אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן עב › ענף א

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן עב · ענף א

סימן עב

תשובה כתב הטור (סימן שסח) וז"ל ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש, אין מרעין בהן בהמות ואין מוליכין בהן אמת המים ולא יטייל בהן לקפדריא ולא ילקט בהן עשבים ואם לקט או שצריך ללקטן לצורך בית הקברות (פי' לקבור שם, פרישה) שורפן עכ"ל והוא גמרא ערוכה במגילה (כט ע"א) וכתב הבית יוסף שם הטעם דאין עושין כל הדברים הללו מפרש בגמי דהוא מפני כבודם מתים. ומובן מאליו דהוא רק מדרבנן וכשכתב הב"ח המובא בסמוך:

והטעם דאין מלקטין בהן עשבים כתב הב"י בשם הר"ן דהוי משום שאסורין בהנאה, וצריך לומר לדעתו דבקבר בנין איירי, דאי בקרקע עולם מותר בהנאה, כמו שמבואר בסימן (שס"ד), ומובן מאליו דלדעת הב"י בשיטת הר"ן הוא איסור דאורייתא, ואפילו לצורך רפואה אסור, והב"ח הקשה ע"ז דבקבר בנין שפירושו שבנה בנין למעלה מן הקבר ונתן בתוכו המת לא שייך לומר לא ילקט בהן עשבים, דאין עשבים גדלים על הבנין, אם לא דדעת הב"י דהר"ן ס"ל כהר"ר ישעיה ולעפר שמכסין בו המת בקבר קריה ליה קבר בנין, לפי שדינן כקבר של בנין, ואין לשון ב"י משמע כן אכן דעת הב"ת שם בכונת הר"ן דרק אסורין בהנאה מדרבנן קאמר מפני כבודם של מתים, ולאו דוקא העשבים הגדלים על הקברים, אלא אפילו הגדלים בכל המקום שהוקצה לביה"ק, אף במקום שעדיין לא חפרו שם קברים נמי איכא איסור דרבנן מפני כבודם של מתים, וכן מפרש הב"ח שם לשיטת הרמב"ם (הלכות אבילות פי"ד) שכתב וז"ל בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש עכ"ל הר"מ, ובכ"מ הקשה דלמה השמיע הך דאין מרעין בהן בהמות ועוד דכתב בסתם אסורין בהנאה ואח"כ חלק בין קבר בנין לקרקע עולם, ומתרץ הב"ח דמש"כ כאן בית הקברות אסור בהנאה אין פירושו מדאורייתא, רק מדרבנן משום כבוד המתים, ולאו דוקא על הקברים עצמם, אלא אפילו בקרקע שלא חפרו כלל אסור בהנאה דאית ביה קלות ראש מפני כבוד המתים, וס"ל הא דת"ר אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמה לאו תני והדר מפרש מאי היא קלות ראש, רק מילי מילי קתני, אין נוהגין בהן קלות ראש, זהו שאין אוכלין ושותין בהן וכדמפרש בברייתא אחריתי לענין בית הכנסת (שם דף כ"ח) וכל הדברים הנאמר שם כולל תנא דברייתא דידן במה דתני אין נוהגין בהן קלות ראש, והדר תני אין מרעין בהן בהמות ע"ש (ובעיקר ישובו לשיטת הרמב"ם נתכוין לדברי הש"ג פרק נגמר הדין, אלא שהש"ג חלק שם בין בית הקברות המוקצים לרבים ובין ביה"ק ליחיד. ובב"ח לא נזכר חלוק זה).

אכן דעת הסמ"ג הובא בב"י שם, לא כן הוא, וז"ל אין מלקטין בהם עשבים מפני כבוד המתים, כתב מורי דוקא כשהן על הקברים עצמן עכ"ל, ובד"מ כתב שם ע"ז וז"ל לא משמע כן לעיל דמתיר דוקא אילנות בכה"ג (ר"ל כשאינם על הקברים עצמן) משמע הא עשבים בכל ענין אסור, ולשון הב"ח אינו מדויק בזה שכתב שם אחרי הביאו שם דעת הר"ן הנ"ל שכתב דמשו"ה שורפן דאסורין בהנאה והחליט דכונתו דהאי בהנאה מדרבנן קאמר וכנ"ל, וכתב שם ע"ז וז"ל ואע"פ שיש לפרש דאיסורא דאורייתא קאמר הר"ן וכדעת הר"י הובא לעיל בסימן (שס"ד) דהעפר שמכסין בו המת בקבר אסור מדאורייתא וא"כ העשבים שגדלו על הקבר נמי אסורין מדאורייתא ועל אותן עשבים קאמר דשורפן במקומן דאסור בהנאה מדאורייתא, וכן פירש בסמ"ג הלכות אבילות בשם מורו, לע"ד ניחא טפי לפרש לשון הר"ן בסתמא, דמיירי בכל בית הקברות, ואסור בהנאה מדרבנן קאמר ע"ש ומשמע לכאורה דגם הסמ"ג פירש דאסור בהנאה מדאורייתא ובאמת הלא מפורש בב"י דהסמ"ג רק מפני כבוד המתים קאמר והוא איסור דרבנן וכנ"ל, וצ"ל דמה דכתב הב"ח וכן כתב הסמ"ג היינו רק בכמות האיסור, דהסמ"ג ג"כ דעתו דאינו אסור רק מה שגדלו על הקברים עצמן, אבל לא בכל בית הקברות אבל באיכות האיסור שונים המה, דלהסמ"ג האיסור מדרבנן מפני כבוד המתים, ולהר"ן האיסור מדאורייתא מפני שגדלו על הקברים עצמן והעפר שמכסין בו המת אסור מדאורייתא וכדעת הר"י.

ודעת המרדכי (מגילה פרק בני העיר סימן תת"ל) הובא בב"י שם אחר שהביא דברי הסמ"ג הנ"ל שאינו אוסר רק העשבים שגדלו על הקברים כתב וז"ל המרדכי אין מרעין בהם בהמה, אור"י דמיירי בקרקע שלא חפרו כלל, ואפ"ה אסור משום כבודן של מתים, דאי בשאינו קרקע עולם מאי קא אזיל וחשיב הכל אסור בהנאה, והגנות והאילנות שנוטעין בבית הקברות מותר וליכא למיחש מפני כבודן של מתים, כיון שאינן על הקברים עצמן וכן כתב התוספות דאילנות שנוטעין בהם מותרין ואין בהם משום כבודן של מתים אחר שאינן על הקברים עצמן וכ"כ הרא"ש ע"ש ומלשון הב"י יש לדון בכונת המרדכי מש"כ דמיירי בקרקע שלא חפרו כלל, היינו ג"כ במקום הקבר, רק איירי שאותו העפר שלמעלה הוא קרקע עולם ולא שחפרו וחזרו וכסו אותו פני המת וכדעת הר"י הנ"ל שזה נחשב לתלוש, ולפ"ז אף המרדכי הולך בדעת הסמ"ג שגם העשבים אינם אסורים רק מה שהוא על הקברים עצמן. ולא מה שהוא בכל בית הקברות, אכן הב"ח מפרש בכונת המרדכי דדעתו לאסור העשבים בכל מקום, בכל השטח של בית הקברות אף במקום שלא נחפרו בו קברים וזהו החלוק בין העשבים לבין הגנות והאילנות, דהגנות והאילנות שנטעו ע"י בני אדם מותרים אם אינן על הקברים עצמן וכן נראה מפירוש השל"ה שם במרדכי.

עוד כתב הב"ח שם, (בחתרו שם לדעת מדוע לא הזכיר הטור היתר ליקוט האילנות) וז"ל ועוד נראה עיקר דהתוספות והמרדכי לא התירו אלא באילנות שטוענין פירות ע"י שנוטעין אותן, והא פשיטא דאין נוטעין אלא מן הצד במקום שאין בו קברים כלל, וכן הגנות אינן זורעין אלא במקום שאין קברים כלל, וליכא למיחש לרואין דהכל יודעין שאינן על הקברים, ולכן כתבו התוספות, אחרי שאינן וכן המרדכי כתב כיון שאינן וכו', משום דהוא דבר פשוט וידוע שאין האילנות נטועים ואין הגנות זרועים על הקברים אלא מן הצד, ואין שם מפני כבודן של מתים, משא"כ בעשבים דגדלים מעצמן על הקברים ועל המקום שאין שם קברים, השתא ודאי אם ירעו בהם בהמה או ילקטו עשבים איכא חששא בכבוד המתים שיאמרו שמרעין בהמה ומלקטין עשבים מעל הקברים עצמן, ומשו"ה כתב הרא"ש בסתם והאילנות הנטועים וכו' משום שהוא דבר ידוע שאין נוטעין לכתחלה על הקברים עצמן אלא מן הצד, ולפ"ז אם האילן עומד על הקבר עצמו אסור ללקוט ממנו, והכי נקטינן. ולכן מה שנהגין הגבאים ללקוט פירות ולמכור והדמים לצדקה ומקצתן נותנין אותן לנכרי שומר בית הקברים, והנכרי ג"כ עושה לו גן בביה"ק צריך ליזהר שלא. יהא אילן נטוע ולא הגן זרוע אלא במקום שאין בו ספק קבר עכ"ל הב"ח, ודבריו הללו מועתקים בש"ך (סק"ד).

והנה תמוה לכאורה על מה דהחמיר בספק קבר, הלא כיון דכל האיסור אינו אלא משום כבודן של מתים, שהוא אלא איסור דרבנן וא"כ בספק קבר הלא הוי רק ספק מדרבנן דלקולא הוא וכבר עמד ע"ז בספר בא"י (חיו"ד סי' ל"א) (שעיקר דבריו יבא לקמן) ונדחק שם הרבה ומסיק דלא כהש"ך אכן אחרי שדברי הש"ך מועתקים מהב"ח ובדברי הב"ח דכונתו ברורה. כיון שכל עיקר הטעם שאנו אוסרין בעשבים אף במקום שאין בהם קברים הוא מפני שהעשבים גדלים מעצמן בכ"מ ויאמרו שמלקטין העשבים שגדלו על הקברים עצמן, משא"כ באילנות וגנות שבאין רק. ע"י נטיעת בני אדם וזריעתן, והא פשיטא שאין נוטעין וזורעין אלא במקום שאין שם קבר, ומשו"ה אם האילן נטוע במקום שיש גם לנו ספק אם הוא במקום קבר שוב איכא חששא דיאמרו הבריות שנטוע במקום קבר, ואיכא כבוד המתים, ולכן הספק כאן לודאי יחשב והוא פשוט. ויש להעיר לפי מה שכתב הב"י בשיטת הר"ן דהא דאם לקט העשבים דשורפן במקומן משום דאסור בהנאה, דאיירי בקבר של בנין ואסור בהנאה מדאורייתא וגם הב"ח רוצה לפרש כן שאזיל בשיטת הר"י דעפר שמכסין בו המת הוי תלוש וכן מצאתי בספר אור זרוע הגדול בהלכות אבלות (סי' תכ"ג) שכתב דכיון דמסיק הש"ס דשורפן במקומן משום איסורא זה מסייע לסברתו לאסור ביה"ק שלנו, שאין חופרין בכוכים רק חופרין הקבר ותולשין העפר ממקום חבורן וחוזרין ומכסין בו פני המת דזה מיקרי תלוש, וקשה דא"כ מדוע שורפן במקומן דוקא ולא במקום אחר, בשלמא לטעם המרדכי שהוא משום חשדא שלא יאמרו שלצורך בהמתו תלשן ניחא דמשו"ה שורפן במקומן דוקא, אבל לטעם הנ"ל קשה.

ואמרתי בזה דבר נחמד דהנה באיסור הנאה דאורייתא יש מהן שנקברין ויש מהן שנשרפין, והנקברין לא ישרפו משום דאתי למיקל באפרן, דהנשרפין אפרן מותר והנקברין עפרן אסור, והנשרפין לא יקברו משום תקלה כדאיתא סוף תמורה (כ"ז) וקבר מת והעשבים הגדלים ממנו שאסור בהנאה מדאורייתא נלמד או מעגלה ערופה או מעבודה זרה כמו שיבוא לקמן בדברינו, ועגלה ערופה מן הנקברין הוא שעפרן אסור וכן ע"ז אף שמהנשרפין הוא אפרן אסור, והוא גמרא ערוכה (ביצה ל"ט) ונפסק כן להלכה (יו"ד קמ"ב סק"א) דאפילו אם שרפה אסור ליהנות בגחלתה ואפרה, ולכן לפ"ז ברור דהעשבים הגדלים מעצמן מקבר האסור בהנאה, אף אם ישרף להעשבים אסור ליהנות מאפרן והיה צריך להיות הדין לכאורה דקוברן, אבל אם שורפן במקומן במקום בית הקברות שנזהרין מעפרן ממילא לא יבוא ליהנות מאפרן, וכמו שמצינו להדיא במקרא (מלכים ב' קא"פ כ"ג) ביאשיהו מלך יהודה ששרף האשרות וישלך עפרה על קבר בני העם כדי שלא ליהנות מאפרן וכש"כ המפרשים שם, ולכן ה"נ שורפן במקומן דוקא כדי שלא יבאו ליהנות מאפרן והוא נכון.

והנה הרמ"א כתב על דברי המחבר, שכתב ולא ילקט בהם עשבים, ואם לקט או שצריך ללקטן ולצורך בית הקברות (כגון לקבור בו מתים כש"כ הפרישה המובא למעלה) שורפן במקומן משום קנסא או שלא יחשדהו שמוליכין לבהמתו בה"ג בשם המרדכי, ומוסיף ע"ז הרמ"א וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר, אע"ג דמותר בהנאה, וכל זה אינו, אלא משום כבוד המתים, ולכן אם צריך אותו לרפואה שרי, וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברים או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות כגון שהמושל עכו"ם מרעה בהמות על הקברים ואי אפשר למחות בידו, כי אם בהוצאה מרובה ואין יד הקהל משגת מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עכו"ם שזהו כבוד המתים:

(תה"ד סי' רפ"ד ומוהרי"ו) שוב כתב המחבר, אילנות שנוטעין בביה"ק מותר ללקוט פירותיהם מאחר שאינם על הקברים עצמם עכ"ד ומבואר דדעת הרמ"א דלשיטתו אין נ"מ כלל בין עשבים לבין אילנות, דתרווייהו אם אינם על הקברים עצמם מותרים בכל ענין אפילו שלא לצורך הקברות, וכן הא דכתב המחבר בפירות אילנות בסעיף ב' הנ"ל דמותרים מאחר שאינם על הקברים עצמם, היינו אפילו שלא לצורך הקברות, ולצורך הקברות מותר בין בעשבים, בין בפירות אילנות אפילו עומדים על הקברים עצמם, כיון שכל עיקר האיסור אינו אלא משום כבוד המתים, ולהכי מותר לצורך הקברות, ומקור ההיתר לזה מהא דכתב הד"מ בטור בשם המוהרי"ו דהא אפילו לרפואה שרי וכש"כ לכבוד המתים עצמם, וכן מצינו שקצץ חזקיהו דלתות ההיכל להציל שאר המקדש והובא בקצרה בבאור הגר"א ע"ש והוא כדעת הסמ"ג המובא בב"י שהבאתי לעיל, דדוקא מה שהוא על הקברים עצמם יש בהן משום כה"מ, ומה שאינו על הקברים עצמם אפילו משום כה"מ ליכא, אכן דעת הב"ח אינו כן, אלא דיש. חלוק בין עשבים לבין אילנות, דעשבים בכ"מ שגדלים יש בהם משום כבוד המתים בכל ביה"ק, אפילו אינם על הקברים עצמם, אבל פירות אילנות דוקא אם הם על הקברים עצמם, או בספק קבר נמי אסור משום כבוד המתים, אבל אם ודאי אינם על הקברים עצמם, אין בפירות אילנות משום כבוד המתים ובכל ענין מותר

והנה אם נחליט דאין בנידון דידן בקציצת האילנות איסור אחר זולת האיסור דכבוד המתים שהוא רק מדרבנן, וא"כ בודאי ראוי לסמוך על הכרעת הרמ"א בזה דלצורך ביה"ק מותר, ורק ראוי לדעת מה הוא נקרא לצורך בית הקברות, דכל שהוא לצורך תקון גדר, שלא תבוא שמה רגל בהמה וחיה רעה, או לצורך תכריכי מתים עניים, או אפילו לשומר בית הקברות. ששומרו מרעית בהמות, וכל שאר תקלה ובזיון שיוכל לבוא בלי שמירה והשגחה הכל נקרא לצורך. ביה"ק ואין להביא ראיה מדברי הב"ח הנ"ל שקרא תגר על מה שנהגו הגבאים ליתן מחיר פירות האילנות לנכרי השומר את ביה"ק, אם האילנות נטועים על הקברים גופייהו, או אפילו לספק קבר, דהא הב"ח לא הזכיר כלל ההיתר דלצורך הקברות מותר, אבל להרמ"א שמביא היתר היכי דהוא לצורך הקברות אפילו היכי דנטועים וזרועים על הקברים עצמן, לכאורה נראה פשוט דגם אם נתן לשומר ביה"ק הוא נמי לצורך ביה"ק ואין מקום לחלק בין נידון התה"ד שהובא בב"י בשר שרוצה לרעות סוסיו על ביה"ק, לבין שומר ביה"ק, אך צריך עיון על הב"ח הלא ראה דברי התה"ד שהביא הב"י איך לא הרגיש שהוא סתירה לדבריו וצ"ע.

אכן יש להעיר דיש בזה גם חששא של איסור דאורייתא, עפ"ד הרמ"א לעיל (סי' שס"ד) וז"ל המחבר שם. קבר של בנין אסור בהנאה, אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר, וכתב הרמ"א ע"ז וי"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו דהוי תלוש ולבסוף חברו אסור בהנאה טור בשם הר"ר ישעיה, ויש אוסרין עוד לישב על האבן שנותנין על הקבר למצבה, ויש חולקים ומתירים עכ"ל והנה לפי שיטת הר"י הנ"ל יש על האילנות ספק איסור דאורייתא, שמא נטועים המה על הקברים גופא, הוא על העפר העליון שמכסין בו הקבר דדין תלוש יש לו, או אפילו אם נקיל בזה ונאמר דבודאי נטועים המה מן הצד, לא על הקבר, כדברי הב"ח הנ"ל מכ"מ יש חששא שמא יונקים המה מעפר האסור, אחרי שהר"י הנ"ל אינו יחיד בשיטתו אלא גם הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין סובר כותיה, וכמו שיובא דבריו בסמוך, ודלא כתשובת מוהר"י ענזיל שכתב דהר"י יחיד הוא בדעתו.

וראיתי בח"ס (חיו"ד סי' שכ"ז) הובא גם בפ"ת כאן, וז"ל שלישית נדון מכירת העשבים הנה (ריש סי' שס"ד) מייתי רמ"א שתי דעות בקרקע תלושה ולבסוף נתחברה אי אסורה בהנאה אי לא, ובריש (שס"ח) כתב שאין בעשבים ופירות אילנות כי אם משום כבוד המתים, ונ"מ דמותר לצורך רפואה או שאר מצוה, אינו מדויק דאינו מותר לשום מצוה רק לצורך ביה"ק או לצורך קבורת מתים וכנ"ל ממקורים הנ"ל ונלע"ד דה"ה במקום שהחיים כולם יודעים שכך מנהגם וידעו במיתתם כי כך הוא ומוחלים על כבודם הנ"ל דמותר אם אין כאן איסור הנאה אלא משום כבוד המתים ולכאורה משמע דרמ"א בסימן (שס"ח) אזיל לשיטת המתירים בסימן (שס"ד) בתלוש ולבסוף חברו דאלת"ה העשבים אסורים מדינא, וע"כ דהרמ"א סתם כהיש מתירים בסימן (שס"ד):

אבל לבבי לא כן מדמה ומאז כתבתי בגליון שו"ע שלי וז"ל אפילו לדעת היש אוסרים שבסימן (שס"ד) מכ"מ לא נמסרו הכשבים הגדלים על הקרקע שנתלשה ולבסוף נתחברה ומגדלת עשבים, דהרי לא אתי איסורא אלא מעגלה ערופה דכתיב ביה כפרה כקדשים, ובקדשי מזבח אין מעילה מה"ת בגדולים כמבואר בתמורה (י"א סע"ב) דביצי תורין לא נהנין ולא מועילין וכן הוא ברמב"ם (פ"ג מעילה הי"ב) ואפילו בחדשי בה"ב לא ברירא איסורא מדאורייתא בגידוליהן עמש"כ התויו"ט (פ"ג דמעילה: מ"ו) סוד"ה ר"ש אומר ע"ש מיהו הר"ן שאוסר העשבים משום איסור הנאה (הוא לדעת הב"י, אבל לדעת הב"ח גם הר"ן ס"ל דאינו אלא מדרבנן משום כבוד המתים וכנ"ל) ס"ל דיש איסור דאורייתא בגידוליהן, מכ"מ הרמ"א לא פסק כן נמצא להר"ן אסורים העשבים לצורך מצוה ורפואה ולדידן מותרים ולכך נוהגים בני ח"ק למכר העשבים לצורך מתים ותכריכיהם או לגוי שומר הקברות או לצורך רפואות חולים ועניים ומנהג ישראל תורה ואין להרהר עכ"ל הח"ס.

והנה לפי דבריו אף בקציצת אילנות יש להתיר לצורך ביה"ק. או קבורת המתים אף שגדלים על הקברים עצמן דאע"פ דאינו שייך כאן לומר התירא דידיה דהחיים יודעים שימותו ומוחלים על כך, דז"א שייך אלא בדבר הרגיל והוה כמו תלישת העשבים שגדלים בכל שנה ושנה, משא"כ קציצת אילנות שאין דרכן בכך, ואדרבא הם נוי לבית הקברות, וגם פ"ק זוהי הפעם הראשונה מיום שנוסדה העיר שנתעוררה השאלה, אך מכ"מ כיון דאין בזה משום לתא דאורייתא לדבריו, רק איסור דרבנן משום כבוד המתים, וכל שאיסורו רק משום כה"מ מותר לצורך בית הקברות או לצורך מתים.

אבל באמת עיקר ישובו שמישב השמטת רמ"א דעת הר"י (סימן שס"ח) לענין גדולי קברים משום דהלמוד הוא מעגלה ערופה וכנ"ל תמוה הוא בעיני, דהיכן מצא דנלמד מעגלה ערופה דאע"פ דבסנהדרין (מ"ז ע"ב) במעשה דהוי שקלי עפרא מקברא דרב אתו אמרו ליה לשמואל פירש"י שם וז"ל משום דמת וכל הנך הנקברין עמו ילפינן שם שם מע"ע, זה אינו רק לפי ההו"א טרם הביא שמואל הדרשה דוישלך עפרה על קבר בני העם, אבל אחר שהביא שמואל הדרשה דוישלך עפרה על קבר בני העם דהוקשו זה לזה וילפינן משם דקבר במחובר לא מיתסר, כמו שאינו נתפס מחובר באיסור ע"ז ה"ה דילפינן משם גם לאסור תלוש בקבר מתלוש דע"ז, וכמו בע"ז תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי ה"ה בקבר ורק מת גופא ילפינן מעגלה טרופה כדאיתא בע"ז (כט ע"ב) והובא גם בתוספות (סנהדרין מ"ח ע"א) ד"ה חוששין, ובתכריכי המת מחלוקת אביי ורבא הוא, דאביי יליף מע"ע ומשו"ה אוסר גם בהזמנה כאורג בגד למת, ורבא יליף שם שם מע"ז ובהזמנה לא מיתסרא, אבל קבר כו"ע מודי דילפינן מהקישא דע"ז, וכן משמע מלשון רש"י שם בסמוך ד"ה בקבר בנין שכתב וז"ל שבנאו למעלה מן הקרקע, דכותיה בע"ז בית שבנאו בתחלה לע"ז אסור, דתלוש ולבסוף חברו בע"ז הוי תלוש וקבר נמי איתקש לע"ז עכ"ל, והרי דמסיים רש"י דאיסורא של קבר מטעם דאיתקש לע"ז וכן מצאתי בחידושי רמ"ה לסנהדרין שכתב כדברינו וז"ל אמרו ליה לשמואל משום דמת וכל הנקברין עמו אסורין בהנאה דילפינן שם שם מעגלה ערופה (ממש כלשון רש"י), אמר להו יאות עבדין. דכתיב וישלך עפרה על קבר בני העם, מקיש קבר בני העם לע"ז, מה ע"ז במחובר לא מיתסרא, דכתיב על ההרים אלהיהם, ולא ההרים אלהיהם אף קבר בני העם במחובר לא מיתסר, ומסתברא לן דמהאי קרא ילפינן למיסר תשמישי המת בתלוש וה"ק קרא וישלך את עפרה על קבר בני העם, כלומר לדבר שאסור בהנאה כמהו וכיון דאקשינהו להדדי ש"מ דמחובר לא מיתסר, וההיא דילפינן לקמן שם שם מעגלה ערופה, ומע"ז לענין הזמנה בעלמא קגמרינן עכ"ל, והרי ממש כשכתבתי, וכן מבואר במקומו באור זרוע. הגדול (הלכות אבלות סי' תס"ג) וז"ל החוצב קבר. של בנין וכו'. אבל קבר מחובר לקרקע אפילו הטילו בו מת או נפל מותר בהנאה כההוא דקבריה דרב הווי שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, פי' חמה האיחזתו מדי יום יום ונועלין מעפר קבריה דרב ומשקין לו וניצל, אתו אמרו ליה לשמואל אמר להו יאות הן עבדין קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת שנאמר וישלך את עפרה על קבר בני העם, מקיש קברים של בני העם לע"ז, מה ע"ז במחובר לא מיתסר, ה"נ במחובר לא מיתסר וי"מ דהיינו דוקא שלא היתה בו תפיסת ידי אדם אלא שחפרו בכותלי המערה, והכניסו שם את הקבר,. כי אז העפר שע"ג הקבר היה מחובר ולא הוסר שם בידי אדם, אבל קברות שלנו שחופרין בקרקע ומשליכין העפר לחוץ ומכניסין שם את הקבר ושוב משליכין את העפר ע"ג הקבר, אותו היה אסור שהרי היתה בו תפיסת ידי אדם וכדאמרינן (פרק כה"צ) מפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכו', והא נמי דפרישית דבקבר שלנו אסור משום שיש בו תפיסת ידי אדם, איני יודע שמא היינו דוקא באשירה ואילן דלאו מחובר (גמור) הוא, אבל עפר ע"ג עפר דמחובר גמור הוא דלמא שרי, אע"ג דהיתה בו תפיסת ידי אדם, ונ"מ להתיר בצדי בית הקברות שלא כנגד הארון וצ"ע גבי אבני הר דפריך מה להר שכן מחובר, (ע"ז מ"ו ע"א) משמע אבל אבן שנדלדל אסור ודוקא תלוש, אבל אם היה מחובר מותר הואיל ולא היה תפיסת ידי אדם, משמע לכאורה אבל אם היה בו תפי"א הוה אסור אע"פ שחזר וחברו, ואע"ג דהוי אבן ע"ג אבן דומיא דעפר ע"ג עפר ובמגילה ת"ר ביה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש וכו' ואין מלקטין בהן עשבים, ואם לקט שורפן במקומן מפני כבודן של מתים, ופריך וכי שורפן במקומן מאי כבודן של מתים איכא אלא ארישא פירוש מפני כבודן של מתים אאין נוהגין בהן קלות ראש קאי, א"כ האי דקאמר שורפן במקומן משום איסורא, לכאורה מסייע לסברתנו לאסור ביה"ק שלנו (פירש דמשמע לו דאיסורא דאורייתא כמו שמפרש הב"י לשיטת הר"ן כנ"ל) עכ"ל העתקתי לשונו בשלימות. מפאת שנצרך לעניננו לכמה פרטים. מדבריו של האו"ז הנ"ל נמי משמע לכאורה דעיקר הדין דקבר אסור בתלוש ומותר במחובר מע"ז ילפינן ומשו"ה אסרינן בתלוש ולבסוף חברו כבע"ז כדאיתא (פ' כה"צ בחולין ט"ז ע"א), ואין להקשות דאמאי צריך למילף קבר מע"ז, כיון דלמת עצמו ילפינן מע"ע וכדאיתא בע"ז (כ"ט ע"ב) ולאביי אף תכריכי המת שהוא משמשי המת נמי ילפינן מע"ע שם שם דהזמנה מלתא היא לענין קבר נמי נילף מע"ע שם שם דהא אמרינן שם תהא קבורתה עין בכ"ז בשו"ת מוהריא"ז ענזיל (סימן ל"ו ויתישב לך)].

ואחרי דנתברר לנו דאיסור הנאה של קבר מע"ז ילפינן, א"כ ממילא גם הגדולין של קבר אסורין, דגם גדולי ע"ז כמו בחפר קרקע לע"ז וצמחו שם גדולין הגדולים אסורים כמו שיבואר לפנינו, דאיתא בע"ז (מ"ח) באשירה דגדעו ופסלו והחליף נוטל מה שהחליף ובתוספות שם (מ"ז ע"ב) ד"ה גדעו, כתבו פה"ק לעבוד בגדולין שיגדלו מעתה שאינו עושה ע"ז רק החדוש, ויפה כיון שאם נתכוין העכו"ם לעיקרו לעשותו לע"ז ודאי הכל אסור אע"פ שהאילן מחובר, כיון שעשה מעשה בגוף האילן דומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות (לקמן נ"ה ע"ב) שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה עכ"ל, ומשמע מדבריהם דאם גדעו ופסלו שעשה מעשה ונתכוין לעבוד העיקר אע"פ שלא נתכוין לגדולין כלל, נמי אסורין הגדולין דהכל אסורין והוי גדולי ע"ז, וכ"כ נמי בקרקע בחפר בה בורות שו"מ וצמחו. שם גדולים הגדולים אסורים.

ועוד יש להביא ראיה מהא דאיתא (תמורה ל') דהמקדש בפרש עגלי ע"ז, שהם תקרובת עכו"ם ואסור להדיוט, דאינה מקודשת ויליף ליה מקרא משום דכתיב והיית חרם כמוהו, כל מה שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו עכ"ל, וא"כ מסתברא דלא גרעו גדולי ע"ז מפרשי של עגלי ע"ז, וגם איסורן של גדולי ע"ז בודאי נכללים בהאי דרשא דוהיית חרם כמוהו דכל מה שאתה מהוה ממנו ה"ה כמוהו ואין סתירה לזה מהא דקאמרינן (שם מ"ו) בולד נעבד לחד לישנא דמותר להקרבה, ואפילו להך לישנא דאוסר ולד נעבד קאמר שם דהטעם הוא משום דבבא הוא דאחודה באפה, ומוכח מזה דאם נתעברה אח"כ בודאי דמותר ולא אסרינן לה משום גדולי ע"ז כדאסרינן ביצת תרנגלת בהקדש בה"ב (תמורה כ"ט) דשא"ה דהוי בע"ח דאין איסור ע"ז נתפס בהם משום דלית בה תפיסת ידי אדם, ורק לגבוה אסירי, אבל נ"ד הוא לענין ע"ז ממש שנאסרת גם להדיוט וע"ש בתוס' בתמורה.

ולכאורה יש לדחות ראיתנו זו מפרש עגלי עכו"ם שהוא תקרובת ט"ז דכל עיקר איסור דתקרובת ע"ז הלא ילפינן בע"ז (כ"ט) מעגלה ערופה דנלמד ויאכלו זבחי מתים דאיתקש למת ומת ילפינן מעגלה ערופה, וע"ע מכפרה כתיב בה כקדשים וגדולי קדשי מזבח מותרים כנ"ל (תמורה כ"ט סע"ב) אכן יש לישב בפשוט דלענין גדולים לא ילפינן בזה מעגלה ערופה הנלמדת מקדשי מזבח, מפני הדרשא דוהיית חרם כמוהו הנזכר בפרש עגלי עכו"ם, דודאי גדולי ע"ז לא גרעי מפרש וראיה עוד לזה מירושלמי (פרק כה"צ ה"ה) תמן איתא דביצת ע"ז שנתפס בה שם ע"ז ע"י מעשה שעשה בה כגון שגרר או גדר אותה לע"ז. אפרוח שיצא ממנה אסור משום גדולי ע"ז וביצת הקדש שיצא ממנה אפרוח אינה פודה אותה רק כפי שויה של הביצה (וכמו דקיי"ל בפ"ט דתרומות דגדולי הקדש ומע"ש חולין ואינו פודה אותן רק כפי שוין בשעת זרעם פ"מ שם), והרי חזינן דחמירי גדולי ע"ז אפילו מגדולי בה"ב והוא ראיה נכונה.

ועוד בנדרים (מ"ז ע"א) מוכח דבכל איסורי הנאה גדוליהן אסירי, וכש"כ איסורי הנאה דע"ז דחמירי טובא, דקאמר שם בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחלופיהן, מי אמרינן גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו, אדם אוסר נמי דבר שלא בא לעולם, גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, א"ד משום דחליפין כגדולין דמי, ופירשו שם הר"ן והתוספות דהאיבעיא הוא ג"כ בכל איסורי הנאה, אלמא דפשיטא להש"ס דגדולין של איסורי הנאה אסורין ומכ"ש דאסה"נ של ע"ז דהגדולין אסורין, ועי' בנדרים (נ"ז) דחליפין כגידולין דמי, וה"ה להיפך דגידולין כחליפין וכשם שחליפי ע"ז אסורין מוהיית חרם כמהו (ע"ז נ"ד) ה"ה הגדולין אסורין נמי, וכן מוכח בע"ז (מ"ח ע"ב) ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ואמר רב יהודה אמר רב מודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר, (הוו להו הנך פירות בגרמא דאגוז דאיסור וקרקע דהיתר רש"י) דאלמא באגוז של ערלה מפאת זה וזה גורם, אבל אילו היו כל הגורמים של איסורא אסורים בהנאה, וכן למ"ד זה וזה גורם אסור, הרי דגדולי ערלה אסורים, וכן מוכח שם דמזה וזה גורם דע"ז דגדולי ע"ז אסורים בהנאה, וקרוב הדבר לומר דאפילו אי נימא דאיסורא דקבר נלמד מעגלה ערופה ג"כ הגדולין אסורין ואין להאריך בזה ולפי האמור נדחים דבריו של החתם סופר מעיקרם, דאם נחוש לדברי הר"י ראוי לן לאסור העשבים מדין תורה משום גדולי קבר תלוש הנלמד מע"ז, וגדולי ע"ז אסורין ודוק היטב בזה.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה