף הכולל בכל מדינת בולגריה. בעח"ח "דברי הספד ותנחומי אבלים בכתבי הקדש, בתלמוד ומדרש" ועוד הרבה ספרים.
בעיר סופיא בירת בולגריה נמצא בית הקברות עתיק יומין כשלש מאות או כארבע מאות שנה על כר נרחב באמצע העיר, אשר לפנים היה הכר הנרחב הזה שבתוך העיר שדה רחבת ידים מחוץ לעיר, ובמרוצת הימים התרבו הבתים ויושביהם עד אשר התמצעה בתוך העיר כמו שהוא עתה לפנינו בית הקברות הזה אשר גאוני ארץ וצדיקים יסודי עולם גנוזים בו היא עתה למרמס לכל עובר ושב, יען כי היהודים הספרדים אינם משגיחים על כבודם של הנפטרים נוחי נפש, ולא עשו לביה"ק כל גדר, והבולגרים מדלת עם בבואם מכפר לעיר למכר תבואותיהם ופרי גנותיהם יציגו שם עגלותיהם וסוסיהם ועושים שם כל צרכי האדם וכדאי בזיון וקיקלון כאשר הביה"ק הזה הוא בתוך העיר, ידרש שר העיר מאת היהודים הספרדים להסיר כל המצבות העתיקות הנמצאות עוד שם, למען עשות מביה"ק הזה גן טיול בעד יושבי העיר ואם ירצו לפתוח את הקברים ולפנות עצמות הנפטרים למקום אחר הרשות בידם, ועתה נדעה נרדפה לדעת איזה דרך ישכן אור התורה להורות לנו למעשה.
תשובה כעין השאלה הנ"ל כבר נמצא בספרי רבותינו האחרונים ותוכן הדברים כך הוא, הנה בדין פנוי העצמות הנזכר לאיסור בטוש"ע (סימן שס"ג) דאין מפנין המת והעצמות אף מקבר בזוי למכובד והוא מהירושלמי (סו"פ ג' דמ"ק) כתבו האחרונים שני טעמים לזה. ועי' שו"ת שיבת ציון סימן ס"ב) חדא משום נוול המת והטעם הזה מפורש בב"ב (קנ"ד) שנית הטעם של הכל בו, המובא בב"י בסימן הנ"ל משום חרדת הדין והנ"מ בין שני הטעמים הנ"ל הוא בקטן פחות מבן עשרים דמשום חרדת הדין ליכא ומשום נוול איכא, ועין בפרט זה בשו"ת חות יאיר בסופו בתשובתו של הגאון ר"ד אופנהיים ובשו"ת כתב (סימן קפ"ד), או בעצמות המת לדעת הנוב"ק (חיו"ד סימן פ"ע) דג"כ ליכא משום חה"ד, אך משום נוול איכא, שנית היכי שמוציאו ומפנו בארון מכוסה דמשום נוול ליכא ומשום תה"ד איכא כש"כ הח"צ, והיוצא מזה דבמוצא קטן פחות מבן עשרים או עצמות המת בארון מכוסה, דבכה"ג לא שייכי שני הטעמים האלה גם יחד דמותר לפנותו, ועין בכל זה בשו"ת נו"ב הנ"ל ובשו"ת שיבת ציון הנ"ל ושו"ת פרשת מרדכי להגאון ר"מ באנעט (חיו"ד סימן כ"ד) ובשו"ת ח"ס (סימן של"ד) כן מבואר מדברי כל האחרונים הנ"ל
אכן לע"ד נראה דלא כן הוא, דבאמנה ישנו בזה טעם אחר לגמרי מדינא דגמרא בדין פנוי המת ממקום למקום והוא לתא דגזילה דבנזיר (ס"ג ע"ב) במשנה דהמוצא מת מושכב כדרכו דתנן התם שלשה הרי זה שכונת קברות ופירש"י וקנו מקומן. וע"כ באורו, הוא דכמו דאמרינן במת מצוה דקנה מקומו דמזה נראה דיש קנין למת במקום שהוא מונח שם, ואפילו לשיטת הסוברים דאין זכיה למת, (עין בפרט זה דמחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן ל"א) מכ"מ במקום שהוא מונח שם יש לו זכיה אם לא מדאורייתא, דבודאי אין שייך זכיה למת מדאורייתא, דלא עדיף מחשו"ק דאין להם זכיה, שאינם בני דעת ובני מצוה וכ"ש מת, אך מדרבנן יש לו זכיה, וכמו במת מצוה דקנה מקומו שהוא מתקנת יב"נ כדאיתא (סו"פ מחובה), כן נמי בקבר ידוע היכי שנקבר מדעת בעל השדה יש לו להמת עצמו קנין במקומו שהוא שוכב שם ומינה דכמו באדם חי אין מוציאין אותו מביתו ודירתו שלא מדעתו, כן אין מוציאין אדם מת מביתו שלא מדעתו, ומטעם זה נמי הא דאמרינן דאין מפנין אפילו מקבר בזוי למכובד, היינו דכיון שהוא משום קנין ואין מחליפין לו לאדם ביתו שלא מדעתו אפילו לבית טוב, אכן טעם נוול המבואר במס' ב"ב הנ"ל הוא רק בפותח קברו ומטלטל המת ומשיבו למקומו באופן זה לא שייך מדין גזילה, אבל נוול המת איכא או חרדת הדין כפי טעם של הכל בו, אבל ברוצה לפנותו לגמרי ולחלוטין ממקומו למקום אחר, ע"ז שייך דין קנין מקומו ומשום. לתא דגזילה ומצאתי בע"ה בשלטי הגבורים על האלפסי (פרק נגמר הדין) שכתב שם בסופו וז"ל ועוד נראה לאסור בהנאה קברים דידן אפילו פנוי משם המת, "דבסתמא כל אדם הנקבר זוכה בקרקע שנקבר בו" מלבד כי המנהג הוא בגליל זה שכ"א קונה מקום קבורתו, וא"כ מקום קבורתו מאן מחיל, מאן שביק עכ"ל, והרי שגם הוא הרגיש בזה, כי המת יש לו קנין במקום קבורתו.
ולפי מה שכתבנו יובן היטב במש"כ הטור וכן בשו"ע דהיכי דקוברו לפי שעה ע"מ לפנותו וכן בקוברו במהמרות כלומר שיחות עמוקות עד שיתעכל הבשר דמותר להפנותו (ומש"כ בקוברו במהמרות נראה מפשוטן של דברים דהוא משום דנתנוהו ע"מ לפנותו, אף שהוא לזמן ארוך ובלתי מוגבל, ודברי הטור הם בדרך לזא"ז, וכן במחבר בשו"ע כתב סתמא ולא נימא דוקא בקוברו לפי שעה הוי נתנוהו ע"מ לפנותו, ובנתנוהו ע"מ לפנותו מותר בכל ענין אפילו לא הגביל הזמן וכן כתב בס' שיבת ציון הנ"ל דהא דקוברים במהמרות עד שיתעכל הבשר ואח"כ מלקטים העצמות וקוברים במקום אחר דהוא מפאת שנתנוהו ע"מ לפנותו וכ"כ בספר פרשת מרדכי שם, וכ"ז הוא דלא כש"כ בס' עין יצחק ח"א לחלק בין קוברו לפי שעה, בין לאחר זמן, והפשטות אין מקום לחלק בזה) אך עיקר הדבר חסר טעם דמאי יועיל קוברו ע"מ לפנותו לסלק טעם נוול וחרה"ד, היתכן לומר שבקוברו ע"מ לפנות, המת יודע מזה שנתנוהו מתחלה ע"מ לפנותו, וגם אח"כ כשמפנין אותו זוכר משום מה הוא הפנוי ואינו נפחד מאימת הדין ובקוברו סתמא אינו יודע משום דבר וכשמפנה אח"ז יחרד מאימת הדין, אתמהא? אכן לפי מה שכתבנו הדבר נכון מאד, דבקוברו ע"מ לפנותו הוי כמו מתנה לזמן שלכתחלה לא הקנו לו מקומו לחלוטין וככלות הזמן שוכב בקבר שאינו שלו ולפיכך אין אנו משגיחים על חה"ד ונוול שלו וכמו שהדין הוא בקבר הנמצא שם בסנהדרין (מ"ז) דמותר לפנותו אע"פ דגם שם איכא חה"ד ונוול ומכ"מ אמרינן דמותר לפנותו, דבעל השדה אינו מחויב להפסיד שדהו בשביל נוולו וחה"ד שלו ה"ה במניחו ע"מ לפנותו. כיון דהגיעה השעה שהוגבלה מתחלה, א"כ נמצא עתה מונח בקבר שאינו שלו שוב אין אנו משגיחין על נוולו וחה"ד שלו ועוד עדיפא מזה נוכל לומר, דכיון דמונח במקום שאינו שלו ויש קפידא בזה למת, וכדאמרינן בב"ב (קי"ב) נמצא צדיק זה קבור בקבר שאינו שלו. א"כ בודאי ניחא לו להקבר בקרקע שהוא שלו, וכמו שפסק כעין זה בשו"ע שם, דלהקבר בשלו אפילו ממכובד לבזוי מותר, ואע"פ ששם לענין להקבר אצל אבותיו מיירי, מכ"מ דבר פשוט הוא דלהקבר בשלו ממש ודאי כן הוא, ומוחל על נוולו ועל חה"ד שלו.
ולפ"מ שחדשתי דלפנות המת מקבר לקבר איכא משום לתא דגזילה דקנה מקומו, אמרתי להסתפק היכי דמפנהו מקבר בזוי למכובד אי בכה"ג נמי איכא דין גזילה, וכבר מפורסם הוא שיטת הרמב"ם (ריש הלכות גניבה) שאינו גורס בגמרא ע"מ לשלם כפל, ועי' בלחם משנה שם, ואולי בכה"ג אף בחיים ליכא דין גזילה. שוב ראיתי שהדבר מתבאר מהא דאיתא בשו"ע (סימן שנ"ט סק"ב) דכתב המחבר אסור לגזול אפילו ע"מ לשלם דבר יפה ממנו ויש מי שאומר דהיינו אם אין התשלומין בעין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה אותם לבעלים ע"י אחר עכ"ל וע"ש בסמ"ע ובש"ך ובאור הגר"א וט"ז והגרע"א ועי' בספר דרכי הוראה בסופו מה שכתב בענין זה, ואם נימא בכה"ג ליכא דין גזילה אז איננו עוד נזקקין לומר דהטעמים של נוול וחה"ד צריכים אלא היכי דמטלטלו ומושיבו למקומו אלא אפילו מפנה מקבר לקבר נמי בעינן להו ובכה"ג דמפנה מקבר בזוי לקבר מכובד, דגזילה ליכא בזה ונוול ותה"ד איכא.
אד בכל זאת רבו האחרונים המקילים לפנות במקום שיש לחוש שעצמות המתים תבאנה לידי בזיון היותר גדול ומהאי טעמא מקיל בשיבת ציון (סימן ס"ג) היכי ששר העיר לוקח הביה"ק בחזקה לפנות העצמות ולקברן במ"א פן ברבות הימים יוציאו אותן וישליכון לחוץ והכי נמי מקיל הספר פרשת מרדכי הנ"ל בביה"ק שנתמלא קברים לפנותו דוקא ולא לעשותו אף לגינה של ירק מפאת שיש לחוש פן ברבות הימים יבוא אל נטיעת אילנות ויחפרו בעומק וישליכו העצמות לחוץ וכ"כ בשו"ת כתב סופר (סימן קפ"ה) וכולם נשענים בזה על דברי הג"א בשם הא"ז (פ"ג דמו"ק) המובא בב"י (סימן שס"ג) ובשו"ע שם בקצרה דאם אינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש שמא יוציאהו עכו"ם או שיכניסו בו מים מותר לפנותו ע"ש.
