דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן עב
נשאלתי, כאשר אנשים רעים הדרים בכפרים הסמוכים לעירנו סלאנס גונבים את האלנות מביה"ק הישן וכורתים אותם לעצמם אם מותר לקוץ אותם ולמכרם לעניים מפני דוחק העצים בשנה הזאת.
ענף א
תשובה כתב הטור (סימן שסח) וז"ל ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש, אין מרעין בהן בהמות ואין מוליכין בהן אמת המים ולא יטייל בהן לקפדריא ולא ילקט בהן עשבים ואם לקט או שצריך ללקטן לצורך בית הקברות (פי' לקבור שם, פרישה) שורפן עכ"ל והוא גמרא ערוכה במגילה (כט ע"א) וכתב הבית יוסף שם הטעם דאין עושין כל הדברים הללו מפרש בגמי דהוא מפני כבודם מתים. ומובן מאליו דהוא רק מדרבנן וכשכתב הב"ח המובא בסמוך:
והטעם דאין מלקטין בהן עשבים כתב הב"י בשם הר"ן דהוי משום שאסורין בהנאה, וצריך לומר לדעתו דבקבר בנין איירי, דאי בקרקע עולם מותר בהנאה, כמו שמבואר בסימן (שס"ד), ומובן מאליו דלדעת הב"י בשיטת הר"ן הוא איסור דאורייתא, ואפילו לצורך רפואה אסור, והב"ח הקשה ע"ז דבקבר בנין שפירושו שבנה בנין למעלה מן הקבר ונתן בתוכו המת לא שייך לומר לא ילקט בהן עשבים, דאין עשבים גדלים על הבנין, אם לא דדעת הב"י דהר"ן ס"ל כהר"ר ישעיה ולעפר שמכסין בו המת בקבר קריה ליה קבר בנין, לפי שדינן כקבר של בנין, ואין לשון ב"י משמע כן אכן דעת הב"ת שם בכונת הר"ן דרק אסורין בהנאה מדרבנן קאמר מפני כבודם של מתים, ולאו דוקא העשבים הגדלים על הקברים, אלא אפילו הגדלים בכל המקום שהוקצה לביה"ק, אף במקום שעדיין לא חפרו שם קברים נמי איכא איסור דרבנן מפני כבודם של מתים, וכן מפרש הב"ח שם לשיטת הרמב"ם (הלכות אבילות פי"ד) שכתב וז"ל בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש עכ"ל הר"מ, ובכ"מ הקשה דלמה השמיע הך דאין מרעין בהן בהמות ועוד דכתב בסתם אסורין בהנאה ואח"כ חלק בין קבר בנין לקרקע עולם, ומתרץ הב"ח דמש"כ כאן בית הקברות אסור בהנאה אין פירושו מדאורייתא, רק מדרבנן משום כבוד המתים, ולאו דוקא על הקברים עצמם, אלא אפילו בקרקע שלא חפרו כלל אסור בהנאה דאית ביה קלות ראש מפני כבוד המתים, וס"ל הא דת"ר אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמה לאו תני והדר מפרש מאי היא קלות ראש, רק מילי מילי קתני, אין נוהגין בהן קלות ראש, זהו שאין אוכלין ושותין בהן וכדמפרש בברייתא אחריתי לענין בית הכנסת (שם דף כ"ח) וכל הדברים הנאמר שם כולל תנא דברייתא דידן במה דתני אין נוהגין בהן קלות ראש, והדר תני אין מרעין בהן בהמות ע"ש (ובעיקר ישובו לשיטת הרמב"ם נתכוין לדברי הש"ג פרק נגמר הדין, אלא שהש"ג חלק שם בין בית הקברות המוקצים לרבים ובין ביה"ק ליחיד. ובב"ח לא נזכר חלוק זה).
אכן דעת הסמ"ג הובא בב"י שם, לא כן הוא, וז"ל אין מלקטין בהם עשבים מפני כבוד המתים, כתב מורי דוקא כשהן על הקברים עצמן עכ"ל, ובד"מ כתב שם ע"ז וז"ל לא משמע כן לעיל דמתיר דוקא אילנות בכה"ג (ר"ל כשאינם על הקברים עצמן) משמע הא עשבים בכל ענין אסור, ולשון הב"ח אינו מדויק בזה שכתב שם אחרי הביאו שם דעת הר"ן הנ"ל שכתב דמשו"ה שורפן דאסורין בהנאה והחליט דכונתו דהאי בהנאה מדרבנן קאמר וכנ"ל, וכתב שם ע"ז וז"ל ואע"פ שיש לפרש דאיסורא דאורייתא קאמר הר"ן וכדעת הר"י הובא לעיל בסימן (שס"ד) דהעפר שמכסין בו המת בקבר אסור מדאורייתא וא"כ העשבים שגדלו על הקבר נמי אסורין מדאורייתא ועל אותן עשבים קאמר דשורפן במקומן דאסור בהנאה מדאורייתא, וכן פירש בסמ"ג הלכות אבילות בשם מורו, לע"ד ניחא טפי לפרש לשון הר"ן בסתמא, דמיירי בכל בית הקברות, ואסור בהנאה מדרבנן קאמר ע"ש ומשמע לכאורה דגם הסמ"ג פירש דאסור בהנאה מדאורייתא ובאמת הלא מפורש בב"י דהסמ"ג רק מפני כבוד המתים קאמר והוא איסור דרבנן וכנ"ל, וצ"ל דמה דכתב הב"ח וכן כתב הסמ"ג היינו רק בכמות האיסור, דהסמ"ג ג"כ דעתו דאינו אסור רק מה שגדלו על הקברים עצמן, אבל לא בכל בית הקברות אבל באיכות האיסור שונים המה, דלהסמ"ג האיסור מדרבנן מפני כבוד המתים, ולהר"ן האיסור מדאורייתא מפני שגדלו על הקברים עצמן והעפר שמכסין בו המת אסור מדאורייתא וכדעת הר"י.
ודעת המרדכי (מגילה פרק בני העיר סימן תת"ל) הובא בב"י שם אחר שהביא דברי הסמ"ג הנ"ל שאינו אוסר רק העשבים שגדלו על הקברים כתב וז"ל המרדכי אין מרעין בהם בהמה, אור"י דמיירי בקרקע שלא חפרו כלל, ואפ"ה אסור משום כבודן של מתים, דאי בשאינו קרקע עולם מאי קא אזיל וחשיב הכל אסור בהנאה, והגנות והאילנות שנוטעין בבית הקברות מותר וליכא למיחש מפני כבודן של מתים, כיון שאינן על הקברים עצמן וכן כתב התוספות דאילנות שנוטעין בהם מותרין ואין בהם משום כבודן של מתים אחר שאינן על הקברים עצמן וכ"כ הרא"ש ע"ש ומלשון הב"י יש לדון בכונת המרדכי מש"כ דמיירי בקרקע שלא חפרו כלל, היינו ג"כ במקום הקבר, רק איירי שאותו העפר שלמעלה הוא קרקע עולם ולא שחפרו וחזרו וכסו אותו פני המת וכדעת הר"י הנ"ל שזה נחשב לתלוש, ולפ"ז אף המרדכי הולך בדעת הסמ"ג שגם העשבים אינם אסורים רק מה שהוא על הקברים עצמן. ולא מה שהוא בכל בית הקברות, אכן הב"ח מפרש בכונת המרדכי דדעתו לאסור העשבים בכל מקום, בכל השטח של בית הקברות אף במקום שלא נחפרו בו קברים וזהו החלוק בין העשבים לבין הגנות והאילנות, דהגנות והאילנות שנטעו ע"י בני אדם מותרים אם אינן על הקברים עצמן וכן נראה מפירוש השל"ה שם במרדכי.
עוד כתב הב"ח שם, (בחתרו שם לדעת מדוע לא הזכיר הטור היתר ליקוט האילנות) וז"ל ועוד נראה עיקר דהתוספות והמרדכי לא התירו אלא באילנות שטוענין פירות ע"י שנוטעין אותן, והא פשיטא דאין נוטעין אלא מן הצד במקום שאין בו קברים כלל, וכן הגנות אינן זורעין אלא במקום שאין קברים כלל, וליכא למיחש לרואין דהכל יודעין שאינן על הקברים, ולכן כתבו התוספות, אחרי שאינן וכן המרדכי כתב כיון שאינן וכו', משום דהוא דבר פשוט וידוע שאין האילנות נטועים ואין הגנות זרועים על הקברים אלא מן הצד, ואין שם מפני כבודן של מתים, משא"כ בעשבים דגדלים מעצמן על הקברים ועל המקום שאין שם קברים, השתא ודאי אם ירעו בהם בהמה או ילקטו עשבים איכא חששא בכבוד המתים שיאמרו שמרעין בהמה ומלקטין עשבים מעל הקברים עצמן, ומשו"ה כתב הרא"ש בסתם והאילנות הנטועים וכו' משום שהוא דבר ידוע שאין נוטעין לכתחלה על הקברים עצמן אלא מן הצד, ולפ"ז אם האילן עומד על הקבר עצמו אסור ללקוט ממנו, והכי נקטינן. ולכן מה שנהגין הגבאים ללקוט פירות ולמכור והדמים לצדקה ומקצתן נותנין אותן לנכרי שומר בית הקברים, והנכרי ג"כ עושה לו גן בביה"ק צריך ליזהר שלא. יהא אילן נטוע ולא הגן זרוע אלא במקום שאין בו ספק קבר עכ"ל הב"ח, ודבריו הללו מועתקים בש"ך (סק"ד).
והנה תמוה לכאורה על מה דהחמיר בספק קבר, הלא כיון דכל האיסור אינו אלא משום כבודן של מתים, שהוא אלא איסור דרבנן וא"כ בספק קבר הלא הוי רק ספק מדרבנן דלקולא הוא וכבר עמד ע"ז בספר בא"י (חיו"ד סי' ל"א) (שעיקר דבריו יבא לקמן) ונדחק שם הרבה ומסיק דלא כהש"ך אכן אחרי שדברי הש"ך מועתקים מהב"ח ובדברי הב"ח דכונתו ברורה. כיון שכל עיקר הטעם שאנו אוסרין בעשבים אף במקום שאין בהם קברים הוא מפני שהעשבים גדלים מעצמן בכ"מ ויאמרו שמלקטין העשבים שגדלו על הקברים עצמן, משא"כ באילנות וגנות שבאין רק. ע"י נטיעת בני אדם וזריעתן, והא פשיטא שאין נוטעין וזורעין אלא במקום שאין שם קבר, ומשו"ה אם האילן נטוע במקום שיש גם לנו ספק אם הוא במקום קבר שוב איכא חששא דיאמרו הבריות שנטוע במקום קבר, ואיכא כבוד המתים, ולכן הספק כאן לודאי יחשב והוא פשוט. ויש להעיר לפי מה שכתב הב"י בשיטת הר"ן דהא דאם לקט העשבים דשורפן במקומן משום דאסור בהנאה, דאיירי בקבר של בנין ואסור בהנאה מדאורייתא וגם הב"ח רוצה לפרש כן שאזיל בשיטת הר"י דעפר שמכסין בו המת הוי תלוש וכן מצאתי בספר אור זרוע הגדול בהלכות אבלות (סי' תכ"ג) שכתב דכיון דמסיק הש"ס דשורפן במקומן משום איסורא זה מסייע לסברתו לאסור ביה"ק שלנו, שאין חופרין בכוכים רק חופרין הקבר ותולשין העפר ממקום חבורן וחוזרין ומכסין בו פני המת דזה מיקרי תלוש, וקשה דא"כ מדוע שורפן במקומן דוקא ולא במקום אחר, בשלמא לטעם המרדכי שהוא משום חשדא שלא יאמרו שלצורך בהמתו תלשן ניחא דמשו"ה שורפן במקומן דוקא, אבל לטעם הנ"ל קשה.
ואמרתי בזה דבר נחמד דהנה באיסור הנאה דאורייתא יש מהן שנקברין ויש מהן שנשרפין, והנקברין לא ישרפו משום דאתי למיקל באפרן, דהנשרפין אפרן מותר והנקברין עפרן אסור, והנשרפין לא יקברו משום תקלה כדאיתא סוף תמורה (כ"ז) וקבר מת והעשבים הגדלים ממנו שאסור בהנאה מדאורייתא נלמד או מעגלה ערופה או מעבודה זרה כמו שיבוא לקמן בדברינו, ועגלה ערופה מן הנקברין הוא שעפרן אסור וכן ע"ז אף שמהנשרפין הוא אפרן אסור, והוא גמרא ערוכה (ביצה ל"ט) ונפסק כן להלכה (יו"ד קמ"ב סק"א) דאפילו אם שרפה אסור ליהנות בגחלתה ואפרה, ולכן לפ"ז ברור דהעשבים הגדלים מעצמן מקבר האסור בהנאה, אף אם ישרף להעשבים אסור ליהנות מאפרן והיה צריך להיות הדין לכאורה דקוברן, אבל אם שורפן במקומן במקום בית הקברות שנזהרין מעפרן ממילא לא יבוא ליהנות מאפרן, וכמו שמצינו להדיא במקרא (מלכים ב' קא"פ כ"ג) ביאשיהו מלך יהודה ששרף האשרות וישלך עפרה על קבר בני העם כדי שלא ליהנות מאפרן וכש"כ המפרשים שם, ולכן ה"נ שורפן במקומן דוקא כדי שלא יבאו ליהנות מאפרן והוא נכון.
והנה הרמ"א כתב על דברי המחבר, שכתב ולא ילקט בהם עשבים, ואם לקט או שצריך ללקטן ולצורך בית הקברות (כגון לקבור בו מתים כש"כ הפרישה המובא למעלה) שורפן במקומן משום קנסא או שלא יחשדהו שמוליכין לבהמתו בה"ג בשם המרדכי, ומוסיף ע"ז הרמ"א וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר, אע"ג דמותר בהנאה, וכל זה אינו, אלא משום כבוד המתים, ולכן אם צריך אותו לרפואה שרי, וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברים או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות כגון שהמושל עכו"ם מרעה בהמות על הקברים ואי אפשר למחות בידו, כי אם בהוצאה מרובה ואין יד הקהל משגת מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עכו"ם שזהו כבוד המתים:
(תה"ד סי' רפ"ד ומוהרי"ו) שוב כתב המחבר, אילנות שנוטעין בביה"ק מותר ללקוט פירותיהם מאחר שאינם על הקברים עצמם עכ"ד ומבואר דדעת הרמ"א דלשיטתו אין נ"מ כלל בין עשבים לבין אילנות, דתרווייהו אם אינם על הקברים עצמם מותרים בכל ענין אפילו שלא לצורך הקברות, וכן הא דכתב המחבר בפירות אילנות בסעיף ב' הנ"ל דמותרים מאחר שאינם על הקברים עצמם, היינו אפילו שלא לצורך הקברות, ולצורך הקברות מותר בין בעשבים, בין בפירות אילנות אפילו עומדים על הקברים עצמם, כיון שכל עיקר האיסור אינו אלא משום כבוד המתים, ולהכי מותר לצורך הקברות, ומקור ההיתר לזה מהא דכתב הד"מ בטור בשם המוהרי"ו דהא אפילו לרפואה שרי וכש"כ לכבוד המתים עצמם, וכן מצינו שקצץ חזקיהו דלתות ההיכל להציל שאר המקדש והובא בקצרה בבאור הגר"א ע"ש והוא כדעת הסמ"ג המובא בב"י שהבאתי לעיל, דדוקא מה שהוא על הקברים עצמם יש בהן משום כה"מ, ומה שאינו על הקברים עצמם אפילו משום כה"מ ליכא, אכן דעת הב"ח אינו כן, אלא דיש. חלוק בין עשבים לבין אילנות, דעשבים בכ"מ שגדלים יש בהם משום כבוד המתים בכל ביה"ק, אפילו אינם על הקברים עצמם, אבל פירות אילנות דוקא אם הם על הקברים עצמם, או בספק קבר נמי אסור משום כבוד המתים, אבל אם ודאי אינם על הקברים עצמם, אין בפירות אילנות משום כבוד המתים ובכל ענין מותר
והנה אם נחליט דאין בנידון דידן בקציצת האילנות איסור אחר זולת האיסור דכבוד המתים שהוא רק מדרבנן, וא"כ בודאי ראוי לסמוך על הכרעת הרמ"א בזה דלצורך ביה"ק מותר, ורק ראוי לדעת מה הוא נקרא לצורך בית הקברות, דכל שהוא לצורך תקון גדר, שלא תבוא שמה רגל בהמה וחיה רעה, או לצורך תכריכי מתים עניים, או אפילו לשומר בית הקברות. ששומרו מרעית בהמות, וכל שאר תקלה ובזיון שיוכל לבוא בלי שמירה והשגחה הכל נקרא לצורך. ביה"ק ואין להביא ראיה מדברי הב"ח הנ"ל שקרא תגר על מה שנהגו הגבאים ליתן מחיר פירות האילנות לנכרי השומר את ביה"ק, אם האילנות נטועים על הקברים גופייהו, או אפילו לספק קבר, דהא הב"ח לא הזכיר כלל ההיתר דלצורך הקברות מותר, אבל להרמ"א שמביא היתר היכי דהוא לצורך הקברות אפילו היכי דנטועים וזרועים על הקברים עצמן, לכאורה נראה פשוט דגם אם נתן לשומר ביה"ק הוא נמי לצורך ביה"ק ואין מקום לחלק בין נידון התה"ד שהובא בב"י בשר שרוצה לרעות סוסיו על ביה"ק, לבין שומר ביה"ק, אך צריך עיון על הב"ח הלא ראה דברי התה"ד שהביא הב"י איך לא הרגיש שהוא סתירה לדבריו וצ"ע.
אכן יש להעיר דיש בזה גם חששא של איסור דאורייתא, עפ"ד הרמ"א לעיל (סי' שס"ד) וז"ל המחבר שם. קבר של בנין אסור בהנאה, אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר, וכתב הרמ"א ע"ז וי"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו דהוי תלוש ולבסוף חברו אסור בהנאה טור בשם הר"ר ישעיה, ויש אוסרין עוד לישב על האבן שנותנין על הקבר למצבה, ויש חולקים ומתירים עכ"ל והנה לפי שיטת הר"י הנ"ל יש על האילנות ספק איסור דאורייתא, שמא נטועים המה על הקברים גופא, הוא על העפר העליון שמכסין בו הקבר דדין תלוש יש לו, או אפילו אם נקיל בזה ונאמר דבודאי נטועים המה מן הצד, לא על הקבר, כדברי הב"ח הנ"ל מכ"מ יש חששא שמא יונקים המה מעפר האסור, אחרי שהר"י הנ"ל אינו יחיד בשיטתו אלא גם הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין סובר כותיה, וכמו שיובא דבריו בסמוך, ודלא כתשובת מוהר"י ענזיל שכתב דהר"י יחיד הוא בדעתו.
וראיתי בח"ס (חיו"ד סי' שכ"ז) הובא גם בפ"ת כאן, וז"ל שלישית נדון מכירת העשבים הנה (ריש סי' שס"ד) מייתי רמ"א שתי דעות בקרקע תלושה ולבסוף נתחברה אי אסורה בהנאה אי לא, ובריש (שס"ח) כתב שאין בעשבים ופירות אילנות כי אם משום כבוד המתים, ונ"מ דמותר לצורך רפואה או שאר מצוה, אינו מדויק דאינו מותר לשום מצוה רק לצורך ביה"ק או לצורך קבורת מתים וכנ"ל ממקורים הנ"ל ונלע"ד דה"ה במקום שהחיים כולם יודעים שכך מנהגם וידעו במיתתם כי כך הוא ומוחלים על כבודם הנ"ל דמותר אם אין כאן איסור הנאה אלא משום כבוד המתים ולכאורה משמע דרמ"א בסימן (שס"ח) אזיל לשיטת המתירים בסימן (שס"ד) בתלוש ולבסוף חברו דאלת"ה העשבים אסורים מדינא, וע"כ דהרמ"א סתם כהיש מתירים בסימן (שס"ד):
אבל לבבי לא כן מדמה ומאז כתבתי בגליון שו"ע שלי וז"ל אפילו לדעת היש אוסרים שבסימן (שס"ד) מכ"מ לא נמסרו הכשבים הגדלים על הקרקע שנתלשה ולבסוף נתחברה ומגדלת עשבים, דהרי לא אתי איסורא אלא מעגלה ערופה דכתיב ביה כפרה כקדשים, ובקדשי מזבח אין מעילה מה"ת בגדולים כמבואר בתמורה (י"א סע"ב) דביצי תורין לא נהנין ולא מועילין וכן הוא ברמב"ם (פ"ג מעילה הי"ב) ואפילו בחדשי בה"ב לא ברירא איסורא מדאורייתא בגידוליהן עמש"כ התויו"ט (פ"ג דמעילה: מ"ו) סוד"ה ר"ש אומר ע"ש מיהו הר"ן שאוסר העשבים משום איסור הנאה (הוא לדעת הב"י, אבל לדעת הב"ח גם הר"ן ס"ל דאינו אלא מדרבנן משום כבוד המתים וכנ"ל) ס"ל דיש איסור דאורייתא בגידוליהן, מכ"מ הרמ"א לא פסק כן נמצא להר"ן אסורים העשבים לצורך מצוה ורפואה ולדידן מותרים ולכך נוהגים בני ח"ק למכר העשבים לצורך מתים ותכריכיהם או לגוי שומר הקברות או לצורך רפואות חולים ועניים ומנהג ישראל תורה ואין להרהר עכ"ל הח"ס.
והנה לפי דבריו אף בקציצת אילנות יש להתיר לצורך ביה"ק. או קבורת המתים אף שגדלים על הקברים עצמן דאע"פ דאינו שייך כאן לומר התירא דידיה דהחיים יודעים שימותו ומוחלים על כך, דז"א שייך אלא בדבר הרגיל והוה כמו תלישת העשבים שגדלים בכל שנה ושנה, משא"כ קציצת אילנות שאין דרכן בכך, ואדרבא הם נוי לבית הקברות, וגם פ"ק זוהי הפעם הראשונה מיום שנוסדה העיר שנתעוררה השאלה, אך מכ"מ כיון דאין בזה משום לתא דאורייתא לדבריו, רק איסור דרבנן משום כבוד המתים, וכל שאיסורו רק משום כה"מ מותר לצורך בית הקברות או לצורך מתים.
אבל באמת עיקר ישובו שמישב השמטת רמ"א דעת הר"י (סימן שס"ח) לענין גדולי קברים משום דהלמוד הוא מעגלה ערופה וכנ"ל תמוה הוא בעיני, דהיכן מצא דנלמד מעגלה ערופה דאע"פ דבסנהדרין (מ"ז ע"ב) במעשה דהוי שקלי עפרא מקברא דרב אתו אמרו ליה לשמואל פירש"י שם וז"ל משום דמת וכל הנך הנקברין עמו ילפינן שם שם מע"ע, זה אינו רק לפי ההו"א טרם הביא שמואל הדרשה דוישלך עפרה על קבר בני העם, אבל אחר שהביא שמואל הדרשה דוישלך עפרה על קבר בני העם דהוקשו זה לזה וילפינן משם דקבר במחובר לא מיתסר, כמו שאינו נתפס מחובר באיסור ע"ז ה"ה דילפינן משם גם לאסור תלוש בקבר מתלוש דע"ז, וכמו בע"ז תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי ה"ה בקבר ורק מת גופא ילפינן מעגלה טרופה כדאיתא בע"ז (כט ע"ב) והובא גם בתוספות (סנהדרין מ"ח ע"א) ד"ה חוששין, ובתכריכי המת מחלוקת אביי ורבא הוא, דאביי יליף מע"ע ומשו"ה אוסר גם בהזמנה כאורג בגד למת, ורבא יליף שם שם מע"ז ובהזמנה לא מיתסרא, אבל קבר כו"ע מודי דילפינן מהקישא דע"ז, וכן משמע מלשון רש"י שם בסמוך ד"ה בקבר בנין שכתב וז"ל שבנאו למעלה מן הקרקע, דכותיה בע"ז בית שבנאו בתחלה לע"ז אסור, דתלוש ולבסוף חברו בע"ז הוי תלוש וקבר נמי איתקש לע"ז עכ"ל, והרי דמסיים רש"י דאיסורא של קבר מטעם דאיתקש לע"ז וכן מצאתי בחידושי רמ"ה לסנהדרין שכתב כדברינו וז"ל אמרו ליה לשמואל משום דמת וכל הנקברין עמו אסורין בהנאה דילפינן שם שם מעגלה ערופה (ממש כלשון רש"י), אמר להו יאות עבדין. דכתיב וישלך עפרה על קבר בני העם, מקיש קבר בני העם לע"ז, מה ע"ז במחובר לא מיתסרא, דכתיב על ההרים אלהיהם, ולא ההרים אלהיהם אף קבר בני העם במחובר לא מיתסר, ומסתברא לן דמהאי קרא ילפינן למיסר תשמישי המת בתלוש וה"ק קרא וישלך את עפרה על קבר בני העם, כלומר לדבר שאסור בהנאה כמהו וכיון דאקשינהו להדדי ש"מ דמחובר לא מיתסר, וההיא דילפינן לקמן שם שם מעגלה ערופה, ומע"ז לענין הזמנה בעלמא קגמרינן עכ"ל, והרי ממש כשכתבתי, וכן מבואר במקומו באור זרוע. הגדול (הלכות אבלות סי' תס"ג) וז"ל החוצב קבר. של בנין וכו'. אבל קבר מחובר לקרקע אפילו הטילו בו מת או נפל מותר בהנאה כההוא דקבריה דרב הווי שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, פי' חמה האיחזתו מדי יום יום ונועלין מעפר קבריה דרב ומשקין לו וניצל, אתו אמרו ליה לשמואל אמר להו יאות הן עבדין קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת שנאמר וישלך את עפרה על קבר בני העם, מקיש קברים של בני העם לע"ז, מה ע"ז במחובר לא מיתסר, ה"נ במחובר לא מיתסר וי"מ דהיינו דוקא שלא היתה בו תפיסת ידי אדם אלא שחפרו בכותלי המערה, והכניסו שם את הקבר,. כי אז העפר שע"ג הקבר היה מחובר ולא הוסר שם בידי אדם, אבל קברות שלנו שחופרין בקרקע ומשליכין העפר לחוץ ומכניסין שם את הקבר ושוב משליכין את העפר ע"ג הקבר, אותו היה אסור שהרי היתה בו תפיסת ידי אדם וכדאמרינן (פרק כה"צ) מפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכו', והא נמי דפרישית דבקבר שלנו אסור משום שיש בו תפיסת ידי אדם, איני יודע שמא היינו דוקא באשירה ואילן דלאו מחובר (גמור) הוא, אבל עפר ע"ג עפר דמחובר גמור הוא דלמא שרי, אע"ג דהיתה בו תפיסת ידי אדם, ונ"מ להתיר בצדי בית הקברות שלא כנגד הארון וצ"ע גבי אבני הר דפריך מה להר שכן מחובר, (ע"ז מ"ו ע"א) משמע אבל אבן שנדלדל אסור ודוקא תלוש, אבל אם היה מחובר מותר הואיל ולא היה תפיסת ידי אדם, משמע לכאורה אבל אם היה בו תפי"א הוה אסור אע"פ שחזר וחברו, ואע"ג דהוי אבן ע"ג אבן דומיא דעפר ע"ג עפר ובמגילה ת"ר ביה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש וכו' ואין מלקטין בהן עשבים, ואם לקט שורפן במקומן מפני כבודן של מתים, ופריך וכי שורפן במקומן מאי כבודן של מתים איכא אלא ארישא פירוש מפני כבודן של מתים אאין נוהגין בהן קלות ראש קאי, א"כ האי דקאמר שורפן במקומן משום איסורא, לכאורה מסייע לסברתנו לאסור ביה"ק שלנו (פירש דמשמע לו דאיסורא דאורייתא כמו שמפרש הב"י לשיטת הר"ן כנ"ל) עכ"ל העתקתי לשונו בשלימות. מפאת שנצרך לעניננו לכמה פרטים. מדבריו של האו"ז הנ"ל נמי משמע לכאורה דעיקר הדין דקבר אסור בתלוש ומותר במחובר מע"ז ילפינן ומשו"ה אסרינן בתלוש ולבסוף חברו כבע"ז כדאיתא (פ' כה"צ בחולין ט"ז ע"א), ואין להקשות דאמאי צריך למילף קבר מע"ז, כיון דלמת עצמו ילפינן מע"ע וכדאיתא בע"ז (כ"ט ע"ב) ולאביי אף תכריכי המת שהוא משמשי המת נמי ילפינן מע"ע שם שם דהזמנה מלתא היא לענין קבר נמי נילף מע"ע שם שם דהא אמרינן שם תהא קבורתה עין בכ"ז בשו"ת מוהריא"ז ענזיל (סימן ל"ו ויתישב לך)].
ואחרי דנתברר לנו דאיסור הנאה של קבר מע"ז ילפינן, א"כ ממילא גם הגדולין של קבר אסורין, דגם גדולי ע"ז כמו בחפר קרקע לע"ז וצמחו שם גדולין הגדולים אסורים כמו שיבואר לפנינו, דאיתא בע"ז (מ"ח) באשירה דגדעו ופסלו והחליף נוטל מה שהחליף ובתוספות שם (מ"ז ע"ב) ד"ה גדעו, כתבו פה"ק לעבוד בגדולין שיגדלו מעתה שאינו עושה ע"ז רק החדוש, ויפה כיון שאם נתכוין העכו"ם לעיקרו לעשותו לע"ז ודאי הכל אסור אע"פ שהאילן מחובר, כיון שעשה מעשה בגוף האילן דומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות (לקמן נ"ה ע"ב) שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה עכ"ל, ומשמע מדבריהם דאם גדעו ופסלו שעשה מעשה ונתכוין לעבוד העיקר אע"פ שלא נתכוין לגדולין כלל, נמי אסורין הגדולין דהכל אסורין והוי גדולי ע"ז, וכ"כ נמי בקרקע בחפר בה בורות שו"מ וצמחו. שם גדולים הגדולים אסורים.
ועוד יש להביא ראיה מהא דאיתא (תמורה ל') דהמקדש בפרש עגלי ע"ז, שהם תקרובת עכו"ם ואסור להדיוט, דאינה מקודשת ויליף ליה מקרא משום דכתיב והיית חרם כמוהו, כל מה שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו עכ"ל, וא"כ מסתברא דלא גרעו גדולי ע"ז מפרשי של עגלי ע"ז, וגם איסורן של גדולי ע"ז בודאי נכללים בהאי דרשא דוהיית חרם כמוהו דכל מה שאתה מהוה ממנו ה"ה כמוהו ואין סתירה לזה מהא דקאמרינן (שם מ"ו) בולד נעבד לחד לישנא דמותר להקרבה, ואפילו להך לישנא דאוסר ולד נעבד קאמר שם דהטעם הוא משום דבבא הוא דאחודה באפה, ומוכח מזה דאם נתעברה אח"כ בודאי דמותר ולא אסרינן לה משום גדולי ע"ז כדאסרינן ביצת תרנגלת בהקדש בה"ב (תמורה כ"ט) דשא"ה דהוי בע"ח דאין איסור ע"ז נתפס בהם משום דלית בה תפיסת ידי אדם, ורק לגבוה אסירי, אבל נ"ד הוא לענין ע"ז ממש שנאסרת גם להדיוט וע"ש בתוס' בתמורה.
ולכאורה יש לדחות ראיתנו זו מפרש עגלי עכו"ם שהוא תקרובת ט"ז דכל עיקר איסור דתקרובת ע"ז הלא ילפינן בע"ז (כ"ט) מעגלה ערופה דנלמד ויאכלו זבחי מתים דאיתקש למת ומת ילפינן מעגלה ערופה, וע"ע מכפרה כתיב בה כקדשים וגדולי קדשי מזבח מותרים כנ"ל (תמורה כ"ט סע"ב) אכן יש לישב בפשוט דלענין גדולים לא ילפינן בזה מעגלה ערופה הנלמדת מקדשי מזבח, מפני הדרשא דוהיית חרם כמוהו הנזכר בפרש עגלי עכו"ם, דודאי גדולי ע"ז לא גרעי מפרש וראיה עוד לזה מירושלמי (פרק כה"צ ה"ה) תמן איתא דביצת ע"ז שנתפס בה שם ע"ז ע"י מעשה שעשה בה כגון שגרר או גדר אותה לע"ז. אפרוח שיצא ממנה אסור משום גדולי ע"ז וביצת הקדש שיצא ממנה אפרוח אינה פודה אותה רק כפי שויה של הביצה (וכמו דקיי"ל בפ"ט דתרומות דגדולי הקדש ומע"ש חולין ואינו פודה אותן רק כפי שוין בשעת זרעם פ"מ שם), והרי חזינן דחמירי גדולי ע"ז אפילו מגדולי בה"ב והוא ראיה נכונה.
ועוד בנדרים (מ"ז ע"א) מוכח דבכל איסורי הנאה גדוליהן אסירי, וכש"כ איסורי הנאה דע"ז דחמירי טובא, דקאמר שם בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחלופיהן, מי אמרינן גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו, אדם אוסר נמי דבר שלא בא לעולם, גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, א"ד משום דחליפין כגדולין דמי, ופירשו שם הר"ן והתוספות דהאיבעיא הוא ג"כ בכל איסורי הנאה, אלמא דפשיטא להש"ס דגדולין של איסורי הנאה אסורין ומכ"ש דאסה"נ של ע"ז דהגדולין אסורין, ועי' בנדרים (נ"ז) דחליפין כגידולין דמי, וה"ה להיפך דגידולין כחליפין וכשם שחליפי ע"ז אסורין מוהיית חרם כמהו (ע"ז נ"ד) ה"ה הגדולין אסורין נמי, וכן מוכח בע"ז (מ"ח ע"ב) ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ואמר רב יהודה אמר רב מודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר, (הוו להו הנך פירות בגרמא דאגוז דאיסור וקרקע דהיתר רש"י) דאלמא באגוז של ערלה מפאת זה וזה גורם, אבל אילו היו כל הגורמים של איסורא אסורים בהנאה, וכן למ"ד זה וזה גורם אסור, הרי דגדולי ערלה אסורים, וכן מוכח שם דמזה וזה גורם דע"ז דגדולי ע"ז אסורים בהנאה, וקרוב הדבר לומר דאפילו אי נימא דאיסורא דקבר נלמד מעגלה ערופה ג"כ הגדולין אסורין ואין להאריך בזה ולפי האמור נדחים דבריו של החתם סופר מעיקרם, דאם נחוש לדברי הר"י ראוי לן לאסור העשבים מדין תורה משום גדולי קבר תלוש הנלמד מע"ז, וגדולי ע"ז אסורין ודוק היטב בזה.
ענף ב
וראיתי בשו"ת רע"א (סימן מ"ה) ע"ד פנוי הקברים לענין איסור הנאה בדריסה על עפר בית הקברות שסמך להתיר אם יש עוד עפר אחר ע"ג הקבר, דבטל העפר האסור בעפר המותר, ואף אם אין בבירור שיעור בעול, יש לסמוך על רוב הפוסקים החולקים על רבינו ר' ישעיה, דס"ל דגם העפר שתולשים ומחזירים לקבר נמי חשוב כמחובר מעיקרו ואינו נאסר באיסור הנאה, ובצירוף דעת הרשד"ם (חיו"ד סימן ר') דדוקא מת עצמו אסור בהנאה מה"ת, אבל תשמישי המת כמו תכריכים והקבר אינם אסורים בהנאה אלא מדרבנן ועיקר יסודו, משער המת ועור המת שהם מחוברים למת אפ"ה איני אסור בהנאה מהתורה לשיטת הרמב"ם וכן הוא שיטת התוספות (זבחים ע"א ובנדה נ"ה) ד"ה שמא, דעור מת מותה בהנאה, כיון דמת ילפינן מעגנה ערופה וע"ע מדכפרה כתיב בה כקדשים ועור קדשים מותר לאחר כפרה, אך בתוס' (סנהדרין מ"ח) ד"ה משמשים ובחולין (קכ"ב) חולקים ע"ז וס"ל דאסור מהתורה, וא"כ ראוי להקל במחלוקת הפוסקים ורבינו ישעיה לדון כספק דרבנן ובפרט דרבו החולקים על ר"י, וא"כ יש להקל עכ"פ בספק בעול, ובסיום כתב הגרע"א וז"ל, ועוד דלולי דמסתפינא היה נ"ל בלשון הטור בשם ר"י שהעפר שמכסין בו בתוך הקבר אסור בהנאה דיש לומר דוקא כשיעור כסוי פני המת שזהו לכבוד המת (ואע"פ שמכסין פני המת בקרשים מקודם, ואח"כ שופכין עליו עפר, י"ל גם מה שמכסין הקרשים בעפר שלא יראה כסוי הקרשים נמי נקרא כבוד המת) אבל מה שהוא למעלה מזה י"ל דעושים רק שלא יפול הנופל או לעשות מקום פנוי לקבורת המתים (מתים אחרים שלא יהיה עכוב מגל של עפר שנחטט מקברו של זה) יש לומר דהך עפר מותר בהנאה וא"כ מה שחופרים עתה לפנוי המתים מתערב זה עם זה והוי רוב. אולם מדברי הט"ז (או"ח סי' תקכ"ו ובמג"א שם סק"י) לא משמע כן. אלא דהכל הוי צורך המת עכ"ל.
ובמה דסיים הגרע"א אפתח, דלכאורה הלא הטור בעצמו כתב בשם רבינו ישעיה דלפ"ז דעפר הכסוי נקרא תלוש אסור לדרוך ע"ג הקבר עכ"ל, הרי דכל העפר המושלך בקבר נקרא צורך המת וא"כ איך אפשר לומר דרק מה שמכסין פני המת נקרא צורך המת, ואולי כונתו למש"כ שם מקודם לזה דלהכי אסור לדרוך ע"ג הקבר משום דהעפר שלמעלה נתמך ע"י העפר שלמטה וגם זה מקרי נהנה אבל בשעה שחופרין הקברים לצורך פנוי המתים מתערבים העפר זה עם זה ובטיל ברוב כן נראה בכונת הגרע"א. ולפום רהיטא יש להעיר ע"ז ממשנה (נדרים נ"ז) דהנודר מן הבית מותר בעליה לר"מ, דעליה אינו בכלל בית, וגם החכמים דאסרי אינו אלא משום דעליה בכלל בית ותיפוק ליה דהא העליה נתמכה ע"י הבית וא"כ אף אם דר בעליה הרי נהנה מן הבית, ומצאתי שנתקשה כיו"ב הר"מ באנעט בשו"ת (פר"מ חיו"ד) וכתב באמת מותר בכה"ג משום דזה לא נקרא רק גרמת הנאה אמנם זה יש לדחות דאיירי באומר קונם ישיבת בית ושם הוא איסור הנאה שבא ע"י עצמו ומכיון דאין עליה בכלל בית א"כ לא אסר על עצמו רק הנאת ישיבת "בית והנאה זו בדר בעליה שנתמכה. על הבית לא אסר עליו דלא נקרא הנאת ישיבת בית, אבל בעפר בכה"ג שהוא איסור הבא מאליו ע"י דין תורה אם העפר המותר בהנאה נתמך ע"י העפר האסור בהנאה שפיר מקרי הנאה גמורה ואסור. אכן מלשון האור זרוע שהועתק למעלה שכתב "אבל קברות שלנו שחופרין בקרקע ומשליכין העפר לחוץ ומכניסין שם את הקבר ושוב משליכין את העפר ע"פ הקבר אותו היה אסור" ולא הזכיר כלל "מה שמכסין פני המת", נראה ברור דכל העפר הממולא בקבר אסור בהנאה דהכל נקרא לכבוד המת. "וכשיטת רבינו ישעיה מצאתי שכן הוא גם שיטת הרמ"ה בסנהדרין (ולא כתשובת מוהריא"ז ענזיל בסימן ל"ו שכתב שרבינו ישעיה יחיד בשיטתו) וז"ל שם בד"ה קבר הנמצא וקי"ל כשמואל דאמר קבר במחובר לא מיתסר וקיי"ל נמי דכי שרי שמואל בדבר שאין בו תפיסת ידי אדם כגון עפר שבדפנות הקבר, אבל עפר שהיה תלוש וחברוהו כגון עפר שממלאין בו חללו של קבר ועושין אותו ציון על גבי אסור דומיא דע"ז עכ"ל הרמ"ה. ומדבריו אלה נראה ברור דלא כש"כ הגרע"א בשיטת רבינו ישעיה, אך בדבר אחד נ"ל דיש חלוק בין שיטתו של הרמ"ה ובין רבינו ישעיה, דהנה בתשובת מוהרי"א ענזיל הנ"ל כתב שם וז"ל ועוד נראה לי דע"כ לא אסר ריא"ז אלא בעפר שנתנו ע"ג הארון והדפיס דהוי קבר בנין הלכך גם העפר אף שהוא קרקע עולם, כיון שהשליכוהו לחוץ והיה לו תפיסת ידי אדם כשחזרו והשליכוהו על הקבר. אבל העפר שמכסין בו המת עצמו, ואין שם קבר בנין, כי אם בור חפור ומקום החפירה לא נאסר גם העפר שמכסה בו אין כאן בנין כלל. ובטל הוא לגבי הקבר שהוא החפירה, והרי היא קרקע עולם כמהו, ומדייק שם כן מלשון הג"א שבסוף (מס' מו"ק) מדכתב ומכניסין שם את הקבר ע"ש. ואילו היה לפניו ספר האו"ז הגדול לא היה מסתפק שבודאי כדבריו כן הוא, שהרי כתב שם להסתפק בזה, כמו שהעתקתי למעלה לשונו במש"כ "והא נמי דפרישית דבקבר שלנו אסור וכו' ונ"מ להתיר בצדי ביה"ק שלא כנגד הארון אבל מלשון רבינו הרמ"ה לא נראה כן רק דאפילו עפר ע"ג עפר דהוי מחובר גמור נמי אסור בהנאה ומקרי שיש בו תפיסת ידי אדם.
ובמה שסמך הגרע"א על המוהרשד"ם לפחות אם יצטרף לזה עוד ספק אחד [וכן מן הראוי כי המוהרשד"ם לא סמך שם על שיטתו יעו"ש] הנה שיטתו דדוקא הנאה ממת גופיה אסור מדאורייתא מהלמוד מע"ע, אבל תכריכיו וקבר של משמשי המת אינו אסור רק מדרבנן, אך מפירש"י מבואר שגם משמשי המת אסור מדאורייתא ע"ש בתור"ע, וגם אני זכיתי לסתירה זו, וגם מתוספות (שם מ"ח) ד"ה משמשים. מבואר שם דס"ל דהוא מדאורייא וכן בחולין (קכ"ב) כנ"ל וגם היראים (בסימן ש"מ) ס"ל דהוא מדאורייתא וכבר הרגיש בזה בספר ווי העמודים יעו"ש.
ולי יש קושיא נכונה לשיטת המוהרשד"ם דס"ל דהוא מדרבנן, דהנה דאיתא בפסחים (כ"ה ע"ב) דמר בר רב אשי חזי לרבינא דהוי שייף לברתיה בגוהרקי דערלה שהיתה חולה באישתא צמירתא, א"ל אימור דאמר רבנן בחולי שיש בו סכנה שלא בשעת הסכנה מי אמר. א"ל אישתא צמירתא כחולי שיש בו סכנה דמי, א"ד א"ל מידי דרך הנאתן קעבידנא עכ"ל, ופירש"י גוהרקי דערלה, בוסר זתים קטנים. דרך הנאתם לאחר שנתבשלו ויוצא שמנן בבית הבד, והמל"מ (פ"ה מיסודי התורה) האריך להסביר שני הלשונות וכתב בזה"ל והנה במאי דפליגי הני תרי לישני אפשר לומר בשני פנים:
חדא, דללישנא קמא ס"ל דהני גוהרקי דערלה אף שהן זתים קטנים, מכ"מ כיון שיוצא מהן שמן חשוב דרך הנאתם [ואף שלא נעצרו בבית הבד רק בגופן שפשף על בשרה כדמשמע לישנא דהוי שייף וכו'] ומשו"ה אמר אימור דאמרי רבנן בשעת הסכנה וכו', והשיב לו דאישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא וללישנא תנינא הני גוהרקי הוי שלא כדרך הנאתן ולפ"ז כל שהוא כדרך הנאתן אסור לכו"ע בחולי שאין בו סכנה ושלא כדרך הנאתן לכו"ע מותר בחולה שאב"ס ואפשר עוד לומר דל"ק ס"ל דהני גוהרקי הוי שלא כדה"נ אלא דס"ל דאף דהוי שלא כדרך הנאתן, מכ"מ אסור בחולה שאב"ס, משום דס"ל אף שלא כדה"נ, מכ"מ איסור תורה יש, אלא שאין לוקין עליו והוי כחצי שיעור דאסור מה"ת ואין לוקין, וללישנא תנינא ס"ל כל שלא כדרך הנאתו אין איסורו כי אם מדרבנן ומש"כ התוספות בע"ז (י"ב ע"ב) ד"ה אלא דשלא כדה"נ איסורא איכא היינו אסור מדרבנן, וכן כתבו התוס' (שבועות כ"ג) ד"ה דמוקי ע"ש שהאריך בזה.
והנה זה ברור דהני דהוי שקלי מקבריה דרב לאישתא בת יומא הוי שלא כדה"נ דעיקר הנאת העפר אינה לרפואות. אלא לזרוע ולנטוע או לבנין. ולא עדיפא מחלב שוה"נ על גבי מכתו, דאע"ג דדרך לרפאות מכה בחלב לכרוכי המכה, מכ"מ קרי אותו בפסחים (כ"ג) שלא כדה"נ כיון דעיקר הנאת החלב אינה עומדת לכך, ובפרט לפמש"כ בספר או"ז הגדול שהובא למעלה שהיו שותין אותו בזה ודאי הוי שלא כדה"נ כדאיתא בשבועות (כ"ד) דהנשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור דלא מיקרי אכילה, וגם זה ברור דאישתא בת יומא לא הוי חולה שיש בו סכנה, דבמקום סכנה הכל מותר, ולא הו"ל לשמואל למימר דיאות הן עבדין, דבמחובר לא מיתסר דאפילו בתלוש נמי לא מיתסר, וא"כ קשה טובא לאופן הראשון שכתב המל"מ דהכ"מ חולה שאין בו סכנה מותר שלא כדרך הנאתו, למה ליה לשמואל למימר משום דמחובר לא מיתסר, אפילו בתלוש נמי יאות הן עבדין, כיון דעבד לצורך רפואה הלא הותר כל איסור הנאה שלא כדרך הנאתו. ובשלמא לאופן השני שכתב המל"מ ניחא דשמואל ס"ל כל"ק דשלא כדה"נ איכא איסור אורייתא ואסור לחולי שאב"ס ולכך אמר יאות הן עבדין משום מחובר לא מיתסר, אבל לאופן הראשון קשה מאד, אמנם יהא מוכרע מסוגיא דידן כאופן השני שכתב המל"מ בבאור המחלוקת של הני תרי הלשונות בפסחים.
אך יש לדחות דתליא בשני התירוצים של התוספות (פסחים כ"ו ע"א) ד"ה שאני היכל שהקשו אמאי אסור לישב בצלה של אשירה, ותירצו דהתם הוי דרך הנאתו בכך, ועוד בע"ז לא כתיב אכילה וחייב אפילו שלא כדרך הנאתו, וכתירוץ השני כתבו התוספות גם לקמן (כ"ח ע"א) ד"ה ותנן, ואי נימא דבע"ז חייב אפילו שלא כדה"נ יש לומר גם בקבר הנלמד מע"ז חייב נמי אפילו אשלא כדה"נ והא לא קאמר בפסחים (כ"ד ע"ב) הכל מודים בהנאת קבר דחייב אפילו שלא כדה"נ, כדאמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם, וכו', הנה בלא"ה תקשה על ע"ז גופא אמאי לא קאמר הכי, וכבר עמד בזה המל"מ שם אך לתירוץ קמא דגם בע"ז אינו חייב רק כדה"נ מוכרחים אנו לומר דסוגיא דסנהדרין אזלא לל"ק וכאופן השני שביאר המל"מ, אבל לשיטת המוהרש"ם דס"ל דאיסור קבר וכל תשמישי המת אינו אסור רק מדרבנן ואיסור דרבנן בודאי מותר לחולה שאב"ס ובפרט בשלא כדה"נ ועין ביו"ד (קנ"ה ובתער"א סי' נ"ה) א"כ בודאי קשה אמאי קאמר שמואל להתיר דוקא במחובר הא אפילו בתלוש נמי מותר, ודוחק גדול לומר כיון דרבנן אסמכוה לדין ע"ז יש לו חומרא דע"ז ולהשוות שלא כדה"נ לדרך הנאתן צ"ע אמנם לדינא ראיתי כי כמה מגדולי האחרונים מצרפין שיטת הרשב"ם לסניף לכן גם אנחנו נסמוך על דבריו, וע"ד שכתב הגרע"א היכי דאיכא עוד ספק ולכן ראוי למצא בזה איזה ספק.
ענף ג
וראיתי בשו"ת באר יצחק להגרי"א ז"ל (חיו"ד סי' ל"א) שנשאל כיו"ב בשנשברו האילנות מאליו אם הם מותרים להסקה לעניים והערות הרבה יש לי על דבריו וארשמן ע"פ הסדר:
כתב הבאר יצחק בענף הראשון דלשיטת רבינו ישעיה יש על האילנות איסור תורה, דכיון דהקרקע נאסר ממילא הגדולים נאסרו, ואפילו למאן דס"ל דאין מעילה בגדולין, משום דמבואר במעילה (יב) דתרנגולת שהוקדשה לבה"ב מועילין בה ובביצתה ולא פליגי אלא בשדה ואילן והטעם פשוט לחלק ביניהם משום דהא קיי"ל דמעילה במחובר ליכא אלא אם יעקר חוליא מהבור ויהנה ממנה וכש"כ התוספות (ב"ב ע"ט ע"א) דזה מועלין, ולכן הגדולין ג"כ מותרין אף לכשיעקרו ואין בהם איסור מה"ת, דהא לא היה עדיין שום איסור על הקרקע כל זמן שלא נעקרה החוליא, משא"כ התרנגולת שהיה בה איסור מעילה ולכן כו"ע מודים דמועלים בביצתה עכת"ד.
ודבריו לא נראה לי דהא בפסחים (נ"ו ע"ב) אמרינן דאנשי יריחו היו מתירין גמזיות של הקדש מטעם דס"ל דאין מעילה בגדולין, וחכמים פליגי דנהי דמעילה ליכא מכ"מ איסורא מיהא איכא ע"ש ומוכח מזה דגם במחובר נהי דמעילה ליכא, מכ"מ איסור הקדש מיהא איכא, ואם כדבריו של הבא"י דאין שום איסור על הקרקע, כל זמן שלא נעקר החוליא א"כ הכא מהיתר גדלי והו"ל להיות גם הגדולין מותרין לאחר שיעקרו כיון דגדלי מהיתר וע"כ גם על הקרקע גופא אף קודם שנעקר החוליא איכא איסור הקדש אלא דדין מעילה ליכא משום דילפינן מתרומה דליכא אלא בתלוש, וא"כ גם על הגדולין ראוי להיות ולחול דין הקרקע להיות חל עליהם דין מעילה לאחר שיכרתו ויעקרו ממקום חבורן, כמו בקרקע שנעקר החוליא:
ועוד קשה לדבריו דא"כ מ"ט דמ"ד דמועלין בגדולין והכי קי"ל, הלא על הדין דאין מעילה במחובר ליכא מאן דפליג.
ולי נראה טעם בדבר לחלק בין דין ביצת תרנגולת של הקדש בה"ב לבין גדולין, דביצת תרנגולת הוי כמו גופא ממש דהא אוכלא דאופרת קרינן לה בריש מס' ביצה ע"ש והוי כמו הקדיש תרנגולת כחושה ואח"כ השמינה דודאי איכא בכולה דין מעילה, משא"כ גדולין מקרקע הקדש, דדבר אחר לגמרי הוא. ורק מכחה של הקרקע נצמחו ולכן אין בזה דין מעילה. וראיה לחלוקנו מהירושלמי, המובא לקמן בדברינו שם איתא דביצת הקדש שנולדה ממנה אפרוח ר"י אמר מותרת וכהנא אמר אסורה, דלר"י הוי גדולי הקדש, (ובזוז"ג מותר וכש"כ לעיל) ולכהנא הוי גופה של הקדש ע"ש בפ"מ, והרי דשאני בזה היכי שמשתנה דבר אחד מצורה לצורה, פושע צורה ולובש צורה בדרכי הטבע בחכמת הבורא ית' דהוי כגופה של הצורה הראשונה שממנה נתהוה הצורה השניה וא"כ כמו שמביצה לתרנגולת הוי גופה של דבר. הכי נמי מתרנגולת שמתהוה ממנה ביצה הוי כגופה של תרנגולת ולכן שפיר קאמר דאפילו למ"ד אין מעילה בגדולים מכ"מ בביצת תרנגולת הקדש מועלים דהוה כגופה של תרנגולת, וכ"כ בחלב דהוי מגוף הבהמה דדם נעכר ונעשה חלב ולפ"ז אע"פ שאין מעילה במחובר מכ"מ איכא איסורא על הקרקע ואפ"ה בגדולין אין מועלין א"כ גם בגדולי קבר שנתלשו נמי נימא, דיש להם דין אחר מהקרקע, ועין בזה.
ובענף השני כתב עוד הבא"י דיש להתיר ע"פ שיטת הגרע"א דגם להר"י אינו אסור אלא כשיעור כסוי פני המת ובגטין (מ"ז) מבואר דאילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל דטבל וחולין מעורבין זה בזה, ופירש"י לפי שהיניקה מתערבת, ובתוספות (ב"מ ק"ז) כתבו דמיירי שהשרשין מתפשטין בשוה ומשמע דאילו אם השרשין היו מתפשטין בשל אחד יותר מחברו היו נותנין לו יותר כפי חלקו בהשרשין, והא דל"א דיבטל חלק המועט במרובה משום דממונא לא בטיל כדאיתא סוף ביצה, ועפ"ז מתרץ קושית התוס' (פסחים כ"ז) ועי' בזה בס' א"מ (שלהי הספר בשו"ת סי' ו') והביא ראיה לזה מב"ב (כ"ו) דמקשה שם הש"ס מהא דתנן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין ואי בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלין, ואי בתר אילן אזלינן אימא סיפא של הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין, וקשה ע"ז לפי מה דקיי"ל בע"ז (מ"ט) דזה וזה גורם מותר, א"כ יש לומר בפשיעות דאזלינן בתר קרקע ואילן יחד אך דהוי זה וזה גורם דמותר מה"ת, דהא אילן דאסור וקרקע דהיתר יחד גורמים שיגדלו ולכן אין מועלין, והא דלא נהנין משום דכתב המג"א (סימן תמ"ה) דבדבר הנאסר במשהו לא שייך בטול א"כ בהקדש דמדרבנן אינו בעל ולכן אין נהנין, ובשלמא לשיטת התוספות שם בע"ז דבאגוז וקרקע דשני ענינים נפרדים הם אינו שייך כלל זוז"ג ניחא, אבל לשיטת רש"י התם וגם הרמב"ם פוסק כרש"י דגם בכה"ג מיקרי זוז"ג קשה, אבל אי נימא הקדש אינו בעל מהתורה ניחא, דהר"ן כתב (פרק כה"צ) דזוז"ג מטעם בטול הוא לשיטת רש"י, ואם הקדש אינו בטל מה"ת גם זוז"ג אינו מועיל להתיר, וא"כ למה אין מועלין הא בכל משהו ומשהו מעורב בו הקדש אע"כ מוכח מהרישא דבתר אילן אזלינן והקרקע גרע מגורם ולהתוספות פסחים הנ"ל דס"ל הקדש בטיל מה"ת בלא"ה ניחא דס"ל בכה"ג אינו מיקרי זוז"ג עכת"ד.
והנני מוכרח לבאר סוגית הגמרא וגם קושיתו מתבארת ביותר ואז תגלה סתירת דבריו דהנה הש"ס קאי התם אמאי דתנן במתניתין היה האילן עומד ברשות שלו ושרשיו יוצאין בשל חברו קוצץ ויורד והעצים שלו, ובעי הש"ס עצים של מי הם, לבעל האילן או לבעל הקרקע ופשיט מדתנן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש (ומיירי נמי בכה"ג דכל האילן עומד ברשות הדיוט ושם נשרש, אך שרשיו מתפשטין לתוך שדה של הקדש דומיא דמתניתין, ולכן לא בעי במתניתין על כל הגדולין של האילן דודאי הם של בעל האילן ורק על השרשים המתפשטים לתוך שדה חברו קבעי] לא נהנין ולא מועלין, אלמא אזלינן בתר אילן דיניקת השרשים המתפשטים באה מהשרף המתפשע מגוף האילן העומד ברשות הדיוט ולא מיניקת הקרקע שמתפשטים לתוכה, וע"ז קאמר אימא סיפא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט. [ומיירי בכה"ג דעיקר ושרשיו קאי ברשות הקדש, ורק שרשיו מתפשטין נמי בשל הדיוט], ואי נימא דהיניקה באה מן האילן אמאי אין מועלין אע"כ דהיניקה באה מן הקרקע שמתפשטין לתוכה ראשי השרשין וזה גורם שיצמחו ויתגדלו ויתפשטו השרשין ואי בלא"ה קשה רישא לסיפא מתרץ דהכא בגדולין הבאין לאחר שהקדיש עסקינן ואין מכאן ראיה כלל לא דאזלינן בתר אילן ולא דאזלינן בתר קרקע וכמפורש היטב בחדושי הרמ"ה ע"ש, וע"ז מקשה הבא"י דאמאי איצטריך ליה לתרוצי הסתירה מרישא לסיפא משום דאין מעילה בגדולין הבאין לאחר מכאן הרי יוכל לתרץ דאזלינן בתר תרווייהו וזוז"ג מותר ומסלק דין מעילה ומכ"מ לא נהנין עפ"ד המג"א סי' תס"ה הנ"ל [וצריך להוסיף ע"ד דזה שייך רק אם נימא דזוז"ג שייך גם ביש בכח כל אחד ואחד מהגורמים להוציא הפעולה, כמו במחמיץ חולין בשאור של חולין ושל תרומה ויש בכח כל אחד להחמיץ וכדעת התוס' (פסחים כ"ז) דגם זה מיקרי זוז"ג המובא בדבריו שם ענף רביעי, דהא גם הכא יש בכח כל אחד מהגורמים בין מיניקת הקרקע ובין מיניקת האילן להגדיל השרשין כמובן] אכן באמת אי נימא כקושיתו דשני הגורמים שווים ושניהם גורמים שיגדלו וירחיבו השרשין א"כ היה ראוי להיות הדין בששניהם להדיוטים כמו במשנה ב"ב הנ"ל שהעצים של השרשין שייך לשניהם ובמתנתין קתני והעצים של יחיד ואכתי תהיה סתירה ממשנה דב"ב למשנה דמעילה ולכן מוכרח לתרץ דהטעם הוא משום דאין מעילה בגדולין הבאין לאחר מכאן ושוב אין סתירה למשנתנו, דבאמת האחד עיקר יותר, ורק אנן לא ידעינן של מי יותר עיקר והפשיטות נדחה ולדבר זה העירני ח"א.
ובעיקר הדבר מה שמחליט, דכיון דממונא לא בטיל ובהקדש עיקר האיסור משום ממון הקדש הוא, ולכן אין בהקדש דין בטול מה"ת וכיון דהתירא זוז"ג מדין בטול הוא, א"כ בהקדש דאין בו דין בטול מה"ת גם דין זוז"ג אין בו עכת"ד לדעתי אי אפשר לומר כן, דהא משנה שלמה היא (פ"ט דתרומות) דגדולי הקדש ומע"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם, דהיינו אם זרע סאה של הקדש וגדלו ששה סאין אין צריך לפדות רק שיעור סאה ושיטת הרמב"ם הוא דאף קודם שפדה נמי אין בהם דין מעילה וז"ל (פ"ה הלכות מעילה הי"א) הזורע פירות הקדש פודה אותן כשעת זרען. ואע"פ שלא פדה אותן הרי הגדולין חולין ואין בהם דין מעילה עכ"ל וקשה לכאורה הלא הרמב"ם פוסק (הלכות מעילה פ"ה ה"ו) דגדולי הקדש מועלין כיצד הקדיש שדה והוציאה עשבים אילן ועשה פירות מועלין בהן וכו'. והחלוק הוא פשוט דשם הקרקע והגדולין הקדש, משא"כ במשנה דתרומות דאיירי שזרע בקרקע שלו פירות הקדש והוי זה וזה גורם, ולהכי אין בהם דין מעילה והטעם זה שייך נמי גבי מע"ש ואם דין זוז"ג מדין בטול א"כ מוכח דאף בהקדש האיסור של הקדש בטיל, ורק גוף הממון אינו בעיל וכמו דמסיק התם (סוף ביצה) דהאיסור דהנתלה בממון בטיל ועין מה שהארכתי בזה לעיל (סי' כ"ו וכ"ז) או לפחות מוכח מזה דדין זוז"ג שייך נמי בהקדש אכן שיטת הר"ש אינו כן, דהר"ש מפרש המשנה דחדא מלתא היא, דלענין מאי הוי חולין לענין דאין פודה אותם אלא כשעת זרעם, אבל קודם שפדה אותם כולם אסורין. וכן מפרש הר"ש להדיא (פ"ב דבכורים מ"ב) דכשאינו רוצה לפדות אז אסורים הגדולים מפני תערובת העיקר שבהן ומיירי בדבר שזרעו כלה, ואע"ג דבשאר איסורין בדבר שזרעו כלה האיסור בטיל לגמרי, מכ"מ בהקדש ובמע"ש דאיכא תקנתא דפדיון אסור קודם הפדיון אף בדבר שזרעו כלה, והרמב"ם והרע"ב מפרשים המשנה דתרי מילי נינהו ואין האחד תלוי בחבירו, דין דגדולי הקדש ומע"ש חולין לחוד אף קודם שפדה אותם, ודין דפודה אותם כשעת זרעם לחוד ועי' בתוספות אנשי שם במשניות החדשים ובמשנה ראשונה (שם מ"ו).
ונראה לי להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דמפרש המשנה (דתרומות פ"ע) דהא דתנן גדולי הקדש חולין הוא מלתא בפ"ע ואף שקודם שפדה אותם נמי אין בהם מעילה וגדוליהן חולין, ופודה כשעת זרעם הוא דין בפ"ע, ולא כהריש שמפרש דהא דגדוליהן חולין היינו דרובן חולין משום דאין צריך פדיה רק כשעת זרעם, אבל קודם שפדה אותם בודאי אין הגדולין חולין ואף מעילה יש בהם, מהירושלמי (פרק כה"צ) המובא למעלה וז"ל שם (סוף הלכה ה') אגוז של ערלה שנטעו וכן ביצת הקדש שנעשה אפרוח, רבי יסא איתפלגון כהנא ור' יוחנן כהנא אמר אסורה ור"י אמר מותרת, אמר ר' זעירא קומי ר' יסא והא אמר ר"י מותרת אף הוא פודה אותה בזמן זרעה (גירסת הפ"מ), ר"ל לדברי ר"י דס"ל האפרוח מותר דהוי גדולי הקדש, ותנן בפ"ט דתרומות גדולי הקדש חולין ופודה אותם בזמן זרעם, כפי שהיו שווין בזמן הזרע אע"פ שנתרבו לאחר מכאן, ור"י דמדמי לה לגדולי הקדש א"כ אף הוא פודה אותה בזמן זרעה כפי שויה קודם שנעשית אפרוח עכ"ל:
והפירוש הפשוט לדעתי דהכא איירי שתרנגולת שחממה הביצים היתה של הדיוט והוי זוז"ג וכמו אגוז של ערלה שנשנה בצדה נמי הוי זוז"ג וע"ז מייתי ראיה מהא דתנן גדולי הקדש חולין דהתם נמי בקרקע של הדיוט דהוי זוז"ג וכש"כ למעלה, ולפי באורנו מסולק מה שהעיר הפ"מ בתוספותיו ע"ש כי קצרתי, וא"כ מצינו מפורש דר"י אמר על זה סתם מותרת, ולא הזכיר כלל, דפודה אותה בזמן זרעה, אלא ר' זעירא מביא ראיה מהא דגדולי הקדש חולין ופודה אותה בזמן זרעם, ה"ה הכא פודה בזמן זרעה ומוכח מזה דההיתר אינו תלוי כלל בפדיה ואפילו קודם שנפדית נמי מותרת וכשיטת הרמב"ם, ולדעתי היא ראיה נכונה ויש עוד להאריך בפרט זה וקצרתי.
עוד יאמר שם הבא"י וז"ל, וא"כ לפי שיטת התוספות בב"מ דאזלינן בתר רוב השרשים דגם היניקה היא ג"כ לפי ערכם א"כ לפ"ז אף אם האילן עומד חציו חוץ לקבר, וחציו על מקום הקבר, יש בהאילן רוב שרשים להתיר, דהא אף במקום הקבר יש שם קרקע העליון דהוא ג"כ היתר כפי מש"כ הגרע"א דאינו אסור רק מה שהוא לצורך המת וזה הוי מעוט לגבי ההיתר, ובטל מעוט היניקה הנאסרת ברוב היתר [והדין דמחובר אינו בטיל אינו שייך כאן כאשר יבואר בסמוך, דזה אינו אלא מצד חשיבות והכא על היניקה אנו דנין שאין לה חשיבות מצד עצמה] אך לשיטת המרדכי דס"ל דבדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו שייך בטול, דכיון דהמבטל לא היה ניכר בפ"ע אין בו כח לבטל א"כ ה"נ אין שייך בטול יניקת האיסור ברוב היתר אך העמיד מערכת החולקים על שיטת המרדכי הנ"ל א) התוספות בזבחים (כ"ו) בד"ה שחט ואח"כ חתך, לענין היא בפנים ורגליה בחוץ. שחט ואח"כ חתך פסולה ופירש"י שמשנשחטה נפסל דם הרגלים ביוצא, וכל דמי הבהמה יונקים זה מזה ויוצא דרך בית השחיטה ונתערב בדם המזרק ופסלו, וכתבו התוספות וז"ל דדם פסול אינו בטיל ברוב וכ' דגזרינן גזירה במקדש ולדברי המרדכי מדאורייתא אינו בטיל כיון שתחלת בואתו לעולם ע"י תערובות עכ"ד הנה כבר הקדימו והרגיש בדה"ת המל"מ (פי"ד ממטמאי מו"מ) ע"ש מש"כ בזה, ב) דעת הר"ן שכתב גבי זה וזה גורם דמדין בעול אתינן עלה, א"כ מוכח נמי מיניה דלא ס"ל כשיטת המרדכי דלא עדיף זוז"ג מרוב גמור והיכי דמעורב מתחלת בריתו גם רוב גמור לא מהני וכש"כ ע"י זה וזה גורם וע"כ דהר"ן לא ס"ל כהמרדכי והמרדכי לא ס"ל כדעת הר"ן אלא כדעת התוספות (ע"ז מ"ט) ד"ה שאם נטע דס"ל דזוז"ג לאו מדין בטול הוא ע"ש עכת"ד.
אכן הערתו של הבא"י דשיטת הר"ן דזוז"ג הוא מטעם בעול הוא סתירה לשיטת המרדכי דכל המעורב מתחלת ברייתו אינו שייך בו בעול וראית המרדכי מיבמה שרקקה דם שאינה מתיבמת עוד, משום דא"א בלי צחצוחי רוק ולא אמרינן דהחוק בטיל בדם, וכן בזב שראה קרי דמטמא ר"י במשא משום דא"א לא צחצוחי זיבה ולא אמרינן דיתבטל וע"כ משום דנולד בתערובות ע"ש לפע"ד יש לישבו בהקדם דברי הת"ש (סימן י"ד ס"ק ט"ז) שכתב וז"ל, וקאי אמש"כ שם השמ"ח (סעיף ט') עובר שהוציא אפילו אבר אחד וניתר השאר בשחיטת אמו וגדל והרי היא חולבת החלב שלה אסור ולא מהני אפילו אם נשער שיהיה האבר אחד מששים וכו' עי"ש ולפמש"כ (לעיל ס"ק י"ב) דאפשר לחלק לענין בטול ברוב, דהיכי דההיתר לא היה לעולם מסויים בפ"ע לא אזלינן בתר רובא, ה"נ כיון דכל פורתא אית ביה חלב דאיסורא וההיתר לא היה מעיקרא מסויים. דאע"ג דהחלב מתמצה מגופו, מכ"מ אפשר דבפעם אחת נולד כל טפה, אפילו למ"ד דם נעכר ונעשה חלב י"ל דהדם נמי נעשה בחד זימנא ומתמצי מכלל האברים ומעולם לא היה היתר מבורר להכי אינו מבטל האיסור, וע"ש מש"כ שם עוד בשם המרדכי בכה"ג הו"ל האיסור קבוע וכמחצה על מחצה דמי עכ"ל והרי גלי לן התבו"ש טעמו של המרדכי דהוא מטעם קבוע דכל היכי דההיתר לא היה מעולם מסויים בפ"ע אז יש להמעוט חשיבות כלהרוב והוי כמע"מ והוא יסוד חדש בבאור שיטת המרדכי, א"כ כל זה אינו שייך אלא היכי דהבטול הוא מטעם רוב, דנרצה שהמעוט יתבטל ברוב ממנו, דאז אמרינן דהיכי דנולד בתערובות ולא היה להמבטל עמידה בפני עצמו, אז יש להמעוט חשיבות כמו הרוב והוי כמע"מ, משא"כ בבטול הבא מדין זוז"ג שאין בו ממש מהאיסור ורק מכח האיסור יבוא דבר חדש בצורה חדשה שגלה הר"ן שבכה"ג יש דין בטול אף שהגורמים שווים, א"כ מה יתן ומה יוסיף לנו מה שנולד בתערובות, שכל עיקר השבח בזה אינו אלא להשוות המעוט כמו הרוב וכאן דגם במחצה על מחצה בטלים בזוז"ג, א"כ גם מה שנולד בתערובות לא גרע מידי והוא נכון בעזה"י.
ענף ד
והנה עיקר יסודות ההיתר של הבא"י הוא:
א) מטעם בטול ברוב לפי שיטת הגרע"א דגם לשיטת הר"י אינו אסור רק העפר שמכסין בו המת וא"כ רוב היניקה מהיתרא, והנה היתר זה כבר נדחה על פי מה שבררנו מדברי האו"ז שמפורש בדבריהם שכל העפר שממלאין בו חללו של קבר אסור בהנאה. ב) עוד יאמר עם ספרו, דגם אילן שמחצה על הקבר ומחצה חוץ לקבר נמי יש להתיר מטעם זה וזה גורם, דהא עפר היתר ועפר איסור גרמו יחד שיגדלו האילנות והוי כמו כל זוז"ג דמותר מטעם בטול ואף דאינו ברור דמחצה היה חוץ לקבר, דשמא היה רוב הגדולים מעפר הקבר, מכ"מ איכא ס"ס, ספק אחד שמא כל הגדולים חוץ לקבר היו. ואת"ל דנכנס להקבר שמא רק מחצה ואיכא זוז"ג דמותר מטעם בטול. ג) מטעם ס"ס גרידא. בלי הצטרפות דזוז"ג. חדא שמא כל הגדולים חוץ לקבר גדלו, ואת"ל דעל הקבר גדלו שמא ההלכה כהחולקים ע"ר ישעיה וס"ל דגם העפר שנתלש מקודם ואח"כ נתמלא בו הקבר ג"כ מחובר מקרי דגם ספק ספיקא דפלוגתא הוי ס"ס, [וכש"כ השבו"י בכללי ס"ס שלו במחודשים אות ב' ודלא כהש"ך בסימן ס"ו סק"י וכדברי הש"ך עצמו בסימן נ"ז כמו שהביא שם מהתה"ד יעו"ש] עכת"ד. והנה לטעם דזה וזה גורם לא היה צריך לומר דשמא מחצה מן הגדולים היו חוץ לקבר דאפילו אם היו כל הגדולים על הקבר נמי איכא זוז"ג, דהא האילן גופא שבהיתר נטע הוא ג"כ גורם והוא גורם היתר ואיכא שני גורמים דהיתרא ודאיסורא, גורם דהיתר הוא האילן וגורם דאיסור הוא הקרקע וכמו דאמרינן בכה"ג בע"ז (מ"ט) לשיטת רש"י מאגוז דערלה והקרקע, דהאגוז הוא דאיסורא והקרקע דהתירא, והכא הוא להיפך ואם נצדד עוד לומר דשמא מחצה חוץ לקבר א"כ איכא שני גורמים דהיתר האילן ומחצית העפר וגורם אחד דאיסורא.
ונראה להביא ראיה לזה דאיתא (פי"ח דאהלות) שדה שאבד בו קבר נזרעת כל זרע ואינה נטעת כל נטע (כן הוא גירסת הרמב"ם הרא"ש והרע"ב) והטעם הוא משום טומאה שלא להרגיל בני אדם שם, אבל בזריעה אין חשש של דלדול עצמות ע"ש. ובספר משנה אחרונה הקשה שם, דאמאי לא אמרינן דיבטל הקבר הנאבד ברוב השדה כיון שאינו ניכר, דהא גם בטומאה שייך בטול כמו (בפ"ט דפרה מ"ז) הולכין אחר רוב לטמא (ושם הוא רק רוב דכל דפריש ע"ש) ועוד בגדה (כ"ז) דפרידה של רקב בטילה בשתי פרידות דעפר ותירץ דקרקע אין לו בטול כמו בפ"ט דתרומות גבי לגינה של תרומה במאה לגינות של חולין ואינו בטיל משום דהוי כמו קבוע, אך זה אינו אלא מדרבנן דהוי כמו בדבר חשוב אבל קשה איך זורעין שם, דהא ביה"ק אסור בהנאה כמו בפ"ג דעירובין וכש"כ הרע"ב שם ונשאר בוצ"ע והוי לו להקשות רק לשיטת רבנו ישעיה, דלשאר פוסקים דהוי מחובר לק"מ דמחובר מותר בהנאה ואין לומר דהכא מיירי בקבר המחובר מעיקרו כמו בקבר של כוכין, ז"א חדא דא"כ הוי להם לפלוגי לענין זריעה גופא בין קבר של כוכין לבין קבר של חפירה. ועוד אדפריך ליה לשמואל בסנהדרין (מ"ז) דקאמר דמחובר לא מיתסר הו"ל לסייעיה מהכא, וע"כ דהכא בכל גוונא מיירי וכמו (בפ"ג דעירובין) אבל יש לתרץ דמשו"ה מותר כאן מפאת דהוי זה וזה גורם, גורם דהיתר הזרע שנזרע וגורם דאיסור הקרקע משא"כ בעירובין שם איירי להניח העירוב שם וליכא זוז"ג, ואע"ג דזה וזה גורם אסור לכתחלה, והכא מתיר לכתחלה לזרוע בתוכה הכא כיון שהקבר נאבד ומדאורייתא בטיל ורק מדרבנן לא בטיל והוי כמו איקבע איסורא וא"כ בזוז"ג דגם כן מה דאסור לכתחלה אינו רק מדרבנן, ולהכי מותר לכתחלה דהוי כמו תרתי דרבנן. וא"כ הרי מוכח מכאן לפי באור זה להתיר אה"נ דקבר ע"י זוז"ג ונסתייע היתירו ממשנה מפורשת וע"ש בתפא"י בבועז שהעיר ג"כ מזוז"ג אבל אין דבריו מבוררין אצלי ומה שכתבנו ברור ונכון.
ולכאורה אי שייך זוז"ג בקרקע דאיסורא וזרע דהיתר נתעוררתי מפירש הרשב"ם (ב"ב ע"א) ד"ה הואיל ויונקין משדה הקדש (קאי על מה דקאמר ר"ש דהמקדיש שדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה הואיל ויונקין משדה הקדש) וז"ל הוא הקדיש את השדה בעין יפה אפילו מקום החרוב והסדן וכששיירו לעצמו לא שייר עמהן קרקע נמצאו גדלים מקרקע הקדש. וגדולי הקדש הקדש נינהו עכ"ל ונפלאתי על לשונו, דהא בכה"ג שהאילן של הדיוט והקרקע של הקדש לאו הקדש נינהו מטעם זה וזה גורם וכמו במשנה מפורשת דפ"ט דתרומות, דגדולי הקדש בקרקע הדיוט חולין והוא מפאת זוז"ג וה"ה להיפך וכש"כ למעלה, אך אי נימא דהרשב"ם ס"ל כשיטת הר"ש דהא דפודה אותם בשעת זרעם, דקודם שפדה אותם מועלין בהם מפני חלקו של הקדש וה"ה הכא נמי בכה"ג קודם שפודה אותה לשלם שווי יניקת קרקע של הקדש, הקדש נינהו.
אך אמנם חזיתי כעת דאין צורך לזה דנלע"ד דאם נוטע יחור של אילן בקרקע אסורה, כמו בקרקע ביה"ק או בקרקע ע"ז או בקרקע של הקדש ויונק מקרקע האסורה בהנאה, ומזה נתגדל היחור ונעשה אילן גדול שענפיו מרובין כולו חד גורם דאיסורא מקרי, ואע"פ שבלתי היחור דהיתר לא נתגדל, אבל מ"מ גוף זה נתגדל ונתעבה מחד גורם דאיסורא, וראיה לזה מהא דקי"ל (יו"ד סי' ס') דבהמה שנתפטמה כל ימיה מאה"נ מקרי גורם חד דאיסורא ואסורה בהנאה, ואיני רואה מקום לחלק בין עגל בן יומו קטן מאד שנתפטם כל ימיו מאה"נ ונעשה שור פר גדול בן שלש שנים דמקרי גורם חד דאיסורא, לבין יחור שנעשה אילן גדול מיניקת קרקע אסורה בהנאה ואינו דומה לאגוז של ערלה שנטעו בקרקע דמקרי זוז"ג, ומיקרי גם גורם של איסור, דהתם על הפירות אנו דנין שהוא מין אחר וצורה אחרת לגמרי, וזהו מקרי באמת שני גורמים, אבל על אותו הגוף והעץ בעצמו שנטע רק שנתגדל ונתעבה מכח יניקת האיסור מקרי רק גורם אחד דאיסורא, ובכן דברי הרשב"ם ניחא בפשיטות ושפיר אמרינן דגדולי הקדש הקדש נינהו, דהאילן שנשאר בקרקע הקדש ונתגדל ומתעבה מיניקת קרקע אסורה בהנאה מקרי רק גורם אחד דאיסורא.
וע"ד היתירו מטעם ס"ס הנ"ל, שמא גדל כלו חוץ לקבר, ושמא הלכה כהחולקים על הר"י, דס"ס דפלוגתא נמי הוי ס"ס כנ"ל יש להעיר דהא בעינן שיולדו שני הספיקות כאחת, והכא לא נולדו שני הספיקות כאחת, דהא על עפר הקבר שנתמלא בחללו של קבר נולד מיד הספק כשקברו את המת וסתמו את הקבר אם העפר מותר או אסור, אם כר"י או כהחולקים עליו, והספק השני על האילנות נולד לזמן זמנים טובא, כשצמחו וגדלו האילנות שוב ראיתי שהמחבר בעצמו בסימן (כ"ט שם) בחקרו לענין העשבים שעל הקברים העיר כיו"ב וכתב לצרף בזה שיטת הרשד"ם דכל האיסור אינו אלא מדרבנן בהנאת קבר ע"ש, אבל באמת בחנם נדחק בזה דבספק פלוגתא לא בעינן נולדו כאחת, דהמתירין לעולם מתירין ואין שייך לומר שמטעם ספק אחד כבר נעשה כודאי וכן כתב להדיא רי"ש נאטאנזאהן (יו"ד סי' נ"ז) ע"ש וכבר קדמו בזה הגרע"א בדו"ח (ריש מס' ברכות) והוא נכון בעה"י.
והיוצא לנו מכל מש"כ לדינא, הנה בתלישת העשבים מה שגדלו על הקברים עצמם ישנם שני טעמים לאיסורא, חדא משום כבוד המתים והוא איסור דרבנן בהנאתן והוסכם מפי הרמ"א (סימן שס"ח) להתיר תלישתן והנאתן לצורך קבורת מתים או לצורך רפואה:
שנית איסור הנאה דאורייתא לשיטת רבינו ישעיה והרמ"ה דס"ל דאסור בהנאה מדאורייתא משום איסור קבר תלוש דעפר המכסה את המת דין תלוש יש לו, ולשיטתם אסור גם לצורך רפואה גם לצורך קבורת מתים קציצת אילנות דומה ממש לתלישת עשבים, ובמקום שתלישת עשבים מותרת, אף קציצת אילנות יש להתיר, ואין מקום לחלק בלתי לפמש"כ הגרע"א לדייק מדברי הטור שלא נקרא עפר קבר, רק מה שמכסה פני המת, משא"כ אילנות ששרשיהן יונקין עד ט"ז אמה ומתפשטין עד כ"ה אמה בין בקרקע שוה בין מלמעלה למטה כדאיתא פרק לא יחפור, וא"כ יש לומר דבעשבים מקילים לפי שיניקתם הוא רק שלשה טפחים ואינם יונקים מעפר המכסה פני המת, משא"כ אילנות י"ל גם מעפר המכסה פני המת אכן לפי מה שסתרנו דברי הגרע"א מדברי הרמ"ה והאו"ז המפורשים דלא כדבריו, ואז אין מקום לחלק ביניהם, ואם המנהג הוא להתיר קציצת העשבים לצורך קבורת מתים כעדותו של הח"ס כנ"ל, גם קציצת האילנות יש להתיר לצורך קבורת מתים עניים.
עוד יש לחלק בין תלישת עשבים לקציצת אילנות לפמש"כ הרמב"ם בפה"מ (אהלות פי"ח מ"ג) בשדה שאבד בו קבר שנזרעת כל זרע ואינה נטעת כל נטע שכתב שם שמשו"ה אינה נטעת כל נטע משום שיונקים השרשים מהמת עצמו ע"ש ובכן יש מקום לחלק בין תלישת עשבים מפאת שבשם יש צירוף דעת הרשד"ם דהנאת קבר אינה אלא מדרבנן משא"כ הנאת המת הוא דאורייתא, (במל"מ פי"ד מאבל מביא שם לצדד שאף הנאת מת עצמו אינה אלא מדרבנן ע"ש) הנה לנגד זה יש לנו לצרף שבאילנות ישנו צירוף זוז"ג. גורם דאיסורא היניקה מעפר האיסור, או המת עצמו, וגורם דהיתרא העץ הנטוע שמשניהם יחד בא הגדול והצמיחה כש"כ למעלה (כוונת אבא מארי זצ"ל אם נימא מה שהאילן מתעבה וגדול אף זה מקרי גורם דהיתר ואינו דומה לבהמה שנתפטמה כל ימיה באיסור ואולי הכא איירי לא בנטע יחור של אילן, אלא איירי שזרע גרעין שמזה צמח אילן, ודומה לאגוז של ערלה שהוא צורה חדשה דאמרינן בזה זוז"ג לעיל ועיין בזה היטב). משא"כ בעשבים הגדלים מעצמם ליכא רק חד גורם ומ"מ מתירין אותם אף באילנות יש צירוף של ס"ס וכש"כ הבא"י ספק שמא לא גדלו במקום קבר ושמא הלכה כהחולקים על ר"י, ובס"ס דפלוגתא לא בעינן נולדו כאחת וגם נגד יניקה מהמת עצמו יש רוב יניקה דהתירא וכמו שצדד שם הבא" ולכן מכל הני טעמים יש להתיר קציצת האילנות בשעת הדחק הגדול הזה באופן שיקנו אותם מאת הח"ק ודמי העצים יהיו שמורים לצורך קבורת מתים עניים או לצורך תקון גדר וכדומה וכן עשינו הלכה למעשה.