אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן סו

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן סו

סימן סה

יבאר דמינו גייז אין הבונה דנתרת מחצה ספוימה אלא בכל משהו ומשהו מעורבים או"ה זה בזה, חלוק דין נדרים מהקטרת קומץ ולבונה דבנדרים או מיגז גייז או מיקלש קליש ובהקטרת הקומץ או לבונה בלבד צא מיגז גייז ולא מיקלש קליש, דבר שאין תלוי בדעתו הוי כהוכר האיסור שאין מועיל ברירה לברר האיסור.

ענף א

גרסינן בנדרים (ס"ח ע"א) איבעיא להו בעל מיגז גייז אי מקלש קליש, היכא קא מיבעיא לן כגון דנדרה מתרי זיתין ושמע ארוס והפיר לה ואכלתנון אי מיגז גייז לקייא, אי מקליש קליש איסורא בעלמא הוא מאי עכ"ל הש"ס, ובהגהות יד שאול ביו"ד דפוס לעמבערג (סי' ק"ט ס"א) מובא שם דנשאל על הסוגיא הנ"ל לפי המבואר בפרי תואר שחדש לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת מותר, דאפילו חד בחד שנתערב אינו אסור מה"ת דהא ספיקא הוא, ואפילו לשיטת הרשב"א דספק אסור מה"ת עכ"פ מלקות בודאי ליתא, וא"כ איך משכחת כאן דלקיא בתרי זיתין אי מיגז גייז, כיון דחד זית אסור וחד זית מותר והוי ספיקא ולהר"מ הרי ספק מה"ת, וגם להרשב"א איני אלא ספק איסור תורה אבל מלקות ליכא ויעו"ש מה שתירץ.

ולדעתי לק"מ דאפילו אי אמרינן מיגז גייז אין הכונה שבהפרתו של אחד מהן מסוים ומצוין התירו לחצאין כחלוקת השותפות, דמחצה אחת שלמה מותרת, ומחצה השניה אסורה אלא שלא נדע איזה האיסור ואיזה ההיתר, ז"א דבמה יתברר, כי בהפרתו של אחד מהן נחלק החתיכא דאיסורא לחצאין ממש, דיד מי חלקה אותה כחלוקת השותפות, אלא פשוט הכונה הוא שבכל משהו ומשהו יש מזה משהו היותר קטן דאיסורא וגם דהיתרא, ובאכלה לזית אחד אכלה בבירור לחצי זית דאיסורא ובאכלה שני הזיתים ביחד בע"כ אכלה לזית שלם דאיסורא, וא"כ סרה קושיתו דהכא ליכא ספק חד בחד כלל, דמעולם לא היה חד זית שלם היתרא דנסתפק דכולו מהיתרא הוא וממילא על כל זית נולד ספק פן מהיתרא הוא, אלא בכל משהו ומשהו איכא היתרא ואיסורא ביחד וליכא ספיקא כלל והוא ברור

ויתישב נמי בזה מה שיש להעיר מהכא על הש"ש (שמ"ד פ"ב) בחלוקו שם בין שני כתי עדים המכחישות זו את זו שמעמידים כל כת אחזקתיה ובין חתיכת נבלה שנתערבה בחתיכא דשחוטה דלא הוי רק ספק נבלה, משום דהתם, לא נתברר מעולם פסולם ולהכי מעמידין אותם אחזקתייהו, אבל הכא שידוע שאחת מן החתיכות כבר נשחטה ונתבררה שכשרה היתה ואח"כ נתערבה בזה לא מוקי' לה בחזקת שאינו זבוח אלא הוי תערובות ומידי ספיקא לא נפקא עכת"ד ע"ש, וא"כ בסוגיא הנ"ל אם נפרש דחד זיתא שלמה הותר וחד עומד באיסורו אלא שלא ידעינן מי האסור ומי המותר, א"כ גם בחד זיתא נמי הוי למילקי משום החזקה שהיה קודם הפרה אסור ומספקינן אם הותר בהפרה ודמיא זה ממש לשני כתי עדים, אמנם לפי פירושנו הברור אין התחלה לזה, דהכא ההיתר והאיסור מעורבים יחד בכל משהו ומשהו ולא שייך כאן חזקה, דאין חזקה אלא במקום ספק וכאן ליכא ספיקא והוא ברור.