עוד מטעם אחר יש להתיר פנוי המתים בנידון דידן והוא עפ"מ דאיתא בסנהדרין (מ"ז) דקבר המזיק את הרבים, דהיינו שנקבר סמוך לדרך ויש לחוש שיאהילו עליו, אע"פ שנקבר שם מדעת בעל השדה, מכ"מ מותר לפנותו דלאו כל כמיניה להזיק את הרבים, וא"כ ה"נ כן, כיון שהוא בתוך העיר הוי קבר המזיק את הרבים ואין לומר דהיינו דוקא היכי דהקבר נעשה באיסור לכתחלה, אבל היכי דנעשה בהיתר כנידון דידן לא, דהא קימ"ל (בפ"ב דב"ב) כרבי יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו, זה אינו דהא מפורש בירושלמי הובא בעויו"ד (סימן שס"ד) דהא דתני בברייתא דסנהדרין הנ"ל דבקבר הידוע פנהו מקומו אסור בהנאה, דהיינו דוקא שהקבר קדם, אבל אם העיר קודמת מותר בהנאה דלאו כל כמיניה להזיק את הרבים וכן הוא בשו"ע (סימן שס"ד סק"ה) עי"ש. הרי דברייתא מיירי דהקבר קדם ואעפ"כ אם הוא מזיק את הרבים מותר לפנותו. ומצאתי בע"ה כן בשו"ת חו"י והוסיף שם עוד לומר, דאין לחלק בין קבר יחידי לשכונת קברות, דבב"י מפורש דאפילו בשלשה קברים אם מזיק את הרבים מותר וגם מצוה לפנות, וכן כתוב גם בתרע"א (סימן מ"ה) ולזה הסכים גם הגאון בעל חו"ד ע"ש, והא דהקשיתי דהא קימ"ל דעל הניזק להרחיק את עצמו, דשאני נזקא דיחיד מנזקא דרבים, דהא גבי נזקא דיחיד ס"ל לרבי יוסי (ב"ב כ"ה ע"ב) דאע"פ שהבור קדם לא יקוץ ובנזקא דרבים קימ"ל דמרחיקין האילן מן העיר כ"ה אמה ואפילו האילן קדם קוצץ ונותן דמים, ושם בב"ב (כ"ד ע"ב) פריך מ"ש גבי בור דקתני קוצץ ונותן דמים (לרבנן דר"י בבור קדם) ומ"ש הכא דקתני קוצץ ואינו נותן דמים, ומשני שאני היזיקא דרבים מהיזקא דיחיד, וכתב שם השמ"ק הא דלא פריך אמאי באילן קדם. לבור לא יקוץ כלל, ומ"ש באילן קדם לעיר דיקוץ, ותירץ דבזה פשיטא לו להש"ס שיש לחלק בין היזיקא דרבים להיזיקא דיחיד ע"ש וא"כ בנידון דידן נמי דהיזיקא דרבים הוא מחויבים לסלק ההיזק אף אם בהיתר נעשה ונתינת דמים אינו שייך כאן.
ועוד נראה לי ראיה פשוטה דהא תנן בב"ב (כ"ד ע"ב) דמרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה ובדף (כ"ה) תנן התם דמרחיקין ביה"ק מן העיר חמשים אמה, ובגורן קבוע מפורש ברמ"א (סימן קנ"ה) דאפילו קדם הגורן לעיר נמי מרחיקין. ומסתברא דהוא הדין בביה"ק דאפילו קדם ביה"ק לעיר נמי מרחיקין דמ"ש מגורן ואין שייך לומר דביה"ק שאני דאיכא איסורא פנוי המתים, דהא במקום דאיכא היזיקא נדחה איסור פנוי המתים, ומצד דין היזיקא דרבים לא מהני סמך בהיתר, דאפילו בקדם בהיתר. נמי מחויבין לסלק כמו בגורן והבן.
אך יש להקשות מה תועלת בפנוי המתים לסלק היזיקא דהא קימ"ל פנהו אסור בהנאה וגם מקומו טמא לגרסת הרמב"ם (פ"ט מטו"מ) והנה שיטת הרמב"ם הוא כגירסת הירושלמי, ובתלמודא דידן גרסינן בסנהדרין (מ"ז) דפנהו מקומו טהור ומבואר מתוך הסוגיא שם, דכל היכי דהפנוי הוא בהיתר לא גזרו חכמים טומאה על המקום, וכל עיקר דאמרינן שם בקבר הידוע דמקומו עמא אינו אלא לחזק האיסור שלא לפנות וכל היכי דמותר הפנוי ממילא גם מקומו טהור, ואפילו לשיטת הרמב"ם דגרס מקומו עמא, כבר כתב הכ"מ דכונתו דצריך בדיקה מסביב אם לא נמצא עוד קברים, אבל הקבר שפנהו טהור יעו"ש אך ראיתי בתשובת פרשת מרדכי הנ"ל שכתב שם להחמיר בפנוי ביה"ק שאפילו לאחר שפנהו עדיין מטמא וצריך ציון קברות:
וז"ל שם, ד"ה ומלבד זה ועוד דטעונת בדיקה כדי לטהר וזה קשה מאד, כמפורש באהלות (פט"ז מ"ד) דהבודק בודק אמה וכו', עד שמגיע לסלע ולדעת הרמב"ם (פ"ט הלכות טומאת מת ה"ו) בעומק קאי, ועוד דע"כ לא שמענו כי אם בשכונת קברות שלא נמצא ולא נדעו רק שלשה קברים, וספק הוא אם יש עוד, אבל בודאי בית הקברות לא שמענו, ועוד מי יוכל לבדוק אחר כזית בשר או נצל ועוד דברים הטמאים באהלות המבוארים בפ"ב דאהלות ועוד דכל עניני בדיקה ולכן אין לנו כח לעשות מעשה בדורותינו וא"כ נשאר המקום בטומאה, וצריך ציון עכ"ל הנצרך לעניננו.
ואף כי אינני כדאי לחלק, מכ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ועצר במלין מי יוכל, כי לכאורה הסברא להיפך, דע"כ לא אמרינן דצריך בדיקה בעומק הקרקע, וחופר עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה אלא היכי דמצא שלשה קברים בלבד שזהו סימן שיש כאן שכונת קברות וריעותא מיקרי, אבל בברור לא נדע לכן צריך הבדיקה הקשה הנ"ל לברר הדבר בברור גמור, אבל ביה"ק הידוע ומוגבל במצריו אין במה להסתפק ואין כאן ריעותא כלל, דהא ודאי ביה"ק יש כאן, ובמקום הידוע ומוחזק לביה"ק צריך פנוי עצמות כדין, אבל בדיקה אין שייך כאן לחשוש לשטח יותר גדול מכפי המוחזק לנו דאחזוקי טומאה לא מחזיקינן וכפי שיבואר עוד, וגם לחשוש לכזית בשר ונצל אין שייך לחשוש בנידון דידן, כי בזמן רב כזה ודאי כבר. נרקבו והיו לרקב ועפר, ומלא תרוד רקב לא שייך לחוש כאן, כי זה אינו אלא בנקבר ערום בארון של שיש ועין ח"ס (סימן של"ז) וגם מה שכתב דאין אנו בקיאים בבדיקה לקח זה הכלל מדיני טריפות, אבל באמת אין הנדון דומה כר"ל דאמר (נזיר ס"ה וכתובות כ' ע"ב) עלה מצאו וטהרו את א"י ואין להחזיק טומאה מספק, וכבר כתב הח"ס בסימן הנ"ל דלאו דוקא בא"י אמר ר"ל, דה"ה בחו"ל דאין מקום לחלק בדבר זה בין א"י ובין לחו"ל, אלא משום דבח"ל בלא"ה גזרו אגושא ואאוירא להכי נקט א"י, אבל באמת גם בחו"ל היכי דליכא חזקה לטומאה אין להחמיר מספק, דאל"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו בכהנים שבחו"ל אמתי מבול והרוגי גולה כדאיתא בזבחים (קי"ג) ע"ש אע"כ למאי דמסיק שם בזבחים דתלינן שמא פנו הכי נמי אנו מחזיקים כל מקום בטהרה מספק, ומסיק שם הח"ס בסוף דבריו ד"ה מיהו דהא דהקילו כל כך היינו משום שהוא ס"ע ברה"ר, ואי לא מצאו עילה היו מחמירים אפילו בס"ט ברה"ר מטעם דכתבו התוספות (סוף פ"ב דכתובות) ומשום עילה שמא פנן הקילו ובמס' (ע"ז ל"ז ע"ב) דאמרינן ס"ט ברה"ר הלכה ואין מורין כן, וא"כ י"ל דהיכי דאיכא עילה לטהר הלכה ומורין כן עכ"ד הח"ס. ולפ"ז נדחו דברי הפר"מ הנ"ל שכתב דאין אנו בקיאין בבדיקה, דדוקא לענין טריפות אמרינן כן, דס"ט לחומרא, אבל לא לגבי טומאה דס"ט ברה"ר טהור ועילה מצאו וטהרו ואין מקום לחשוש לכזית בשר אפילו אם הוא רק ספק שמא נרקבו. מטעם דס"ט ברה"ר, ומכ"ש דראוי לומר דודאי נרקבו, ואין לחוש כאן רק לעצמות, דעצמות צדיקים אינם נרקבים כמבואר בח"ס שם, ולזה מועיל הפנוי האפשרי, ואחרי הפנוי יוחזק למקום טהרה ואין צריך ציון קברות, וא"כ שפיר קאמינא דעתה קבר המזיק את הרבים הוא ומותר לפנותם, דע"י הפנוי יוסר הנזק ויוחזק בטהרה.
שוב ראית בתשובת חו"י בסימן הנ"ל שמדייק להיפך וכתב דהא דאמר ר"ל עילה מצאו וטהרו את א"י היינו דוקא א"י, אבל לא בחו"ל ומביא ראיה מלשון רש"י דכתובות (כ' ע"ב) דפריך שם ומי מחזיקינן טומאה מספיקא, והא אמר ר"ל עילה מצאו וטהרו את א"י, ופירש"י אלמא מספיקא לא מחזקינן טומאה בקרקע א"י עכ"ל.
וראית הח"ס באמת יש לדחות דמש"כ דאם נימא דבחו"ל מחזקינן טומאה מספיקא א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו בכהנים שבחו"ל ממתי מבול והרוגי גולה:
וקשה דתקשה טפי לר"ל דס"ל בזבחים שם דדוקא בירושלים פנינהו אבל לא מכל א"י א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו כהנים שבארץ ושבחו"ל כיון דאינם בחזקת בדוקה, וע"כ משום מתי מבול והרוגי גולה אין אנו אוסרים לכהנים, כי מדינא אין לחוש לזה, וכבר הרגיש בזה החו"י שם בתשובה ע"ש, ורק לחד תירוצא בתוספות (נזיר נ"ד ע"ב) גזירה דרבנן היתה לגזור טומאה על ארץ העמים משום מתי מבול והרוגי מלכות, אבל לא מדין דאורייתא דאין זה רק חששא בעלמא.
אבל מכ"מ אע"פ שראית הח"ס אין ראיה מוכרחת, אבל בעצמותם הדברים נכונים דאין מקום לחלק בין ארץ ישראל לחו"ל, ואיך נחזיק טומאה מספיקא בחו"ל, היכי דאיכא חזקה לטהרה או אפילו בלי חזקת טהרה היכי דהוי ס"ט ברה"ר ואין להקשות דאם נימא כדעת החו"י, דבחו"ל מחזיקנן טומאה מספיקא מאי פריך שם בכתובות מר"ל, אימא דהברייתא דהתלוליות הקרובות לדרך ולעיר איירי בחו"ל ולעולם דרך ממש, דיש לדחות דסתמא תנן ומשמע דהדין שוה בכל מקום, דאל"כ הו"ל לתנא לחלק בין ארץ ישראל לחו"ל ועדיין צריך עיון בפרע זה, אבל עצם היתר הפנוי מוסכם הוא מרבים וכש"כ למעלה.
והנה לשפוך עליו עפר ולעשותו גינה ולהניח הקברים מתחתיהם במקומם, כבר דבר בפרט זה בארוכה בספר פרשת מרדכי הנ"ל דאין לאסור משם איסור הנאה, דהא בסנהדרין ממוקים לה בקבר בנין דהוי תלוש ולבסוף חברו, אבל בקברים דידן ואפילו לשיטת רבינו ישעיה המובא בטוש"ע דהעפר הנחפר מהקבר ואח"כ ממלאין בו את הקבר הוי נמי תלוש ולבסוף חברו, מכ"מ אם שופכין עליו עפר א"כ אין דורסין כלל על העפר האסור בהנאה ומה שהעיר הגרע"א (שו"ת סימן מ"ה) דלשי' ר"י גם בכה"ג אסור, דהא עפר האסור תומך יסודותיו של יפיל ונמצא נהנה מהאסור כבר דחי לו היטב בתשובת פר"מ הנ"ל דבכה"ג לא מיקרי הנאה רק גרם הנאה (ועי' בתשובתי הקודמת). ומכל מקום מסיק להחמיר משום כבוד המתים וכשיטת הראשונים המפרשים דברייתא דמגילה (כ"ט) שדה ביה"ק אין מרעין בו בהמות משום כבוד המתים הוא, והוא הדין לעשותו גן טיול נמי איכא משום כבוד המתים וגם יש לחוש שברבות הימים יבאו לידי חטוטי שכבי והוצאת העצמות מן הקרקע, אם יבאו לנטע אילנות ויבאו לידי בזיון כש"כ למעלה, גם אמרינן במו"ק (ו') דמצוה לציין את הקברות אם לא מדאורייתא ממש לפחות מהלכה למשה מסיני, ואם יעשוהו גן טיול ישתכח זכרם, ובספר כתב סופר כתב עוד טעם דהמתים גופייהו ניחא להו לפנות עצמותם משום שהולכים שם להתפלל יש להמתים קורת רוח מזה כדאיתא בספר חסידים משא"כ אם ישפכו עליהם עפר למעלה כדי להשכיח זכרונם ברבות הימים. הנה מכל הלין הטעמים המבואר למעלה המסקנא הוא דראוי לפנות העצמות כדין פנוי עם התבוסה הוא העפר תחוח שמתחתיהם, וגם הארונות אם עודם קיימים, ויבדקו עד מקום שידם מגעת לארכה ולרחבה ולעמקה.
אך על אודות הטמנתם במקום אחר צריך באור קצתן הנה בשו"ת שיבת ציון (סימן ס"ג) הובא בפ"ת (שס"ח סק"ד) בסופו כתב שיקברו עצמות המת מכל קבר וקבר בפ"ע ובספר עקרי דינים (סימן ל"ה אות ל"ד) הביא בשם תשובת זרע אברהם וז"ל ועל ענין העצמות לקוברן במקום אחר הביא תשובת רב האי שאסור לערב עצמות בעצמות וצריך שלשה טפחים לכל קבר וקבר וכתב הרב המחבר דלא מכרעא הראיה שהביא ר"ה מדתנן המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר, דהתם לענין מקח וממכר תניא ולא לענין איסורא, דודאי בציר מהכא סגי ודיו שיהיה דופן הקבר מפסיק, ולענין אורך הקבר נראה דסגי אמה בקרוב היינו אורך השוקיים והראש ושאר עצמות יהיו צבורים עכ"ל, ולי יש דקדוק נכון בזה, הנה בתשובת רב האי המובא בטויו"ד (סימן שס"ג) כתוב וז"ל נשאל לה"ג מערות שיש בהן כוכין שמכניסין שם המתים, ובשעה שמכניסין שם המת מלקטין העצמות משם ומערבין אותן ומניחין אותן בגומא שבמערה אי שרי אי לאן וכן ביה"ק שנתמלא ואין להם מקום וחופרין בקברים הישנים ומניחין העצמות לבדן אי שרי או לא, והשיב הכין חזינא דהאי דעבדי בא"י שלא כדין עבדי, דהא חיישי רבנן למפגע מקום תפיסת שני מתים בהדדי, וא"א שלא יהא בין מת לחברו פחות מששה טפחים, שלשה טפחים לתפיסת זה ושלשה לתפיסת זה, ולענין ביה"ק שנתמלא ואין מקום לקבור ודאי אי ליכא דוכתא אחריתי אע"פ שהיא רחוקה משם מה יעשו אי אפשר למשבקי למת בלי קבר, אבל ודאי אם יכול להעמיד כדי שיהא בעומק ובין מת למת ששה טפחים שפיר דמי, ואע"פ שזה למעלה מזה וכו' ע"ש, מבואר מדבריו וביחוד מתשובתו על השאלה הראשונה שהנראה שהמעשה היה שהיו לוקחים עצמות מתים משני כוכים ומערבים אותן בגומא אחת דאסור משום דבעי הרחקה ששה טפחים בין מת למת, ומשמע מניה אפילו אם לא נשארו רק העצמות בלבד, והטור מדשתק לו נראה שמסכים לדבריו, וגם אי אפשר לחלק על גאון בלי סתירה מגמרא מפורשת נגדו, וקשה לי, בסימן (ת"ג) כתב הטור המלקט עצמות משני מתים כאחד בראש אפרסקל לו מכאן ובראש אפרסקל מכאן דברי רבי יוחנן בן נורי, רבי עקיבא אומר סוף אפרסקל להתעכל וסוף עצמות להתערב ונמצא שני עצמות מתים מתערבים, אלא מלקטן ונותנין כל אחד לעצמו בארון של ארזים, והפרישה שם הוכיח דליכא קפידא בקבורתם בגומא אחת, דדוקא בערוב עצמות קפיד ר' עקיבא ומה שאמר ר' עקיבא להניחם בארון ארזים היינו להניח בארון אחד כמה מתים כל גל בפ"ע וכו' ע"ש והח"ס (בסימן שנ"ג הובא בפ"ת שם ת"ג סק"א) כתב דהוא רק משום צער תחה"מ קפיד אערוב עצמות, אבל פגיעה בכבוד המתים אחר שנתעכל הבשר ולא ניכר הצורה ליכא וסיים שם, ומהיות טוב יעשו ארון ארוך ובין כל עצמות מת אחד יעשו בתוכו מחיצה של עפר דק וטוב יותר של חרס או רעפים שאינו ממהר להתעכל, שאף אם יתעכלו נסרי הארון ויפלו העצמות לחוץ תהיינה מובדלות ע"י מחיצה הנ"ל עכת"ד ע"ש, אבל לא בעי הרחקה ששה טפחים בין העצמות של מת זה ובין מת אחר וצ"ע.
ועי' בס' עיקרי דינים (סי' ל"ה אות כ"ו) שהביא בשם תשובת שבו"י (סי' ק"ג) שהעיר מיבמות (ס"ג) שבעון החיים המתים מתחטטים וראוי לקבוע איזה תענית ע"ז או לפחות פדיון תענית והרהור תשובה וכ"ש בנ"ד שככה זלזלו בכבוד הגאונים הצדיקים ואולי אם נהגו בהם כבוד ועשו גדר של אבנים סביבותם לא באו לידי כך, וראוי לך ביום פנוי העצמות לעורר אבל ומספד ולבקש מחילה מעצמת הקדושים שבזכותם אנו חיים ואז הצדיקים החיים במותם יהיו למליצים טובים בעדם ובעד כל ישראל ונזכה לגאולה ולחה"מ א"ס. ז' טבת הסת"ר פה סלאנט.