אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן סה

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן סה

סימן סד

יבאר היכי דחלות הדבר הוא לאחר סיום התנאי וכשוא"ח אין צריך למשפטי התנאים. מלה מוטעת אינה מבטלת כל המאמר אם רק יש לו איזה באור אמאי יכולים ע"ע א"ע וקטנה לנדור נדר ולא מקרי הרעת אחרים דנקיש לשבועות ולא יחול כלל.

ענף א

נדרים (כ"א ע"א) גרסינן ארבעה נדרים התירו חכמים, מאן תנא ארבעה נדרים ר' יהודה הוא דאמר משום ר"ט לעולם אין אחד מהם נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה, ופירש הר"ן וה"ה לנדרים דאיתקש לגזירות דלא חייל אלא א"כ יקבל בלא תנאי, דאין תנאי מועיל בנדרים ע"ש והקשה הקרן אורה דהא מצינו בקרא כמה נדרים בתנאי כמו בנדר יעקב ובפ' חקת אם נתן תתן העם הזה בידי והחרמתי את עריהם ובנדר יפתח ונדחק לתרץ דנדר בעת צרה שאני דמהני אפילו ע"י תנאי ע"ש.

ול"נ לחדש דכמו שכתבו הראב"ד והרמב"ן (פ"ב דביצה) גבי ההוא דאמר הבו ליה ד' מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי, אר"פ ארבעה מאה שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב דטעמא דמלתא הוא משום דהוי כשתי מתנות שנתנו לו מאת אבי הבת, אשר אחת אינה תלויה בחברתה ואי בעי שקיל רק חדא, וזוהי שיטת הרי"ף (בפ' מי שמת) ולא כהרב בעה"מ דהוא מטעם דמעשה קודם לתנאי דבטל התנאי, יען כי דמשפטי התנאים לא נאמרו רק היכי שהמעשה עשה מיד רק שהטיל בו תנאי שע"י בעול התנאי נעקר המעשה, אז צריכא למשפטי התנאים לעקר המעשה שכבר נעשה, אבל היכי שקבע הגבלת המעשה רק לאחר קיום התנאי אז לא בעינן כלל למשפטי התנאים ע"ש. וכעין זה נ"ל לחדש גם הא דמלתא דר"ט לא נאמרה רק שמקבל עליו נזירות מיד אם זה פלוני ואם אינו פלוני אז תעקר הנזירות למפרע אבל היכי שמתנה שחלות הנזירות תחול רק בשעה שיתברר שפלוני הוא כדבריו אז גם לר"ט מועיל משום בשעת חלות הנזירות כבר הוא בהפלאה, וא"כ בכל התנאים האמורים בכתוב באורם דחלות המעשה לא יחול רק בשעה שיקוים התנאי ואז כבר הוא בהפלאה כלומר מבורר הדבר.

ובזה ניחא נמי לעיל (י"ז ע"א) לפי גירסת הר"ן והרשב"א שם דפריך הש"ס דאמאי תלי המשנה הנזירות אם אוכל הו"ל למיתני הריני נזיר, הריני נזיר תרי זימני הו"ל נזיר וחייב למנות שתים ומתרץ דתני לה אגב שבועות ע"ש וקשה דנימא דלהכי תני דתולה הנזירות בתנאי דאכילה לאשמעינן אגב אורחא דלא כר"ע, משום דלר"ע אין נזירות חל כלל ע"י תנאי, ואין לחלק דבתנאי שבידו לעשות עדיף טפי הא לענין ברירה חשבינן לתולה בדעת עצמו ליותר מסופק ואינו מבורר לומר ע"ז אין ברירה מבתולה בדעת אחרים. אבל לפמש"כ ניחא דאיתא בגיטין (ע"ב ע"א) "דאם" שתי לשונות משמע, משמע כמעכשיו ומשמע נמי לאח"ז, וא"כ באומר הריני נזיר אם אוכל התחלות הנזירות אינה אלא לאחר שיאכל ואז כבר הוא מבורר ובהפלאה הוא ואף ר"ט מודה דחייל הנזירות ולהכי מוכרח לתרץ דתלי הנזירות באכילה אגב שבועות.

וע"פ הרמב"ן הנ"ל אמרתי להעיר מה שהקשו התוס' (נזיר י"א) ד"ה דהוה מתנה, איך מהני תנאי בנזירות הא הוי א"א לקיים ע"י שליח ותירצו אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנותיו תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יוכל להעשות ע"י שליח ע"ש והגרע"א בגליונו הקשה ע"ז וז"ל ק"ל דעדין איך יתורץ ההוא דנדרים (ר"פ ואלו נדרים) קונם רחיצת עולם אם ארחץ הא נדרים א"א לקיים ע"י שליח עכ"ל, ועין בנוב"ת (חיו"ד סימן קמ"ז ובשמים ראש סימן ר"ד ובכ"ד שם ובח"ס חאה"ע ב' סימן צ') ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל היכי דהמעשה מתחיל לחול לאח"ז אין צריך למשפטי התנאים אם כן לק"מ מרחיצת עולם אם ארחץ דהר"ן שם פירש דכל הסוגיא איירי שהאיסור לא יתחיל רק אחר קיום התנאי, וא"כ אע"פ דא"א לקיים ע"י שליח אפ"ה מהני תנאי כיון דהאיסור מתחיל לאח"ז אין צריך למשפטי התנאים. ותימא על הגרע"א שלא נתעורר מזה

אכן עדין תקשה מנדרים (ט"ו) גבי קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכן משבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה, ועין בהגהות מצפה אותן (נדרים פ"א) מה שהביא בשם הר"ן שבועות. אכן לענין שבועות העירו ג"כ המפרשים ששייכה שליחות בהבאת הקרבן ודמי לנזיר, אבל מנדרים הנ"ל בודאי קשה.

ולכאורה היה נראה לחלק בין אם הענין הנתחדש הוא בקום ועשה לבין אם הוא אך בשב וא"ת, כיון דהא דבעינן למשפטי התנאים הוא משום שמצד הסברא אין בכח התנאי לבעל המעשה שכבר נעשה, ועין פנ"י (כתובות ע"ד) א"כ זה אינו שייך רק אם הענין הוא בקו"ע כמו מו"מ, מתנה חליצה וכדומה, משא"כ כשאינו אלא בשוא"ת דנדר בקו"ע ליכא והענין הנרצה הוא שלא לישן ושלא לאכול, א"כ על דבר זה אין שייך לומר שאין בכח התנאי לבטל את המעשה שכבר נעשה, שעדין לא נעשה דבר ואי קרי מעשה קבלת האיסור בעקימת שפתיו, עיין נא בנו"ב הנ"ל שהעיקר הוא על קיום המעשה ולא על קבלת האיסורים, ולפ"ז לק"מ משבועות ונדרים ועיקר קושית התוס' רק מנזירות שבנזירות גם קו"ע איכא והוא הבאת הקרבנות, והיה נראה להם בס"ד דבעינן שכל הנזירות תוכל להתקיים ע"י אחרים וע"ז תירצו דסגי מה דהבאת הקרבנות אפשר ע"י אחרים וזהו נחשב כאילו כל הנזירות יכולה להתקיים, והכונה ג"כ שבג' מינין האסורין בנזיר אין מעכב כלל מצד עצמם כיון דבשוא"ת הם והבן. באור לפה"מ להרמב"ם.

ענף ב

נדרים (פ"ד מ"ב) המודר הנאה מחברו וכו', ומחזיר לו אבידתו ופי' הר"מ בין שהיו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה או נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר לפי שהוא מצוה שהתורה מכריחתו עליה עכ"ל הר"מ בפה"מ וגם הרע"ב כתב כן בקצרה ונראה מדבריו שטעם זה מספיק לשני החלוקות בין בנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה אין זה חשוב מהנהו במה שמחזיר לו אבידתו, כיון שאין המחזיר מתכוין להנות את המודר אלא לקיים מצוה דרמי על נפשיה ואע"פ דממילא מתהני אידך לית לן בה דהוי לא אפשר ולא מתכוין דלכו"ע שרי, ועין (פסחים כ"ו ע"ב) ואע"ג שהתוס' שם ד"ה לא אפשר. כתבו דהיכי דהוי פסיק רישא אסור, ובפסחים מיירי בגווני דלא הוי פסיק רישא, מ"מ הר"ן פגה"נ חולק אדבריהם, וס"ל דדוקא באיסור אכילה שייך פסיק רישיה ולא באה"נ ויוכל היות דה"נ דעת הר"מ והרע"ב כאן.

וכפירושו של הר"מ מוכח בש"ס גבי המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב דפריך הש"ס שם במאי עסקינן אי בשנכסי מבקר אסורים על חולה אפי' יושב נמי, ופי' הר"ן שם דעומד מאי טעמא שרית ליה משום דמבקר מצוה דנפשיה עביד ונהי דהחולה מתהני ממילא שרי וכיון שכן אפי' יושב נמי ע"ש, אלא שלשיטת הר"מ עדין תקשה מהא דקי"ל לעיל (ע"ו ע"ב) דבאומר הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו דנימא דמותר משום שהתורה מכריחתו עליו ואע"פ שממילא נהנה ג"כ מ"מ לישרי כמו דאמרינן הכא לענין השבת אבידה, ובאמת הקשה כן הר"ן לעיל שם מטעם מצות לאו ליהנות נתנו, ותירץ דהיכי דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסור, אבל לשיטת הר"מ כאן דמוכח דפליג ע"ז, דא"כ גם הכא גבי השבת אבידה ליתסר מטעם דהכא נמי איכא הנאת הגוף בהדי מצוה, ואולי נימא לחלק בין היכי דהמודר מתהני והמדיר עביד מצוה כמו הכא גבי אבידה דאין המדיר רשאי להבטל ממצותו בשביל הנאת המודר כיון דהוא אינו מכוין לכך ואע"פ שגם על המדיר איכא איסורא וביותר לשיטת הר"מ דס"ל דהוא לוקה עין בר"ן (ט"ו ע"א) ד"ה הלכה, מ"מ כיון דגוף המדיר אינו נהנה לית לן בה, אכן זה דוחק ויותר ניחא ע"פ שיטת הרשב"א התם דס"ל דמצות עונה לא שייך כאן דמצות עונה הוא השעבוד וכיון דע"י נדרו נפקע השעבוד שוב ליכא מצוה ומשום מצות פו"ר אפשר באחרת.

וכמו כן נמי להיפך בשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר נמי משמע מהר"מ דמותר מהא טעמא ולא שייך הנאה דפרוטה דרב יוסף משום דהמודר מוכרת לעשות כן בשביל מצוה שהכריחתו התורה, ואע"פ דממילא מתהני לית לן בה דהוי לא אפשר ולא מכוין ויהא מוכח דס"ל להר"מ דאפילו היכי דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה נמי שרי וכהרשב"א הנ"ל ולא כמו שחשבנו לפני זה אם לא שנדחוק בפירוש דברי הר"מ דלא קאי טעמו הנ"ל רק בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה ואין זה משמעות דבריו.

אבל תימא דהרי בגמרא מפורש טעם אחר דלהכי מותר בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה משום דמידי דנפשיה קמהדר ליה פירוש וליכא שום הנאה ומה דמונע אחרים מליטלם אין זה אלא בגדר מבריח ארי מנכסי חברו ועין תורע"א (אות ל"ט) שבאר כן להדיא ולמה לו להר"מ לבקש טעמים אחרים, וכן בשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר הטעם הוא משום פרוטה דר"י לא שכיח ולא מטעמו של הר"מ, אכן באמת גם להיפך איכא להקשות לפ"מ דמוכח מהש"ס דלקמן (ל"ט) גבי בקור חולים כסברת הר"מ וכש"כ לעיל, א"כ למאי צריך הש"ס כאן לומר טעם אחר. אכן באמת הרא"ש שם בפירושו לא כתב כהר"ן רק דזה לא נחשב הנאה כלל דמשמע אבל אי מיתחשיב הנאה אסור אע"ג דמדיר לעשות מצותו מכוין

ופלוגתתם נוכל לומר דתלי בהא שהעירנו לעיל במחלוקת הר"ן והתוס' אי פסיק רישיה במידי דהנאה אי שרי או אסור, אבל לשיטת הר"ן קשה דלדבריו אמאי לא קאמר הש"ס גבי מחזיר אבידה דשרי מטעם דמדיר מצותו קעביד אע"ג דממילא מתהני מודר לית לן בזה וכמו שפירש גבי נכסי מבקר אסורים על חולה ובדוחק נוכל לומר דהש"ס קושטא דמלתא קאמר דבאמת ליכא שם הנאה כלל כיון דמידי דנפשיה קמהדר ליה אבל דעת הר"מ הנ"ל צ"ע.

והנלע"ד בבאור דברי הר"מ דטעמו קאי דוקא אהיכי שנכסי מחזיר אסורים אבעל אבידה וס"ל להר"מ דטעם הש"ס דמידעם דנפשיה קמהדר רק אעצם הדבר דלא מחשיב הנאה כיון דמידי דנפשיה קמהדר ליה, אבל מ"מ החזרה גופא והטרחה דהשבה כיון שראוי לטול שכר עליה שפיר מיחשיב הנאה ואע"פ שאין זה רק מבריח ארי מנכסי חברו, מ"מ גם מבריח ארי היכי דהוי טרחא שראוי לטול עליה שכר אסור ולהכי צריך לטעם דהכא לא שייך כן כיון שהמצוה מכריחתו על ההשבה א"כ אין כאן שום הנאה כלל ולכן מסיים באמת דהיכי דנוטלין עליה שכר שפיר אסור.

ובתורע"א (אות ל"ט) הנ"ל העיר להקשות על הר"ן דכתב דמאי דתנן אבל לא רפואת ממון דהיינו דוקא ביש רופא אחר דאל"כ אין לך משיב אבידה גדול מזה וע"ז הקשה דאינו דומה כלל דבאבידה אינו משביח נכסים אלא מונע אחרים מלטלו והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו אבל הכא בחלתה הבהמה במה שמרפא אותה הוי משביח י"ל דאסור עכ"ל והמגיה שם הוסיף על דבריו בזה"ל אע"פ שעושה מצוה, וראיה מפרוטה דר"י עכ"ל, וממש"כ לעיל תבין דאין הדבר הכרח ובתפא"י נדחק בזה, ולדעתי נראה פשוט דגם גבי רפואת בהמתו ישנה ג"כ הרבה מיני רפואות שפעולת הרפואה אינה אלא שלא תלך המחלה ותתפשט בכל הגוף כגון ביש לה אבר מדולדל ונרקב שאם לא נחתכנו יעלה הרקבון בכל הגוף או ביש לה איזה מכה שאם לא נפתחנה תתפשט המדוה בכל הגוף א"כ הרפואה אינו אלא בגדר מבריח ארי מנכסי חברו וכנודר שדה חברו בפני זרם מים שלא ישטפנה, ולפ"מ שראיתי בספר רפואה אחד מגדולי הרופאים שכל הסמים הנתנים לרפואת כל המחלות רובם אינו מועיל רק לעצור המחלה שלא תתפשט הלאה, ועצם הרפואה תבוא מצד הטבע בחכמת הבורא ית' א"כ גם בכל המחלות רפואתך בגדר מבריח ארי וניחא שפיר.

ענף ג

א) נזיר (דף י') תוד"ה תרתין תלת וכו', דאי אתמר בגרוגרות דס"ל לב"ש באומר הריני נזיר מגרוגרות דהוי נזיר משום דמיחלפי בענבים ושמא בדעתו היה לומר ענבים ועלה בפיו גרוגרות וכו' עכ"ל וקשה טובא הרי אפי' הכי הוי שנתכוין לומר ענבים ואמר גרוגרות הוי כמתכוין לומר עולה ואמר שלמים דלא אמר כלום ואינו חייב לא בעולה ולא בשלמים וכמתכוין לומר פת חטים והוציא מפיו פת שעורים דאינו אסור בשום פת, דעל פת חטים לא אמר ועל פת שעורים לא חשב ובעינן פיו ולבו שווין, וה"נ ענבים לא אמר ועל גרוגרות לא חשב, ועין או"מ ריש מכילתין מה שהאריך שם בזה, ונ"ל לומר דהיכי דנכשל בדבורו אין אנו מבטלין רק הדבור המועטה בלבד דהוי כלא אמר, אבל ביתר דבריו שלא טעה בהם אם ראויים להחבר מהם איזה מאמר של חיוב וקבלה אנו מקיימין אותו, ולכן בנתכוין לומר הרי עלי עולה וטעה ואמר שלמים הנה אם אנו מבטלין תיבת שלמים שהוציא מפיו נגד מחשבתו ונשאר רק המלין הרי עלי בלחוד מאמר כזה אינו מחייב כלום כי לא נתבטא בו שום חיוב, וכיו"ב בנתכוין לומר פת חטים ואמר פת שעורים הנה אם אנו מבטלין מלת שעורים שאמר ואע"פ שעדין נשארה תיבת פת והוי כאומר עלי פת, אך זה בודאי אינו ראוי להתקיים דפת סתמא כוללת כל מיני פת ובלבו חשב רק לאסור עליו פת של מין מיוחד ונמצא שנתבטלו כל שתי התיבות "פת שעורים" שאמר דהוי שתיהן כמלה אחת ונשאר רק הרי עלי בלבד שאינו כלום, משא"כ הכא באומר הריני נזיר מגרוגרות דאז אע"פ שאנו מבטלין תיבת מגרוגרת שאמר וגם תיבת מיין שחשב עדין נשאר מאמר שלם הריני נזיר שזה לבדו הוי קבלה שלמה לחייבו בנזירות והוא פשוט ונכון.

ב) נזיר (ס"ב ע"ב) גרסינן שם דנדרי עבדים כנענים אינן חל, משום דנדרים איתקש לשבועות ובשבועות כתיב להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו ומשו"ה אפי' מחאה אינו צריך ונזירות לא איתקש בזה לנדרים וצריך מחאה אבל מחאה מועילה משום דכתיב בפ' נדרים לאסור איסר על נפשו ודרשינן מי שנפשו קנויה לו יצא זה שאין נפשו קנויה לו ומדא"ע לנדרים תנהו ענין לנזירות וע"ש במפרש וברא"ש מפני מה לא אמרינן נמי בזה איתקש נזירות לנדרים, ותמהני דא"כ עבד עברי נמי תועיל מחאת הרב לענין נזירות ונמעטיה מלאסור איסר על נפשו דהא אין נפשו קנויה לו דהרי קי"ל בקידושין (ט"ז) דע"ע גופו קנוי לרבו וגם נדרו לא יהא נדר ולא יהיה צריך אף למחאה כיון דאיכא בזה הרעת אחרים, ונהי לענין קושיתי הראשונה דתועיל מחאת הרב בע"ע מפני שאין נפשו קנויה לו י"ל כיון דע"ע יוצא בגרעון כסף בע"כ של אדון ויוכל לסלקו מקרי שנפשו קנויה לו, אבל עדין תקשה קושיתי השניה דנדרים של עינוי נפש של ע"ע לא יהא חלין כלל דהרי יש בזה הרעת אחרים ומ"ש ע"ע מע"כ

ולכאורה כיו"ב יש להעיר א"כ נדרי ענוי נפש באשת איש המשועבדת לבעלה למלאכתה אמאי צריכה הפרה, תיפוק ליה דלא חל כלל דהא איכא בזה הרעת אחרים, ולומר ולישב כיון דיכולה לומר איני נזונית ואיני עושה לא מקרי הרעת אחרים, זה לא מסתבר כלל דסוף סוף יש בזה עתה הרעת אחרים, ואם סברתי זו מסתברת לענין שנקרא עי"ז בע"ע שנפשו קנויה לו כיון דיוכל לסלק ממנו שעבודו של אדון בע"כ, אבל עכ"פ הרעת אחרים מקרי.

וכיו"ב קשה לכאורה בקטנה דהוי מופלא הסמוך לאיש מבת י"א שנה ויום אחד דנדריה נדרים, ומדאורייתא הוא כמו שפסק הר"מ (פי"א מה' נדרים) ואביה מיפר לה כדמוכח מדברי הר"מ (שם ה"ו) אבל הפרה משמע עכ"פ צריכה וכן מוכח בנדרים (פ"ט) גבי שלש נערות נדריהן קיימין ע"ש, וקשה נמי אמאי צריכה הפרה הא האב אינו מיפר רק נדרי ע"נ ודברים שבינו לבינה עין בר"ן שם (ס"ח) והא הוי בזה הרעת אחרים הוא אביה, דמע"י לאביה מדאורייתא וגם יכול למוכרה לאמה וא"כ אין נפשה קנויה לה, אך גם זה יש לדחות דמקרי נפשה קנויה לה כיון דאינה בירושה לבניו דהא ממעטינן (כתובות מ"ג) מוהתנחלתם אותם לבניכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו ואע"פ שמע"י לאביה מ"מ אינו יכול לכופה למע"י, משא"כ עבד רשאי האדון לכופהו למע"י ולהכי מקרי שאין נפשו קנויה לו, אבל בבתו לא מצינו שהאב כופה למע"י רק אם עשתה והרויחה מע"י שלו, ואולי נמי מטעם זה לא הוי בנדרי בתו הרעת אחרים דהרי אם תרצה אינה עושה כלום ולכן מה שמתענית לא מקרי הרעת אחרים כיון שברצונה תלוי, ואולי טעם זה נמי מספיק לגבי אשתו דג"כ כרצונה תלוי הדבר ואם תרצה אינה עושה כלום ותאמר א"נ וא"ע או גם כשמתענית הרי יכולה לעשות שיעור מלאכתה משקל חמש סלעים בגליל ולכן לא מקרי בנדרי אשתו הרעת אחרים, משא"כ בעבד שמשועבד לכל מיני מלאכה שבעולם אבל עדין תקשה מע"ע דג"כ משועבד לכל מלאכה שבעולם ויש לעיין בזה.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה