דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן עא
תשובת הרב הגאון המפורסם מהרי"י ראבינאוויץ אבד"ק פוניבוש ז"ל אשר העתקתי מכתב ידו וקטע הדפסתי ממנה והטופס אשר שלחו אאמו"ד ז"ל אליו לא מצאתיו כי מהנדפס חסרה קצת כנראה.
ע"ד מה שחקר ידידי בזה, אע"פ באם גופא אין נ"מ כאשר בארתי אלא בבכור עצמו ורחוק מן המציאות הוא, מ"מ אם יקרה כזה מקום הוא להסתפק בזה דבודאי יסוד הקדושה הוא בבשר ולא בעור והעור רק משום שהוא שומר וטפל ואף דיש לו דין הקדש ממש, ויעיין תוס' (בכורות מ"ה) שכתבו שם בסוגיין דבכור שנשר, מ"מ כל ששייר העור יש מקום לומר כיון דבעיקר הקדושה לא שייר לא איכפת לן כאשר מבואר אצלי בזה בסוגיא דזבחים דף כ"ו דלמד שם בכהן שהיה שערו בחוץ מבהמה שהוא רגליה בחוץ, ולכאורה יש לתמוה מדוע בכהן השמיענו בשערו ובבהמה לא נקיט אם היתה יוצאת לחוץ שערה, ונראה דבהמה בעי שיובא כל מה שעצם הקדושה וכל שחסר מקצת הבאה פוסל. משא"כ בכהן דל"ש בזה לחלק דכל גופו הכל אחד ושערו כגופו, רואים אנו דכל שהיה שיור בשערות לא איכפת לן, וכן י"ל כאן, האמנם דאין ראיה מכאן דנראה לי דיסוד הדין דבעא הבאה ואם לא הביא פסול, משום דשחיטה מקדשת ככלי שרת וכל כלי שרת אין מקדשין אלא מבפנים ולזה גלתה התורה דגם הקידוש ע"י שחיטה בעי פנים ולזה נראה דקידוש שהוא ע"י שחיטה ל"ש אלא בבשר ולא בעור, ובו אין כאן קדושת שחיטה כלל דבו ל"ש שחיטה והם קדושים רק ע"י קדושת פה משא"כ בבכור דהשיור הוא בתחלת הקדושה בזה י"ל דגם אי שייר בעור פוטר.
ומצד שכתב ידידי, דבכור שאני דהוא מתנות כהונה ועור שוה לבשר, מבואר אצלי בזה דבשביל זה א"א לומר, דנראה לי דנתינת הבכור לכהן הוא תולדת הקדושה ואין זה דין בפ"ע וכל שלא שייך בה קדושה כלל אינו חייב במתנות. והוא מוכרח מגמ' דבכורות (י"ב ע"ב) דאר"ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות, פטורה מן הבכורה דלאכלה אמרה רחמנא ולא לשריפה, ואמאי לא יתחייב עכ"פ ליתנה לכהן דהכונה דפטורה רק מהקרבה, ועכצ"ל דהיכי דלא חלה קדושה כלל אין מקום לחייב במתנות וממילא לא יתכן לומר שנפטור בבכור בשביל מתנות כיון דיסוד הדין הוא הקדושה ולא המתנה.
הן אמנם דדברי הגמ' בסוגיא דתקפו כהן (ב"מ ו' ע"ב) מתנגדים לזה, דשם מוכרח דבשביל מתנות כהונה הוא קדוש בגיזה ועבודה דפשע מזה דתקפו כהן אין מוציאין מידו, ואף למה דדחה משום דקדושה הבאה מאליה שאני, אמנם באמת נראה דיסוד הראיה הוא שם מהא דקתני אסורין בגיזה ועבודה מוכרח דקאי על בכור טהורה וטמאה וכר"י דאסור בגיזה ובטמאה ל"ש קדושה כי אם בשביל המתנה והוא כמו דאמרינן בחרמי כהן דעד שלא בא ליד כהן הם קדשי קדשים עד שיתנם וכן נמי בפטר חמור קודם שפדה בשה ואחרי הפדיה דהפריש לכהן פקע ולזה ס"ל להגמ' דפ"ח שהוא טמא ל"ש בו קדושה כי אם בשביל מתנות כהונה וע"כ בשביל דמהני תפיסה, אבל בבכור טהור בודאי העיקר משום מזבח ואף באינו ראוי ובאמת לשי' הר"מ (פ"ו) דאין (צ"ל נראה) כונת הגמ' בתי' דקדושה הבאה מאליה שאני דבאמת בפדיון פ"ח לא מהני תפיסה משום דאין זכיה בחמור כי אם בהפדייה וכל שמספק לא נתחייב אין הפדיה לכהן כלל וקדושת פ"ח אינה ג"כ בשביל מתנת כהן אף דקדושת פ"ח אינה חלה בטמאה ע"ז אסר דקדושה הבאה מאליה שאני וע"ז מפלפל שם הגמ' לראיה דבפדיון פ"ח לא מהני תפיסה, וא"כ אין מזו הסוגיא ראיה דקדושת בכור נצמחת ממצות מתנות כהונה.
ושאר ראיותיו מסוגיא דבכורות, דיסוד הדבר הוא הקדושה, הן אמנם דלשון רש"י (דף ג' ע"א) וז"ל שכתב בהא דשקול אזנך וזיל, דאי נמי בע"מ הוי נותן לכהן. משמע דיוכל להתחייב משום מתנה, ולדברינו הוי ליה לפרש משום דגם בע"מ קדוש עד שישחטנו, הן אמנם דלכאורה יש ראיה מפורשת להיפך דהא לר"י דשותפות עכו"ם חייבת בבכורה כתבו רש"י ותוס' (ב' ע"א ט' ע"ב) דאינו קדוש כלל ולזה נותן רק דמיו חזינן אנו דגם במידי דליכא קדושה כלל מ"מ יש בו מצות נתינה, הן אמנם דהראיה הזאת אך לשיט' רש"י ותוס', אמנם רגמ"ה מפרש לה בחמור דשם נותן דמיו משום דנפדה בשויו, וא"כ י"ל דבאמת קדוש החצי רק דגיזה ועבודה אינו אסור כשקדוש חצי, ובתמורה (דף י"א) מבואר דפשיט ליה מהא דמותר בגיזה ועבודה למקדיש אבר, ומשני התם לא נחתא ליה קדושה כלל ולהך גירסא מוכרח כהתוס' דלהמסקנא לא חלה קדושה כלל, אמנם באמת בשמ"ק שם מבואר דהפירוש דלא נחתא ליה קדושה כלל היינו בכולי בהמה, הכא נחתא ליה בכולה בהמה היינו דבהקדיש רגל אינה יוצאה מידי מזבח כמו במקדיש תמימין לבה"ב דמבואר אצלי לשיטת הר"מ ורש"י דהוא דין תורה והיינו דקדושה הכל, רק דמחוסר הקרבת הבעלים, שבכל הקדש מלבד מה שע"י פיו נתקדש, הקדשתו הוא הקרבתו והזמנתו לקרבן דזה ילפינן מויקריב את קרבנו בת"כ שיקריבנו תחלה
ולזה מובן בבכור איך הוא מצוה להקדישו ואיך שייך קדושה על קדושה ומה מוסיף בה, ולפמש"כ הקדשתו הוא הקרבתו והזמנתו ולכתחלה בעי גבי בכור הקרבה רק דאם לא הקריבו דין הוא בבכור שקדוש ונקרב בלא זה, אבל במקדיש תמימין לבה"ב ובמקדיש רגל דשניהם ילפינן מחד קרא כמבואר בר"מ דלמד הך דתמימין ג"כ מקרא דאשר יתן בשניהם יש קדושה אך דמחוסר הקרבה דהוא לא הקדישו כי אם לבה"ב ודוקא בהקדיש דמיו למזבח הוי הקרבה כיון דהקריב את דמיו והא דדמיו מותרין הוא כיון שלא הקריב עודנה יוכל למסור הקדושה לאחר והאחר יקריבנה דרק אחר שהקריב אינו יכול למסור לאחר ובעד זכות הקרבה יכול לקבל הכסף ולזה אסורה בגיזה ועבודה כיון שקדושה אף שמחוסר הקרבה, אבל בשותפות עכו"ם נהי דחציה קדושה מ"מ חציה השניה אינה קדושה כלל דהא אינה ראויה למזבח, וזהו שאמור ללישנא אחרינא, (תמורה י"א) התם בידו להקדישו היינו שבשביל זה שראייה כמו בתמימין לב"ה רק דמחוסר הקרבה ובידו להקריבה אבל בלא זה אינו מובן מה זה תועלת מה שבידו הכי בשביל זה נוכל לחייבו עתה.
ועי' בר"מ (הלכות מעילה פ"א הי"ג) כשהביא דין זה, כתב כשהקדיש אבר אחד בין לבה"ב בין למזבח הרי זה ספק אם אסור בגיזה ועבודה בכולה והוא לכאורה תמוה דאמאי הוסיף כאן בה"ב וסיים נמי לפיכך אין לוקין עליה הרי בבה"ב לעולם אין לוקין, ולפמש"כ דחציה אסור מה"ת אף שמחוסר הקרבה כיון דמ"מ קדושה א"כ ה"ה בבה"ב ג"כ לוקה ולזה בשום דוכתי לא הביא דהוא ספק רק דכיון דהביא הספק מרגל כתב דזה הספק עצמו בבה"ב דהוא הכל אחד והוא נכון מאד. ויש לי בזה דברים הרבה בשיטת הר"מ בדינא דפשטה קדושה בכולה ע"פ הדברים האלה ואכמ"ל.
וכן מצאתי בהשמטות בשמ"ק שכתב בהדיא דגם לר"י קדוש בשותפות לאסרו עד שישחט והם נפלאים ע"כ ס"ל כשיטת הר"מ ז"ל ובהא דנותן דמיו ע"כ כפירוש רגמ"ה.
וכן נראה לי ראיה לזה מהא דאמרינן (דף ג') ע"ב אתאי לקמיה דרבא אמר לה לית דחש להא דר"י דאמר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה ואם נימא דרק נותן לכהן מה לנו אם ניחוש דלנתינה גם מספק פטור אע"כ דאסור עד שישחוט וכנ"ל והמסקנא דבולד מקום הוא להסתפק בששייר העור ויש לי עוד דברים בזה ומפני שהארכתי הרבה נאלץ אנכי לקצר