אמנם בעיקר הדבר מה שמבואר ביד שאול בשם הפ"ת להר"מ דסמה"ת לקולא אפילו בנתערבו חד בחד ואפילו אכל לשתי החתיכות יחד, ל"מ בזה אחר זה, אלא אפילו בבת אחת נמי אינו אסור אלא מדרבנן, דאל"ה לק"מ דאפשר לאוקמיה דאכל התרי זיתין בב"א תמוה באיקבע איסורא כל האחרונים מסכימים כמעט פה אחד שגם להר"מ סד"א לחומרא ומה שכתב עוד אפילו אכל את שתיהן יחד גם לשיטת הרשב"א דסד"א לחומרא נמי אינו לוקה הוא נגד גמרא ערוכה בחולין (צ"א ע"א) דאיתא שם אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמנים, רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים, אי אמרת בשלמא מיפשט פשיטא ליה שפיר (משו"ה לקי אומנית רש"י) אלא אי אמרת ספוקי מספקא ליה הויא לה התראת ספק וכו' עכ"ל הש"ס, ופירש"י ד"ה מזה כזית ומזה כזית משל ימין ומשל שמאל ומדנקיט ואכל מזה כזית ומזה כזית ולא נקט אכל שני זתים משניהם ש"מ שתי אכילות ושתי התראות הוו עכ"ל, וכן כתבו התוס' ד"ה אלא אי אמרת ספוקי מספקא לה וכו', ולא בעי לאוקמיה שאכלו שניהם בב"א דהשתא לא הוי התראת ספק. כי היכי דלא לפשוט בעאי דאכל שני זתי חלב בהעלם אחד וכו' עכ"ל, ומדאיירי דאכל משל ימין ומשל שמאל בזאח"ז, אע"ג לרבי יהודה כספיקא חד בחד הוא ומ"מ לקי וכ"ש דאכל בב"א, וכן מבואר שם בהכה זה וחזר והכה את זה דחייב לרבנן ובב"א לר"י נמי חייב כיון דממ"נ עביד איסורא שפיר לקי ונהרג לא כדעת היד שאול והוא פשוט

*) *) ואגב

אורחא אמרתי לכאורה להעיר לפי מה שכתבו התוספות הכא דאפשר לאוקמיה הברייתא דאכלו מזה כזית ומזה כזית בב"א, וכן בדף (פ"ב ע"ב) מוקי הש"ס דמיירי בב"א, וקשה הא איתא בזבחים (ע"ח ע"א) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו עכ"ל הש"ס, ופירש"י וז"ל כשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חברו, מעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב וכו' עכ"ל, וא"כ ה"נ באכיל לתרווייהון כאחד הא בטל מקצת איסור ברוב היתר, ואם תאמר דהכא אליבא דרבי יהודה קיימינן דס"ל מין במינו לא בטיל, הרי כתבו התוס' ביבמות (פ"ב ע"א) ד"ה ר"י לטעמיה, דיבש ביבש גם ר"י ס"ל מין במינו בטל והכא בלעיסה לכאורה נראה דלא הוי רק יבש ביבש, דאפילו קמח

ועוד מצאתי ראיה מפורשת דאפילו לשיטת הרמב"ם דסד"א מהתורה לקולא אם אוכל בזאח"ז מילקי נמי לקי מהא דאיתא בשבועות (י"ט ע"א) ת"ר שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב הלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב עכ"ל הש"ס וכתבו התוס' בד"ה הלך בראשון וז"ל אי ברשות היחיד איירי בחד נמי חייב דס"ט ברה"י ספיקו טמא, אבל הכא איירי בה"ר דמוקמינא בחזקת טהרה עכ"ל והנה בבא ראשונה שאחר שהלך בשני השבילין נכנס, לדעתי דמי לשתי חתיכות איסור והיתר שנתערבו ואוכלן בבת אחת ולא לאוכלין בזאח"ז דבשלמא בשתי חתיכות דספק הוא על האכילה, והאכילה היא עצם האיסור אז אמרינן בשעה שאכל הראשונה דזו היא ההיתר והשניה האסורה, וכשבא לאכל השניה אמרינן להיפך שזו היא ההיתר והראשונה שאכל היתה אסורה ואע"פ דממ"נ עשה איסור מ"מ דאמרינן בשעת אכילה על כל אחת ואחת דהיתרא אוכל והוי כעין שאוכל ע"פ הוראת ב"ד ומיחשבא כמו שאכל להראשונה בשוגג ואונס ובאכילת איסור בשוגג ואונס אינו חייב כלל, משא"כ בטומאה וטהרה אפילו אם נטמא בשוגג ואונס נמי טמא הוא וא"כ בשני שבילין כשהולך בשניהם ע"כ עמא הוא או מהליכה הראשונה או מהשניה ובנכנסו אח"כ למקדש בודאי עושה איסור, אע"פ דהליכה הראשונה היתה בהיתרא, אכן הראיה מבבא דסיפא בהזה ושנה וטבל ונכנס שנית דמחייבינן לו משום דעכ"פ עביד חדא עבירה ואע"פ בכה"ג כל כניסה וכניסה היתה בהיתר גמור כיון דהשתא נתגלה למפרע דעבד איסורא מחייבינן לו בקרבן עו"י, ואפילו ר"ש לא פליג אלא מטעם ידיעה, אבל בגופא דדינא הוא מודה א"כ מוכח להדיא דאפילו לשיטת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא ויליף לה מס"ט בה"ר (אבות הטומאה פ"י) מ"מ היכי דממ"נ עביד איסורא דמלקות נמי חייב, ושוב מצאתי בפר"ח (יו"ד סימן ק"י) בכלל ס"ס שחקר בזה והביא ראיה זו משבועות, אבל הוא הביא מבבא דרישא ולדעתי הראיה הוא רק מבבא דסיפא כאמור.

ועפ"ז יש להעיר על דברי התוס' בכתובות (כ"ז ע"א) ד"ה ואם זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורות, לא שיאכילם אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות (פ"ב) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דעמא הוא ממ"נ עכ"ל, ולסברתנו הברורה אין ראיה מטומאה לאיסור אכילה, ובהכרח נאמר דראיתם היתה מסיפא דברייתא כאמור למעלה, ואח"ז מצאתי ב"ה בנודע בשערים (ח"ב דף קט"ז אות י"ב) שכתב שם בזה"ל ובאמת מה שהוכיח התוס' בכתובות דאסור לאדם אחד לאכול שני הטהרות מהך דפ"ב דשבועות צע"ג דשם כיון דהלך בשני השבילין ידענין שכעת הוא עמא ודאי וא"כ ידענין שכעת נכנס למקדש וחייב אהך כניסה, אבל כאן כיון דבכל טהרות יש לומר דהם טהרות א"כ אף דבשעה שאוכל הטהרות השניות ידעינן שעושה איסור על ידו, מ"מ י"ל דלאו בהך אכילה הוא עושה איסור, דטהרות אלו טהרות והראשונות טמאות היו ומה שנעשה נעשה אבל באכילת טהרות הללו לא יעשה שום איסור עכ"ל ונשאר בוצ"ע והוא ממש כסברתנו הנ"ל אלא שלדעתנו ראית התוספות הוא מסיפא דברייתא, אשר הך בבא דמיא ממש להך דטהרות כאמור.

ענף ב

ומענין לענין באותו ענין אמרתי להעיר על האי סוגיא דנדרים אי בעל מיגז גייז או מיקלש קליש הנה בזבחים (דף ק"י ע"א) איבעיא להש"ס שם בדין מנחה שהקטרת הקומץ והקטרת הלבונה מתירים השירים, אם הקטיר הקומץ בלבד אי מישרא שרי פלגא אי קלושי מיקלש ועדיין אסור ומסיק שם דלרבנן דר"מ לא מיקליש קליש ולא מיגז גייז ועי"ש בתוד"ה קומץ מהו שיתיר, דהאיבעיא דהתם הוא דומה ממש לאיבעיא דהכא, וא"כ קשה טובא דאיך פשיט ליה להש"ס כאן דהפרה דחד בודאי פועלת מאומה ורק הספק באיזה אופן פועלת אי בגזיזא אי בקלישא, ואמאי לא נימא כהתם דלא מיגז גייז ולא מיקלש קליש וכבר העיר בזה הקרן אורה על מס' נדרים במקומו ע"ש.

ולענ"ד נראה לחלק בין דבור בעלמא מבלתי מוכרח לבין מעשה המוכרח בעצמו מצד דין תורה דהפרה הוא דבור בעלמא שאינה אלא רשות ולא חובה וכיון שדבר פשוט בקמח איכא מרבוותא דס"ל דהוי יבש ביבש ולפחות בלא לעסו היטב בודאי מיקרי יבש ביבש, ואע"פ דספק הוא דשמא לעסו היטב, מ"מ עכ"פ ספק עבירה היא דאם לא לעסו היטב א"כ הוי יבש ביבש ובטיל ברוב וליכא איסור כלל, וצ"ל דכונת התוס' הוא דנימא דבלעם שני הזיתין הן משל ימין והן משל שמאל יחד ולא לעסם ובכה"ג לא שייך בטול.

אבל עדיין איני נוח לי הא אי אפשר לצמצם כמבואר בר"מ (פ"ט רוצח ושמירת נפש ה"ח) ומסתמא בין שני הזתים אחד גדול מעט מחברו, וכיו"ב העיר הרשב"א (סי' רע"ב) לענין אשם תלוי והובאו דבריו בפמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות ע"ש, וא"כ אפילו נוקי דבלעם שני הזיתין ביחד בלי לעיסה אכתי תקשה שמא האיסור מועט ובטל ברוב היתר דבאיסורין לא בעינן רוב כופל אלא סגי ברוב משהו, ועי' ביו"ד (סי' ק"ט) בש"ך ובפ"ת שם ואף מלקות אחת לא יתחייב לרבי יהודה כיון דספוקי מספקא ליה אי משל ימין או משל שמאל אסור, אע"כ נפשוט מכאן ספיקתו של הפמ"ג בריש פתיחתו להלכות תערובות דבעינן הרוב המבטל שיהא מבורר מעיקרא, והכא ההיתר לא נברר מעולם דספיקא דדינא הוא איזה אסור, אי של הימין או של השמאל:

אכן אין מזה ראיה כלל, לפ"מ שפירש רש"י שם (פ"ג ע"א) ד"ה דלית ביה כזית, וז"ל דאי אכיל ליה לבתרא בתוך כדי אכילת פרס היינו בת אחת עכ"ל, וא"כ אפשר לפרש דאיירי בכה"ג שאכלן בזאח"ז בתוך כדי אכילת פרס וממילא לא שייך כאן בטול כיון דלא נתערבו זה בזה מעולם דמקודם היה ידוע איזה של ימין ואיזה של שמאל ואף שאינו יודע איזה אסור, לא נקרא זה תערובות, דהא אין הספק מצד התערובות אלא מצ"ע וכל ירכות דעלמא נכנסו בספק זה, ואפ"ה מיקרי זה בת אחת:

אולם מ"מ יש להביא ראיה מכאן דנהי דבכא"פ נמי מיקרי בב"א, מ"מ בלשון בת אחת נכלל בודאי נמי בת אחת ממש, היינו דאכל אותם בלעיסה אחת דאלת"ה הוי להש"ס לפרושי ואעפ"כ מחייב לר"י מלקות ואע"ג דספק השקול הוא דשמא ההיתר רוב ובטיל האיסור המועט ברובו של היתר, ועכצ"ל דבכה"ג היכי דלא נתברר ההיתר מעולם לא דדיינין דין בטול ברוב.

ומה שהזכרתי לעיל הציון בפמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות שמביא להקשות בשם הרשב"א האיך חייבין אשם תלוי בחתיכה אחת משתי חתיכות הא בודאי אחת גדולה מחברתה דאי אפשר לצמצם, וא"כ יש בזה דין בטול וא"כ נראה מכאן סתירה מה שכתב הש"ך (בסי' צ"ט סקכ"א) בשם הר"ש דבטיל איסורין בידיעה תליא, והידיעה גורמת את הבטול ולפי האי טעמא אפילו בנתערבה חתיכת חלב בין שתי חתיכות כשרות והוא אוכל אחת טרם שנודעה התערובות נמי ראוי להתחייב א"ת, כיון בשעה שאכל עדיין לא נדע ולא נתבטל וממילא היה כאן איקבע איסורא:

ובאמת צ"ע איך הדין בכה"ג בנתערבה חתיכת חלב בין שתי חתיכות שומן אי חייב א"ת לשיטת התוס' (ר"פ ספק שאכל) דאפילו בשני צדדין להיתרא נמי חייב א"ת וכן להיפך שנתערבה חתיכת שומן בין שתי חתיכות חלב ואכל אחת מהן טרם שנדע או להמנחת כהן דהיתרא לא בטיל אי חייב א"ת ואכמ"ל. הוא שלא בעינן הפרת הבעל והאב ברגע אחד אלא אפילו זה בבקר וזה לפנות ערב אם שמעו ביום אחד ואם לא היתה שמיעת שניהם ביום אחד, אז יוכל להיות כמה ימים מפסיקים בין הפרתם, ורק בעינן שלא תהיה הקמה בינתים כדאיתא בריש פירקין א"כ בהכרח לומר שהפרה אחת מהן עשתה איזה פעולה להגיז או להקליש, דאם נימא דהפרה של אחד מהם אינה כלום ויצתה לבטלה אז ראוי להיות הדין שגם בהצטרף הפרה השניה לא יותר הנדר כי דבר שהוא בגדר אפס בלבדו אין שייך בגדר הצטרפות ומשני אפסים לא יצא כל מספר וסמוכין לדבר מהא דכתב הש"ך (סי' רל"ח סקכ"ו) באשה שנשבעה על הככר וחזרה ונשבעה דאם הפיר הבעל השבועה הראשונה אינה חל השניה ודקדק כן מלשון רש"י שכתב בשבועות (כ"ח) דלהכי קאמר רבא אם נשאל הראשונה השניה חל עליו משום דחכם עיקר דבר מעיקרו, משמע דבהפרה כיון בשעתה לא חל שוב אין לה מקום לחול אחר זה כי הדבור יצא לבטלה, ועין בתורע"א (סוף נדרים) ובתשובתו האחרונה שבסוף הספר דו"ח שחולק עמו, מ"מ בנ"ד גם הוא מודה דאם הפרת אחד מהם לא הועילה מאומה גם אח"כ אינה ראויה להצטרף, וע"כ מדגלי רחמנא דמצטרפת מוכרח מזה שגם הפרתו של אחד מהם עשתה איזה פעולה ורושם שלה ניכר, ולהכי מסתפק הש"ס איזה רושם עשתה אם להגיז או להקליש, אבל בהקטרת הקומץ והלבונה הוא מעשה של מצוה שגם בלתי התרת השירים הוא מצוה מצד עצמה להקטיר הקומץ ולהקטיר הלבונה ולכן אין שייך לומר גם אם נימא דהקטרה לבדה של אחד מהם אינה מתרת מאומה דהוי מעשה לבטלה כאילו לא נעשתה כלל, דמעשהו אינו בטל ובפרט שמצוה כרוכה בה והמצוה נתקיימה על ידה ואיך תבעל לגמרי, וא"כ שפיר יש מקום לומר באמת הקטרה לבדה של אחד מהם אינה מועלת מאומה, כי התרת השירים תלויה רק בהקטרתה של האחרונה, אלא סדר המצוה היא שיקטיר גם הקומץ וגם הלבונה והוא חלוק ברור.

ועוד נראה לחלק כי ההצטרפות משני חצאי שיעורים אשר כל חצי שיעור לבדו אין לו שום ערך וחשיבות, לא יתכן רק אם נעשה ע"י אדם אחד ולא ע"י שני אנשים שאז אין מקום להצטרפותם, בלתי אם נימא שגם החצי שיעור יש לו ערך מה ואיזה שיווי וחשיבות וכמו שמצנו ג"כ כיו"ב לענין מלאכת שבת ואכילת איסור וכדומה וא"כ בקרבן שנעשה ע"י אדם אחד, כי גם בנעשה ע"י שני כהנים כיון שכולם שלוחי בעל הקרבן המה הוי כנעשה ע"י אדם אחד אז שפיר ראויין להצטרף משא"כ מה שנעשה ע"י שני אנשים אף שעושים לתועלת אדם אחד, אבל אינם בגדר שלוחים, אין ראויין להצטרף, אם נימא דכל חצי שיעור אין עושה שום רושם של פעולה. בלתי אם נימא דגם במעשה של אחד מהם כבר נעשה איזה התחלה שהראשון מתחיל והאחרון גומר אז מקום הוא להצטרפות, והחלוק הראשון נראה לי יותר אך גם לאחרון יש מקום בשכל. ענה ג.

א) עוד אמרתי על סוגיא דנדרים הנ"ל דהנה בס' נ"ז להמרש"ק ז"ל הקשה אמאי אי מיגז גייז אסורה לאכול אחד מהתרין זיתין מספיקא משום דלא ידענין את הזית ההיתר ולמה לא נימא כאן ברירה ותהיה מותרת לאכלו לכתחלה, הרי כאן לא הוכר האיסור מעולם וכל היכי דלא הוכר האיסור אמרינן ברירה ונשאר בוצ"ע ע"ש.

אבל נעלמו מעיניו דה"ת דזבחים (ק"י) שהעירו שם וז"ל קומץ מהו שיתיר בשירים פירש בקונטרס דהקטיר קומץ לבדו על מנת להתיר חצי שירים ובוררן לחלקן מהו לאוכלן מישרא שרי פלגא לגמרי או איקלושי מיקלש לאיסורא דכולהו שירים וקומץ ולבונה תרוייהו אכולהו שירים רמי וכי מקטיר חד איקליש ליה איסורייהו, ומיהו לא אישתרי מידי מינייהו לגמרי עכ"ל והא דתנן בהקומץ רבה הקומץ והלבונה מעכבים. זה את זה היינו דבעינן שיהיו שניהם דלא לייתי מנחה בלא לבונה ובעי קמיצה ומ"מ תימה דאפילו למ"ד יש ברירה היאך מתברר חלקו של קומץ עכ"ל התוס' והדבר צריך ברור אמאי לא נימא כאן ברירה כמו בכ"מ, וראיתי בספר צאן קדשים שעמד בזה והסביר דברירה אינה שייך אלא בדבר שמסופק מתחלתו ואח"כ מתברר, כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש וכמו בהרי זה גיטך אם אמות, או בנותן לה ע"מ שתחול שעה אחת קודם למיתתו שאח"כ מתברר, אבל הכא אינו מתברר לעולם עכת"ד. אבל אכתי אינו מובן דאמאי לא נימא דאם יקח. הכהן המקטיר הקומץ מחצית השירים ויאמר דחלק זה הוא בשביל הקטרת הקומץ דהוברר מעיקרא דבשביל החלק הזה הוקטר הקומץ, וכמו דמצינו בגיטין (מ"ז) גבי ישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות דרבי סבר טבל וחולין מעורבין זה בזה ופירש"י שם, דכל חטה וחטה הוי חציה של עכו"ם שהיא חולין וחציה של ישראל ורבי ס"ל דאין ברירה ורשב"ג סבר שם דיש. ברירה דבמה שחולקין אח"כ אמרינן ברירה שחטין אלו גדלו ברשותו של ישראל ואלו בחלקו של עכו"ם, וכן בשנים שחלקו אחד נטל עשרה טליים ואחד תשעה וכלב דכשנגד הכלב כולם אסורים, ופריך הש"ס ונישקול חד מינייהו וליחדו שהוא כנגד הכלב ואינך יהיו מותרין (עי' תמורה ל') וה"נ כי יקח הכהן מחצית העשרון ואמר שהוא כנגד הקומץ וכש"כ שם רש"י בלשונו הנ"ל

ובוררן לחלקו למה לא נימא כאן ברירה למ"ד יש ברירה. והנראה לע"ד בזה דהנה התוס' כתבו בתמורה שם, דהיכי דהוכר האיסור אין שייך ברירה והדבר פשוט בסברתו, דאיך נאמר אם נפל איסור בהיתר לקחת חתיכה אחת ולומר שזהו האיסור שמא אינו זה, דנגד המציאות הטבעית לא נוכל לומר ברירה ורק בדבר שלא הוכר. והקנין או האיסור ראוי לחול על כל אחד ואחד אז שייך לומר ברירה כמו שם במחיר כלב דאין נ"מ לשום אחד מהם איזה יהיה המחיר כלב וראוי לחול עכאו"א, וכן בשני לוגין שאני עתיד להפריש שראוי לחול שם תרומה על כל לוג ולוג אז יתכן לומר ברירה ובכן נ"ל לומר דיש מקום דאפילו היכי דלא הוכר האיסור הוי דינו כהוכר האיסור דאימתי שייך לומר ברירה בדבר שלא הוכר מתחלה ואח"כ יברר אלא היכי דבדעתו וברצונו היה הדבר תלוי ליחד ולברר מעיקרא ואז אף אם מעיקרא היה הדבר סתמיי, מ"מ יוכל לברר אח"כ כמו במחיר כלב שבשעת החלוקה היה הדבר תלוי בדעתו וברצונו ליחד ולברר איזה מהטלאים יהיה המחיר כלב דאז אמרינן אף אם בשעת החלוקה לא ברר, אפ"ה רשאי לברר אח"ז, כיון דאין שום נ"מ לאידך איזה יהיה המחיר כלב. וכן בשני לוגין שאני עתיד להפריש כיון שבשעת האמירה הוא בידו ובדעתו וברצונו תלוי להפריש לשם תרומה איזה מהשני לוגין שהוא רוצה וליחדו ולהקדישו לשם תרומה ולבן גם במיחדו ומקדישו לאח"ז ותלי בהפרשתו שאח"כ נמי אמרינן ברירה למאן דאית ליה וכיו"ב בהרבה מקומות, אבל בדבר שאין תלוי בדעתו וברצונו של אדם בשעת התחלת המעשה ליחד ולברר לו, ורק הפעולה נעשית מאליה אז אין שייך ברירה דהוי כהוכר האיסור לפרט זה.

ונברר את דברינו דהכא במנחה הדין הוא שהמנחה תהיה לפחות עשרון שלם בכלי מיוחד ומחויבת בקמיצה וגם הדין ששירים שחסרו בין קמיצה להקטרה פסולה ולפ"ז נראה דבשעת הקטרת הקומץ אין בידו לחלק השירים לחצאין ולומר, כי הקטרת הקומץ שהוא מקטיר הוא להתיר המחצה שיש בידו, כי השירים מחויבים להיות ביחד ואין בידו ליחד וליעד איזה חלק של השירים הוא מתיר בהקטרת הקומץ ולכן אע"פ שידענין שבהקטרת הקומץ הותרה המחצית לגמרי דהיינו דבכל קורע וקורע איכא מחצית איסור ומחצית היתר דזה פעלה ההקטרה להתיר המחצה אבל אין בידו לחלק ולברר ולומר דזו היא של היתר דכיון גם מעיקרא לא היה בידו לחלק ולברר וליחד איזה חלק יהיה ההיתר והוי לפרע זה כהוכר האיסור דאיך נאמר הוברר הדבר אחרי שידענין בודאי שבכל קורט וקורט יש בה גם מחצית האיסור.

וכיו"ב לענין נדר, דהנה הארוסה בשעה שנדרה ואסרה על עצמה התרין זיתין הנה האיסור חל על התרין זיתין בשוה, והארוס בהפרתו אשר בכחו להתיר המחצה אבל הא אין בידו בשעת הפרתו לומר, כי זית אינו מתיר, אלא על כל זית וזית ועל כל קורע וקורט חלה תוצאות ההפרה של כל אחד אחד שלו ושל אביה ורק מתוך כללות האיסור ידענין שמתיר המחצה ומכיון שגם בעת התחלת ההיתר לא היה הדבר תלוי בדעתו וברצונו, גם אח"כ אין בידו לברר אפילו למאן דאית ליה ברירה, כי הוי לפרט הזה כמו הוכר האיסור ועיין בזה.

ב) ובעיוני בזה נולד לי איזה הערות בדין ברירה ואמרתי לצרפן כאן.

הקצה"ח (סימן ס"א) כתב דשיטת המהרי"ט (חחו"מ סי' כ"ג) והר"ש (פ"ה דמע"ש) דדוקא היכי דרוצה לחלל מעכשיו אז אין ברירה אבל היכי דאינו תל אלא אח"כ ואז הוברר מהני וכן מבואר מדה"ת (ב"ק ס"ט) ד"ה כל הנלקט ע"ש וכ"כ ג"כ הש"א (סי' צ"ג) אך מדברי הרשב"א המובא בב"י (אה"ע סי' קמ"א) שכתב באשה שמנתה שליח ואמרה כל מי שירצה ליתן לו גט יהיה שלוחי דאין ברירה והתם נמי כל זמן שלא עשה שליחותו יכולה האשה לחזור ולא נגמר אלא בשעה שמקבלו אפ"ה אמרינן דאין ברירה ומשום דהשתא אינו מבורר, ומי איכא מידי דאלו השתא לא חייל ובתר הכי חייל כדאמרינן פרק אע"פ לענין דבר שלבל"ע, ולענין דבר שלבל"ע קי"ל דאפי' אמר לכשיהיה לא מהני בדשלבל"ע. א"כ ה"ה לענין ברירה אע"ג דהקנין יחול כשיוברר לא מהני כיון דהשתא לא מהני וע"ש שהאריך בזה, וכתב שם עוד לישב קוה"ת (גיטין כ"ה) בהא דאמר ר"מ שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו', אלמא קסבר יש ברירה ובפרק יש בכור מוקי רבא דר"מ ור"י כרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא ליה אם י"ב או א"ב, אך לפמש"כ ניחא דכיון דלר"מ אדם מקנה דשלבל"ע וכן גבי תרומה מצי להפריש דבר שלבל"ע כדאיתא (יבמות צ"ג) ומשו"ה יכול לומר שאני עתיד להפריש דאע"ג דאינו מבורר השתא עכ"פ לא גרע מדבר שלבל"ע, דהשתא דשלבל"ע יכול מכש"כ שני לוגין שעתה אינו מבורר ועתיד לברר דמהני והא דמשמע בש"ס בשני לוגין שאני עתיד להפריש צריך ברירה היינו לדידן דק"ל אין אדם מקנה דשלבל"ע אבל לר"מ ודאי מהני ע"ש שהאריך בזה.

וקשה טובא דאם נימא דדין ברירה תלי בהקנאה דשלבל"ע, דלמ"ד אדם מקנה דשלבל"ע בודאי יסבור ברירה, א"כ תקשה לרבי דס"ל ביבמות (צ"ג) דאדם מקנה דשלבל"ע ומ"מ סבר בגיטין (מ"ז), דאין ברירה גבי ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, וכן תקשה מראב"י דנדחקו הראשונים הר"ן והרשב"א ועוד לחלק דין דראב"י בריש פרק השותפין דס"ל התם י"ב משאר דין ברירה, והלא ראב"י ס"ל ביבמות שם דאדם מקנה דשלבל"ע בודאי ס"ל בכל גווני די"ב, ויש לדחוק דדחקו שם בשביל פסק הלכה משום דפסקינן שם כראב"י, אע"ג דלדידן קי"ל אין אדם מקנה דשלבל"ע וא"ב.

ובעיקר הדבר הרבה יש לחלק בין דין ברירה לדין דבר שלבל"ע חק דבפרט זה יש מקום לדבריו, לשיטת הרשב"א שהביא הקצה"ח דאפי' באומר שחלות הדבר תהיה לכשיתברר נמי אין ברירה, דמי איכא מידי דהשתא לא חייל ולקמיה חל, דדין זה הוא סעיף מדין דבר שלבל"ע דהתם נמי אמרינן כן דאין יכול להקנות דבר שלבל"ע כשיבוא לעולם כיון דהשתא אינו מצי להקנות, אבל למאן דס"ל דאדם מקנה דבר שלבל"ע בודאי יכול לומר שיחול הדבר לכשיתברר ודברי הרשב"א אינם אמורים רק לדידן דס"ל דא"א מקנה דבר שלבל"ע, אבל לומר שיחול למפרע גם למאן דס"ל דאדם מקנה דשלבל"ע נמי אין ברירה וא"כ אין קוה"ת מיושבת כלל דגם לר"מ דאדם מקנה היינו דוקא לכשיבוא לעולם, והתם בב' לוגין אמרינן שחלה התרומה למפרע דאל"כ שתה טבלים.

ושו"מ בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' ע"ג וע"ד) שהב"א הקשה להגאון קצה"ח על ישובו זה, דהרי לר"מ אע"פ דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע אינו אלא שיחול הקנין לכשיבוא בעולם, והכא גבי שני לוגין ע"כ חל למפרע דאל"כ טבל שתה, והקצה"ח השיב לו עפ"ד הרשב"א המובא בספרו קצה"ח (סי' ר"ט) דלר"מ דשלבל"ע כמו בדבר שבא לעולם דהיכי דאמר מעכשיו חל למפרע וע"ש מה שפלפלו בזה.

ושוב נתישבתי כי גם קושיתי שהקשיתי אדברי קצה"ח שתלי דין ברירה בדין הקנאת דשלבל"ע מרבי וראב"י ניחא בפשוט והוא דלמ"ד אדם מקנה דשלבל"ע בודאי אמרינן דיש ברירה לחול אף למפרע זה אינו שייך רק במברר דבריו ומתנה בפירוש כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש, משא"כ בחלוקת ירושה דאין שם שום אמירה בודאי לא יתכן לומר כן, דהרי כן צריכים לפרש פשטות הדברים של הקצה"ח במה שמישב קוה"ת מהא דס"ל לר"מ בשני לוגין דהוי תרומה ובאחין שחלקו אמרינן דהוי ספיקא אם יורשין או לקוחות, דבשני לוגין הוי הטעם משום הקנאת דבר שלבל"ע דלא גרע מה שאינו מבורר מהיכי שלא היה בעולם כלל, אבל בדין ברירה י"ל דמספקא ליה לר"מ ואכתי תקשה דגם באחין שחלקו יהא מועיל בודאי לומר יורשין הם מטעם הקנאת דשלבל"ע ועכצ"ל דכיון דאין שם שום אמירה אין שייך לומר בזה דיועיל מטעם הקנאת דשלבל"ע, ולפ"ז גם לסגנונו של הקצה"ח ג"כ צריך לחלק בין היכי שמתנה ומברר דבריו בפירוש להיכי שאינו מתנה ומברר דבריו בפירוש, אלא שלפירושו של התוס' החלוק הוא בדין ובטעם ברירה, ולהקצות הוא בדין ובטעם הקנאת דשלבל"ע, וא"כ אינו קשה ג"כ מהא דס"ל לרבי גבי ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות דאין ברירה אע"פ דס"ל לרבי אדם מקנה דשלבל"ע, כיון דשם לא התנה וברר בדבריו בפירוש, וכן עולה התירוץ להקושיא מראב"י והוא פשוט.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה