דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן עב · ענף ד
והנה עיקר יסודות ההיתר של הבא"י הוא:
א) מטעם בטול ברוב לפי שיטת הגרע"א דגם לשיטת הר"י אינו אסור רק העפר שמכסין בו המת וא"כ רוב היניקה מהיתרא, והנה היתר זה כבר נדחה על פי מה שבררנו מדברי האו"ז שמפורש בדבריהם שכל העפר שממלאין בו חללו של קבר אסור בהנאה. ב) עוד יאמר עם ספרו, דגם אילן שמחצה על הקבר ומחצה חוץ לקבר נמי יש להתיר מטעם זה וזה גורם, דהא עפר היתר ועפר איסור גרמו יחד שיגדלו האילנות והוי כמו כל זוז"ג דמותר מטעם בטול ואף דאינו ברור דמחצה היה חוץ לקבר, דשמא היה רוב הגדולים מעפר הקבר, מכ"מ איכא ס"ס, ספק אחד שמא כל הגדולים חוץ לקבר היו. ואת"ל דנכנס להקבר שמא רק מחצה ואיכא זוז"ג דמותר מטעם בטול. ג) מטעם ס"ס גרידא. בלי הצטרפות דזוז"ג. חדא שמא כל הגדולים חוץ לקבר גדלו, ואת"ל דעל הקבר גדלו שמא ההלכה כהחולקים ע"ר ישעיה וס"ל דגם העפר שנתלש מקודם ואח"כ נתמלא בו הקבר ג"כ מחובר מקרי דגם ספק ספיקא דפלוגתא הוי ס"ס, [וכש"כ השבו"י בכללי ס"ס שלו במחודשים אות ב' ודלא כהש"ך בסימן ס"ו סק"י וכדברי הש"ך עצמו בסימן נ"ז כמו שהביא שם מהתה"ד יעו"ש] עכת"ד. והנה לטעם דזה וזה גורם לא היה צריך לומר דשמא מחצה מן הגדולים היו חוץ לקבר דאפילו אם היו כל הגדולים על הקבר נמי איכא זוז"ג, דהא האילן גופא שבהיתר נטע הוא ג"כ גורם והוא גורם היתר ואיכא שני גורמים דהיתרא ודאיסורא, גורם דהיתר הוא האילן וגורם דאיסור הוא הקרקע וכמו דאמרינן בכה"ג בע"ז (מ"ט) לשיטת רש"י מאגוז דערלה והקרקע, דהאגוז הוא דאיסורא והקרקע דהתירא, והכא הוא להיפך ואם נצדד עוד לומר דשמא מחצה חוץ לקבר א"כ איכא שני גורמים דהיתר האילן ומחצית העפר וגורם אחד דאיסורא.
ונראה להביא ראיה לזה דאיתא (פי"ח דאהלות) שדה שאבד בו קבר נזרעת כל זרע ואינה נטעת כל נטע (כן הוא גירסת הרמב"ם הרא"ש והרע"ב) והטעם הוא משום טומאה שלא להרגיל בני אדם שם, אבל בזריעה אין חשש של דלדול עצמות ע"ש. ובספר משנה אחרונה הקשה שם, דאמאי לא אמרינן דיבטל הקבר הנאבד ברוב השדה כיון שאינו ניכר, דהא גם בטומאה שייך בטול כמו (בפ"ט דפרה מ"ז) הולכין אחר רוב לטמא (ושם הוא רק רוב דכל דפריש ע"ש) ועוד בגדה (כ"ז) דפרידה של רקב בטילה בשתי פרידות דעפר ותירץ דקרקע אין לו בטול כמו בפ"ט דתרומות גבי לגינה של תרומה במאה לגינות של חולין ואינו בטיל משום דהוי כמו קבוע, אך זה אינו אלא מדרבנן דהוי כמו בדבר חשוב אבל קשה איך זורעין שם, דהא ביה"ק אסור בהנאה כמו בפ"ג דעירובין וכש"כ הרע"ב שם ונשאר בוצ"ע והוי לו להקשות רק לשיטת רבנו ישעיה, דלשאר פוסקים דהוי מחובר לק"מ דמחובר מותר בהנאה ואין לומר דהכא מיירי בקבר המחובר מעיקרו כמו בקבר של כוכין, ז"א חדא דא"כ הוי להם לפלוגי לענין זריעה גופא בין קבר של כוכין לבין קבר של חפירה. ועוד אדפריך ליה לשמואל בסנהדרין (מ"ז) דקאמר דמחובר לא מיתסר הו"ל לסייעיה מהכא, וע"כ דהכא בכל גוונא מיירי וכמו (בפ"ג דעירובין) אבל יש לתרץ דמשו"ה מותר כאן מפאת דהוי זה וזה גורם, גורם דהיתר הזרע שנזרע וגורם דאיסור הקרקע משא"כ בעירובין שם איירי להניח העירוב שם וליכא זוז"ג, ואע"ג דזה וזה גורם אסור לכתחלה, והכא מתיר לכתחלה לזרוע בתוכה הכא כיון שהקבר נאבד ומדאורייתא בטיל ורק מדרבנן לא בטיל והוי כמו איקבע איסורא וא"כ בזוז"ג דגם כן מה דאסור לכתחלה אינו רק מדרבנן, ולהכי מותר לכתחלה דהוי כמו תרתי דרבנן. וא"כ הרי מוכח מכאן לפי באור זה להתיר אה"נ דקבר ע"י זוז"ג ונסתייע היתירו ממשנה מפורשת וע"ש בתפא"י בבועז שהעיר ג"כ מזוז"ג אבל אין דבריו מבוררין אצלי ומה שכתבנו ברור ונכון.
ולכאורה אי שייך זוז"ג בקרקע דאיסורא וזרע דהיתר נתעוררתי מפירש הרשב"ם (ב"ב ע"א) ד"ה הואיל ויונקין משדה הקדש (קאי על מה דקאמר ר"ש דהמקדיש שדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה הואיל ויונקין משדה הקדש) וז"ל הוא הקדיש את השדה בעין יפה אפילו מקום החרוב והסדן וכששיירו לעצמו לא שייר עמהן קרקע נמצאו גדלים מקרקע הקדש. וגדולי הקדש הקדש נינהו עכ"ל ונפלאתי על לשונו, דהא בכה"ג שהאילן של הדיוט והקרקע של הקדש לאו הקדש נינהו מטעם זה וזה גורם וכמו במשנה מפורשת דפ"ט דתרומות, דגדולי הקדש בקרקע הדיוט חולין והוא מפאת זוז"ג וה"ה להיפך וכש"כ למעלה, אך אי נימא דהרשב"ם ס"ל כשיטת הר"ש דהא דפודה אותם בשעת זרעם, דקודם שפדה אותם מועלין בהם מפני חלקו של הקדש וה"ה הכא נמי בכה"ג קודם שפודה אותה לשלם שווי יניקת קרקע של הקדש, הקדש נינהו.
אך אמנם חזיתי כעת דאין צורך לזה דנלע"ד דאם נוטע יחור של אילן בקרקע אסורה, כמו בקרקע ביה"ק או בקרקע ע"ז או בקרקע של הקדש ויונק מקרקע האסורה בהנאה, ומזה נתגדל היחור ונעשה אילן גדול שענפיו מרובין כולו חד גורם דאיסורא מקרי, ואע"פ שבלתי היחור דהיתר לא נתגדל, אבל מ"מ גוף זה נתגדל ונתעבה מחד גורם דאיסורא, וראיה לזה מהא דקי"ל (יו"ד סי' ס') דבהמה שנתפטמה כל ימיה מאה"נ מקרי גורם חד דאיסורא ואסורה בהנאה, ואיני רואה מקום לחלק בין עגל בן יומו קטן מאד שנתפטם כל ימיו מאה"נ ונעשה שור פר גדול בן שלש שנים דמקרי גורם חד דאיסורא, לבין יחור שנעשה אילן גדול מיניקת קרקע אסורה בהנאה ואינו דומה לאגוז של ערלה שנטעו בקרקע דמקרי זוז"ג, ומיקרי גם גורם של איסור, דהתם על הפירות אנו דנין שהוא מין אחר וצורה אחרת לגמרי, וזהו מקרי באמת שני גורמים, אבל על אותו הגוף והעץ בעצמו שנטע רק שנתגדל ונתעבה מכח יניקת האיסור מקרי רק גורם אחד דאיסורא, ובכן דברי הרשב"ם ניחא בפשיטות ושפיר אמרינן דגדולי הקדש הקדש נינהו, דהאילן שנשאר בקרקע הקדש ונתגדל ומתעבה מיניקת קרקע אסורה בהנאה מקרי רק גורם אחד דאיסורא.
וע"ד היתירו מטעם ס"ס הנ"ל, שמא גדל כלו חוץ לקבר, ושמא הלכה כהחולקים על הר"י, דס"ס דפלוגתא נמי הוי ס"ס כנ"ל יש להעיר דהא בעינן שיולדו שני הספיקות כאחת, והכא לא נולדו שני הספיקות כאחת, דהא על עפר הקבר שנתמלא בחללו של קבר נולד מיד הספק כשקברו את המת וסתמו את הקבר אם העפר מותר או אסור, אם כר"י או כהחולקים עליו, והספק השני על האילנות נולד לזמן זמנים טובא, כשצמחו וגדלו האילנות שוב ראיתי שהמחבר בעצמו בסימן (כ"ט שם) בחקרו לענין העשבים שעל הקברים העיר כיו"ב וכתב לצרף בזה שיטת הרשד"ם דכל האיסור אינו אלא מדרבנן בהנאת קבר ע"ש, אבל באמת בחנם נדחק בזה דבספק פלוגתא לא בעינן נולדו כאחת, דהמתירין לעולם מתירין ואין שייך לומר שמטעם ספק אחד כבר נעשה כודאי וכן כתב להדיא רי"ש נאטאנזאהן (יו"ד סי' נ"ז) ע"ש וכבר קדמו בזה הגרע"א בדו"ח (ריש מס' ברכות) והוא נכון בעה"י.
והיוצא לנו מכל מש"כ לדינא, הנה בתלישת העשבים מה שגדלו על הקברים עצמם ישנם שני טעמים לאיסורא, חדא משום כבוד המתים והוא איסור דרבנן בהנאתן והוסכם מפי הרמ"א (סימן שס"ח) להתיר תלישתן והנאתן לצורך קבורת מתים או לצורך רפואה:
שנית איסור הנאה דאורייתא לשיטת רבינו ישעיה והרמ"ה דס"ל דאסור בהנאה מדאורייתא משום איסור קבר תלוש דעפר המכסה את המת דין תלוש יש לו, ולשיטתם אסור גם לצורך רפואה גם לצורך קבורת מתים קציצת אילנות דומה ממש לתלישת עשבים, ובמקום שתלישת עשבים מותרת, אף קציצת אילנות יש להתיר, ואין מקום לחלק בלתי לפמש"כ הגרע"א לדייק מדברי הטור שלא נקרא עפר קבר, רק מה שמכסה פני המת, משא"כ אילנות ששרשיהן יונקין עד ט"ז אמה ומתפשטין עד כ"ה אמה בין בקרקע שוה בין מלמעלה למטה כדאיתא פרק לא יחפור, וא"כ יש לומר דבעשבים מקילים לפי שיניקתם הוא רק שלשה טפחים ואינם יונקים מעפר המכסה פני המת, משא"כ אילנות י"ל גם מעפר המכסה פני המת אכן לפי מה שסתרנו דברי הגרע"א מדברי הרמ"ה והאו"ז המפורשים דלא כדבריו, ואז אין מקום לחלק ביניהם, ואם המנהג הוא להתיר קציצת העשבים לצורך קבורת מתים כעדותו של הח"ס כנ"ל, גם קציצת האילנות יש להתיר לצורך קבורת מתים עניים.
עוד יש לחלק בין תלישת עשבים לקציצת אילנות לפמש"כ הרמב"ם בפה"מ (אהלות פי"ח מ"ג) בשדה שאבד בו קבר שנזרעת כל זרע ואינה נטעת כל נטע שכתב שם שמשו"ה אינה נטעת כל נטע משום שיונקים השרשים מהמת עצמו ע"ש ובכן יש מקום לחלק בין תלישת עשבים מפאת שבשם יש צירוף דעת הרשד"ם דהנאת קבר אינה אלא מדרבנן משא"כ הנאת המת הוא דאורייתא, (במל"מ פי"ד מאבל מביא שם לצדד שאף הנאת מת עצמו אינה אלא מדרבנן ע"ש) הנה לנגד זה יש לנו לצרף שבאילנות ישנו צירוף זוז"ג. גורם דאיסורא היניקה מעפר האיסור, או המת עצמו, וגורם דהיתרא העץ הנטוע שמשניהם יחד בא הגדול והצמיחה כש"כ למעלה (כוונת אבא מארי זצ"ל אם נימא מה שהאילן מתעבה וגדול אף זה מקרי גורם דהיתר ואינו דומה לבהמה שנתפטמה כל ימיה באיסור ואולי הכא איירי לא בנטע יחור של אילן, אלא איירי שזרע גרעין שמזה צמח אילן, ודומה לאגוז של ערלה שהוא צורה חדשה דאמרינן בזה זוז"ג לעיל ועיין בזה היטב). משא"כ בעשבים הגדלים מעצמם ליכא רק חד גורם ומ"מ מתירין אותם אף באילנות יש צירוף של ס"ס וכש"כ הבא"י ספק שמא לא גדלו במקום קבר ושמא הלכה כהחולקים על ר"י, ובס"ס דפלוגתא לא בעינן נולדו כאחת וגם נגד יניקה מהמת עצמו יש רוב יניקה דהתירא וכמו שצדד שם הבא" ולכן מכל הני טעמים יש להתיר קציצת האילנות בשעת הדחק הגדול הזה באופן שיקנו אותם מאת הח"ק ודמי העצים יהיו שמורים לצורך קבורת מתים עניים או לצורך תקון גדר וכדומה וכן עשינו הלכה למעשה.