דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן סו · ענף א
גרסינן בנדרים (ס"ח ע"א) איבעיא להו בעל מיגז גייז אי מקלש קליש, היכא קא מיבעיא לן כגון דנדרה מתרי זיתין ושמע ארוס והפיר לה ואכלתנון אי מיגז גייז לקייא, אי מקליש קליש איסורא בעלמא הוא מאי עכ"ל הש"ס, ובהגהות יד שאול ביו"ד דפוס לעמבערג (סי' ק"ט ס"א) מובא שם דנשאל על הסוגיא הנ"ל לפי המבואר בפרי תואר שחדש לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת מותר, דאפילו חד בחד שנתערב אינו אסור מה"ת דהא ספיקא הוא, ואפילו לשיטת הרשב"א דספק אסור מה"ת עכ"פ מלקות בודאי ליתא, וא"כ איך משכחת כאן דלקיא בתרי זיתין אי מיגז גייז, כיון דחד זית אסור וחד זית מותר והוי ספיקא ולהר"מ הרי ספק מה"ת, וגם להרשב"א איני אלא ספק איסור תורה אבל מלקות ליכא ויעו"ש מה שתירץ.
ולדעתי לק"מ דאפילו אי אמרינן מיגז גייז אין הכונה שבהפרתו של אחד מהן מסוים ומצוין התירו לחצאין כחלוקת השותפות, דמחצה אחת שלמה מותרת, ומחצה השניה אסורה אלא שלא נדע איזה האיסור ואיזה ההיתר, ז"א דבמה יתברר, כי בהפרתו של אחד מהן נחלק החתיכא דאיסורא לחצאין ממש, דיד מי חלקה אותה כחלוקת השותפות, אלא פשוט הכונה הוא שבכל משהו ומשהו יש מזה משהו היותר קטן דאיסורא וגם דהיתרא, ובאכלה לזית אחד אכלה בבירור לחצי זית דאיסורא ובאכלה שני הזיתים ביחד בע"כ אכלה לזית שלם דאיסורא, וא"כ סרה קושיתו דהכא ליכא ספק חד בחד כלל, דמעולם לא היה חד זית שלם היתרא דנסתפק דכולו מהיתרא הוא וממילא על כל זית נולד ספק פן מהיתרא הוא, אלא בכל משהו ומשהו איכא היתרא ואיסורא ביחד וליכא ספיקא כלל והוא ברור
ויתישב נמי בזה מה שיש להעיר מהכא על הש"ש (שמ"ד פ"ב) בחלוקו שם בין שני כתי עדים המכחישות זו את זו שמעמידים כל כת אחזקתיה ובין חתיכת נבלה שנתערבה בחתיכא דשחוטה דלא הוי רק ספק נבלה, משום דהתם, לא נתברר מעולם פסולם ולהכי מעמידין אותם אחזקתייהו, אבל הכא שידוע שאחת מן החתיכות כבר נשחטה ונתבררה שכשרה היתה ואח"כ נתערבה בזה לא מוקי' לה בחזקת שאינו זבוח אלא הוי תערובות ומידי ספיקא לא נפקא עכת"ד ע"ש, וא"כ בסוגיא הנ"ל אם נפרש דחד זיתא שלמה הותר וחד עומד באיסורו אלא שלא ידעינן מי האסור ומי המותר, א"כ גם בחד זיתא נמי הוי למילקי משום החזקה שהיה קודם הפרה אסור ומספקינן אם הותר בהפרה ודמיא זה ממש לשני כתי עדים, אמנם לפי פירושנו הברור אין התחלה לזה, דהכא ההיתר והאיסור מעורבים יחד בכל משהו ומשהו ולא שייך כאן חזקה, דאין חזקה אלא במקום ספק וכאן ליכא ספיקא והוא ברור.
אמנם בעיקר הדבר מה שמבואר ביד שאול בשם הפ"ת להר"מ דסמה"ת לקולא אפילו בנתערבו חד בחד ואפילו אכל לשתי החתיכות יחד, ל"מ בזה אחר זה, אלא אפילו בבת אחת נמי אינו אסור אלא מדרבנן, דאל"ה לק"מ דאפשר לאוקמיה דאכל התרי זיתין בב"א תמוה באיקבע איסורא כל האחרונים מסכימים כמעט פה אחד שגם להר"מ סד"א לחומרא ומה שכתב עוד אפילו אכל את שתיהן יחד גם לשיטת הרשב"א דסד"א לחומרא נמי אינו לוקה הוא נגד גמרא ערוכה בחולין (צ"א ע"א) דאיתא שם אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמנים, רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים, אי אמרת בשלמא מיפשט פשיטא ליה שפיר (משו"ה לקי אומנית רש"י) אלא אי אמרת ספוקי מספקא ליה הויא לה התראת ספק וכו' עכ"ל הש"ס, ופירש"י ד"ה מזה כזית ומזה כזית משל ימין ומשל שמאל ומדנקיט ואכל מזה כזית ומזה כזית ולא נקט אכל שני זתים משניהם ש"מ שתי אכילות ושתי התראות הוו עכ"ל, וכן כתבו התוס' ד"ה אלא אי אמרת ספוקי מספקא לה וכו', ולא בעי לאוקמיה שאכלו שניהם בב"א דהשתא לא הוי התראת ספק. כי היכי דלא לפשוט בעאי דאכל שני זתי חלב בהעלם אחד וכו' עכ"ל, ומדאיירי דאכל משל ימין ומשל שמאל בזאח"ז, אע"ג לרבי יהודה כספיקא חד בחד הוא ומ"מ לקי וכ"ש דאכל בב"א, וכן מבואר שם בהכה זה וחזר והכה את זה דחייב לרבנן ובב"א לר"י נמי חייב כיון דממ"נ עביד איסורא שפיר לקי ונהרג לא כדעת היד שאול והוא פשוט
*) *) ואגב
אורחא אמרתי לכאורה להעיר לפי מה שכתבו התוספות הכא דאפשר לאוקמיה הברייתא דאכלו מזה כזית ומזה כזית בב"א, וכן בדף (פ"ב ע"ב) מוקי הש"ס דמיירי בב"א, וקשה הא איתא בזבחים (ע"ח ע"א) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו עכ"ל הש"ס, ופירש"י וז"ל כשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חברו, מעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב וכו' עכ"ל, וא"כ ה"נ באכיל לתרווייהון כאחד הא בטל מקצת איסור ברוב היתר, ואם תאמר דהכא אליבא דרבי יהודה קיימינן דס"ל מין במינו לא בטיל, הרי כתבו התוס' ביבמות (פ"ב ע"א) ד"ה ר"י לטעמיה, דיבש ביבש גם ר"י ס"ל מין במינו בטל והכא בלעיסה לכאורה נראה דלא הוי רק יבש ביבש, דאפילו קמח
ועוד מצאתי ראיה מפורשת דאפילו לשיטת הרמב"ם דסד"א מהתורה לקולא אם אוכל בזאח"ז מילקי נמי לקי מהא דאיתא בשבועות (י"ט ע"א) ת"ר שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב הלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב עכ"ל הש"ס וכתבו התוס' בד"ה הלך בראשון וז"ל אי ברשות היחיד איירי בחד נמי חייב דס"ט ברה"י ספיקו טמא, אבל הכא איירי בה"ר דמוקמינא בחזקת טהרה עכ"ל והנה בבא ראשונה שאחר שהלך בשני השבילין נכנס, לדעתי דמי לשתי חתיכות איסור והיתר שנתערבו ואוכלן בבת אחת ולא לאוכלין בזאח"ז דבשלמא בשתי חתיכות דספק הוא על האכילה, והאכילה היא עצם האיסור אז אמרינן בשעה שאכל הראשונה דזו היא ההיתר והשניה האסורה, וכשבא לאכל השניה אמרינן להיפך שזו היא ההיתר והראשונה שאכל היתה אסורה ואע"פ דממ"נ עשה איסור מ"מ דאמרינן בשעת אכילה על כל אחת ואחת דהיתרא אוכל והוי כעין שאוכל ע"פ הוראת ב"ד ומיחשבא כמו שאכל להראשונה בשוגג ואונס ובאכילת איסור בשוגג ואונס אינו חייב כלל, משא"כ בטומאה וטהרה אפילו אם נטמא בשוגג ואונס נמי טמא הוא וא"כ בשני שבילין כשהולך בשניהם ע"כ עמא הוא או מהליכה הראשונה או מהשניה ובנכנסו אח"כ למקדש בודאי עושה איסור, אע"פ דהליכה הראשונה היתה בהיתרא, אכן הראיה מבבא דסיפא בהזה ושנה וטבל ונכנס שנית דמחייבינן לו משום דעכ"פ עביד חדא עבירה ואע"פ בכה"ג כל כניסה וכניסה היתה בהיתר גמור כיון דהשתא נתגלה למפרע דעבד איסורא מחייבינן לו בקרבן עו"י, ואפילו ר"ש לא פליג אלא מטעם ידיעה, אבל בגופא דדינא הוא מודה א"כ מוכח להדיא דאפילו לשיטת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא ויליף לה מס"ט בה"ר (אבות הטומאה פ"י) מ"מ היכי דממ"נ עביד איסורא דמלקות נמי חייב, ושוב מצאתי בפר"ח (יו"ד סימן ק"י) בכלל ס"ס שחקר בזה והביא ראיה זו משבועות, אבל הוא הביא מבבא דרישא ולדעתי הראיה הוא רק מבבא דסיפא כאמור.
ועפ"ז יש להעיר על דברי התוס' בכתובות (כ"ז ע"א) ד"ה ואם זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורות, לא שיאכילם אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות (פ"ב) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דעמא הוא ממ"נ עכ"ל, ולסברתנו הברורה אין ראיה מטומאה לאיסור אכילה, ובהכרח נאמר דראיתם היתה מסיפא דברייתא כאמור למעלה, ואח"ז מצאתי ב"ה בנודע בשערים (ח"ב דף קט"ז אות י"ב) שכתב שם בזה"ל ובאמת מה שהוכיח התוס' בכתובות דאסור לאדם אחד לאכול שני הטהרות מהך דפ"ב דשבועות צע"ג דשם כיון דהלך בשני השבילין ידענין שכעת הוא עמא ודאי וא"כ ידענין שכעת נכנס למקדש וחייב אהך כניסה, אבל כאן כיון דבכל טהרות יש לומר דהם טהרות א"כ אף דבשעה שאוכל הטהרות השניות ידעינן שעושה איסור על ידו, מ"מ י"ל דלאו בהך אכילה הוא עושה איסור, דטהרות אלו טהרות והראשונות טמאות היו ומה שנעשה נעשה אבל באכילת טהרות הללו לא יעשה שום איסור עכ"ל ונשאר בוצ"ע והוא ממש כסברתנו הנ"ל אלא שלדעתנו ראית התוספות הוא מסיפא דברייתא, אשר הך בבא דמיא ממש להך דטהרות כאמור.