דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן סג
אם נדה חשובה בין גלוי עריות אי הדין יהרג ואל יעבור תליא בדין מצילין אותן בנפשן. גם יבואר מתי כשנעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו. אי מביאת היתר נעשת ממזר וחלל ועוד פרטים שונים.
מפורסמת הקושיא בריש יבמות בסוגיא דעליה, דבעי הש"ס למילף דעשה דוחה ל"ת ביבום מהא דתמיד דוחה שבת וכן מילה דוחה שבת וכן רציחה היתה דוחה שבת אי לאו קרא דמושבותיכם וקשה טובא הא איכא חומרא מיוחדת בעריות משא"כ בכל דיני התורה, דבכל התורה כולה קי"ל דבצנעא יעבור ואל יהרג, ובעריות דאפילו בצנעא יהרג ואל יעבור והוא משלש שעליהן נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כמבואר בסנהדרין (ע"ד ע"א) וכן אין מתרפאין בעריות אפילו חולה שיש בו סכנה ואפילו באביזרייהו, כי ההיא עובדא דהעלה טינא לבו ואמרו חכמים ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר (סנהדרין ע"ה ע"א) ואילו בשבת קי"ל דיעבור ואל יהרג כדאיתא (סוף יבמות) ועוד ק"ו הוא, מה פקוח נפשות שדוחה כל המצות שבתורה וגם העשה דיבם נדחה מפניו, אפ"ה נדחית מפני איסור ערוה, עשה דיבום שנדחית מפני פקו"נ אינו דין שתדחה מפני איסור ערוה, ושוב נתעוררתי להקשות כעין זה בסגנון אחר דהאיך נלמד איסור ערוה מאיסור שבת, דהא גבי עריות כמו איסור אחות אשה ואינך קי"ל בסנהדרין (ע"ג ע"א) דמצילין אותן בנפשן ואילו בשבת קי"ל דאין מצילין אותן בנפשן ודלא כראב"ש דס"ל דאף בשבת מצילין אותן בנפשן.
והנראה לי בזה דהנה בשו"ת פנ"י (ח"ב אה"ע סי' מ"ד) חקר אם נדה היא מכלל ג"ע שיהרג ואל יעבור ואין מתרפאין ממנה אפילו בסכנה נפשות, וכתב שמדברי הרמב"ן במלחמות (סנהדרין פ"ח) הובאו דבריו בהר"ן (יומא פ"ח ובב"י סי' קנ"ז) שכתב דישראל הבא על הנכרית הוא מכלל ג"ע דהוא מחייבי מיתות כיון שקנאין פוגעין בו וגם מחייבי כריתות דכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, וא"כ נדה שהיא מח"כ בודאי היא מכלל ג"ע וראיה יותר מפורשת מדברי הב"י (יו"ד סי' קצ"ה) בענין אשתו נדה שחלתה אם מותר לבעלה הרופא למשש בדופק וכתב הב"י שמשמע מדברי הרמב"ן קצת שאם היא חולה שיש בה סכנה מותר משום פקו"נ, ואפשר דהרמב"ן לטעמיה בספר המצות אזיל דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם דנגיעת נדה אסורה מה"ת הכא אע"פ שיש סכ"נ אפשר דאסור משום אביזרייהו דג"ע עכ"ד הב"י (ועי' בש"ך סי' קצ"ה סק"ב), ול"נ דאין נדה בכלל ג"ע דהא באמת צריך להבין מנלן דקל ח"כ בכלל ג"ע לענין יהרג ואל יעבור, דהא בקרא לא נזכר להקיש לרוצח רק נערה המאורסה שהיא מחייבי סקילה וגם נפגמת הרבה, והרי בסנהדרין (ע"ג) דמצילין אותן נפשן מצריך שם מקרא מיוחד לכל חייבי מיתות וח"כ מקרא דחטא מות, דמות אלו ח"מ, וחטא אלו ח"כ, וקאמר שם צריכותא דצריכי הני תרי קראי דחטא ומות, דאילו נאמר רק מות לבד ה"א ח"מ אין א"כ. לא, וא"כ גם באידך ילפותא דיהרג ואל יעבור נמי נימא כן דוקא נערה המאורסה ולא שאר ח"מ ולא ח"כ ועכצ"ל דנפקא לן זה מזה, דהא אלו שני הלמודין לענין מצילין אותן בנפשך ולענין יהרג וא"י נפקא לן מחד קרא כדקאמר שם, דהרי רוצח בא ללמד ונמצא אף למד, דמקיש רוצח לנהמ"א דמצילין אותו בנפשו, ובנערה המאורסה מפורש מדכתיב אין מושיע לה. הא יש מושיע מושיעין לה בכל דבר וענין, ושם כתוב חטא ממות לרבות כל ח"מ וח"כ דמצילין אותן בנפשן ונפקא לן נהמ"א וה"ה לכל ח"מ וח"כ מרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור מסברא דמה חזית דדמא דידך סומק טפי, אף נערה המאורסה יהרג וא"י, ואחרי דבקרא דנהמ"א מפורש גם שאר ח"מ וח"כ מקרא דחטא מות ממילא כולהו ילפינן מרוצח דיהרג וא"י וכן מפורש ברמב"ן שם (פרק סו"מ), ולכן חייבי לאוין דאימעטי התם לענין מצילין אותן בנפשן אימעט נמי הכא לענין יהרג וא"י וכיון שכן זכינו לדין, דנדה אינה בכלל ג"ע דיהרג וא"י, דהא לענין מצילין אותן בנפשן מפורש שם בש"ס להדיא דתליא רק במידי דפגמא, וממעטינן אפילו ח"ל דכהונה כיון דהוי רק פגם מועט דלא הוי זונה ולא מרבינן רק ח"כ דאיכא פגם רב דהיא נעשות זונה וגם בניה הויין ממזרים, וא"כ גם לענין נהרג וא"י כן הוא דהא למדין זה מזה, וא"כ הדין דיהרג וא"י אלא בח"כ דהויין הבנים ממזרים והיא נעשית זונה, אבל בנדה דהכל מודים דאין הולד ממזר כדאיתא (יבמות מ"ט) וגם אין הולד והיא נעשין חללים כדאיתא ביבמות (ס') מאלה אתה עושה חלל, ואי אתה עושה חלל מנדה ובודאי אין מצילין אותן בנפשן ולא נתרבו מקרא דחטא מות וממילא דאינה ג"כ בכלל דיהרג וא"י, וכן יש ראיה מביאת בהמה שמוכח מדה"ת כתובות (ג' ע"ב) ד"ה ולדרוש להו דאונס שרי, דלא אמרינן התם יהרג ואל יעבור אע"פ דאיכא מיתה כיון דליכא פגמה דאין זנות לבהמה והא דלשיטת הרמב"ן בישראל הבא על הנכרית יהרג וא"י אע"פ דליכא פגמה בה כיון דנכרית היא, מ"מ איכא פגמא בזרעה דהולד נמשך אחריה וגם נעשה חתן לע"ז, אבל נכרי הבא עב"י דליכא כרת וגם איסור תורה ליכא דרק ב"ד של שם גזרו וגם ליכא פגם בזרעה דהולד כשר דנמשך אחריה תעבור ואל תהרג אפילו היכי דעושה מעשה עכת"ד הפנ"י יעו"ש באריכות.
והנה לפי החלטתו דדין יהרג ואל יעבור ילפינן מדין מצילין אותן בנפשן דתליא בח"כ שיש בו ע"י הביאה פגמא בה ובזרעה, ושם לענין מצילין אותן בנפשן קתני דנעבדה בה עבירה אין מצילין אותן בנפשן (סנהדרין ע"ג ע"א), ובפירושא דהך מלתא הנני מסופק, דמלשון רש"י שם שכתב "כבר" משמע שלא בפעם הזאת אלא שנעבדה בה עבירה עוד מקודם שנעשה המעשה הזה וכן נראה ביותר מלשון רש"י שבאלפס וז"ל שם נעבדה בה כבר עבירה אפי' חייבי מב"ד אין מצילין אותה דהא אפגמה כבר וקרא אפגמה קפיד עכ"ל, אך מלשון הרמב"ם (פ"א מהלכות רוצח הי"ב) נראה שמפרש לה פירוש אחר וז"ל רדף אחר ערוה ותפשה ושכב עמה והערה אע"פ שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין וכתב שם הכ"מ וז"ל רדף אחר ערוה וכו', שם דף ע"ג אחד הרודף וכו', ושנעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו, זה הולך על שורש שקדם שמחויבי מיתות שעברו ושעשו אין ממיתין אותם עד שיגמר דינם וזה כיון שהערה כבר עשה העבירה עכ"ל הרי מפורש שמפרש פירוש אחר בגמרא לא כפירש"י שהטעם הוא מפני שכבר פגומה היא והאשה הפגומה מכבר אין ממיתין אותו אפילו קודם התחלת העבירה בה, אלא טעמא הוא מפני שעתה בעת הרדיפה אחריה כבר נעשתה העבירה בהערתו הנוכחית וכן בס' תורת חיים על סנהדרין כתב במקומו וז"ל נעבדה בה עבירה אע"ג דמלתא דפשיטא הוא דכיון דכבר נעשה העבירה הרי הוא כשאר כל ח"מ שאין ממיתין בב"ד, י"ל דאתי לאשמעינן אע"ג דלא גמר ביאתו אלא הערה בה, מ"מ כיון דנעבדה בה עבירה אין מצילין אותן וכן משמע מדברי הרמב"ם עכ"ל וכן מוכרחין אנו לפרש לשיטת הרמב"ן הנ"ל לפי מה שכתוב בשו"ת פנ"י הנ"ל דלהרמב"ן ישראל הבא על הנכרית נמי יהרג ואל יעבור משום דאיכא חלול זרע, (והכונה לדעתי משום דע"י ביאתו עליה יוכל לבוא לידי חלול זרע אע"פ שבאותו הפעם אינו יוכל לבוא לידי חלול זרע, דאטו הבא על הנכרית מעוברת מכבר יהיה דין אחר שאין קנאין פוגעין בו ולא אמרינן בו יהרג וא"י) וגם יצויר שם חיוב מיתה באם היה בפרהסיא שאז קנאין פוגעין בו וגם חיוב כרת יש אז כש"כ יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ועי' בנימוקי יוסף (סנהדרין סוף פ"ח) וא"כ תקשה אמאי בחייבי כריתות שנעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשה וכי גרעה ח"כ שנעבדה עבירה מנכרית מלידה ומבטן, שגם בח"כ שנעבדה בה עבירה יש עדין חלול זרע וגם חיוב כרת, וע"כ שגם להרמב"ן מפרשים הא דנעבדה בה עבירה כפירוש הרמב"ם והתו"ח דהכונה היא דנעבדה עבירה באותו מעשה שכבר הערה בה והוי כמו נגמרה העבירה.
ותמהני על הגאון בעל פנ"י כי לא זכר שם כי נפל ברברוותא ודבריו אחוזים בסבך מחלוקת רבותינו הגאונים הקדמונים הלא המה השאלתות דרא"ג בפ' וארא וז"ל שם, ג"ע דתניא ר"מ אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח מעתה אלא הר"ז בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נטהמ"א נתן להצילה בנפשו אף רוצח נתן להצילו בנפשו ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג וא"י אף נעהמ"א יהרג וא"י, ורוצח גופא מנלן מההיא דאתי לקמיה דרבא אמר לו מרי דוראי קטיל לפלניא ואי לאו קטילנא לך, אמר ליה מה חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי "וג"ע נמי כיון דקפגים לה הוה ליה כי כקטלא" אבל איהי לא מיחייבא למוסר נפשה לקטלא אלא כשאר עבירות שבתורה דהא אסתר לא מסרה נפשה לקטלא וכו' עכ"ל, וכונת השאלתות מפולשת לישב קוה"ת וכל הראשונים דאמאי לא פריך והא אסתר ג"ע הוי, והוא משום דס"ל דהא ג"ע יהרג וא"י אינו מטעם חומר העבירה דאיסור ערוה, דאינו חמור איסור ערוה כלל מחלול שבת וחומר העבירה נמדד במדת העונשין שהטילה התורה על כל עבירה ועבירה, והיתכן לומר שאיסור אחותו שהוא בכרת יהיה חמור מחלול שבת שהוא בסקילה, אלא גזירת הכתוב הוא מחמת ההיקש שהקישה התורה ערוה לרציחה שהוא ביהרג וא"י, ורציחה גופה ג"כ אינה בודאי מפני חומר העבירה רק סברא הוא, דמה חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי וכן ה"נ בעריות הוא מטעם פגם דהוי כקטלא, אבל גבי דידה שהיא אינה פוגמת אותו והוי רק כחלול שבת ואמרינן תעבור ואל תהרג, אבל לשיטת התוספות ויתר הראשונים דס"ל דהעיקר תלי רחמנא במעשה ולא בפגמא ואפילו לגבי דידה אם היא עושה מעשה נמי תהרג ולא תעבור, אע"ג גבי דידה לא שייך פגמא שהיא פוגמת אותו וא"כ ע"כ הני תרי מילי יהרג וא"י ומצילין אותן בנפשן אינן תלויין בהדדי ואינן שווין זה לזה כלל, ואע"ג לגבי מצילין אותן בפגמא תליא, אבל בנדון דיהרג וא"י איננו תלי בפגמא אלא במעשה העבירה וע"כ הוא משום חומר העבירה.
ובחדושי הר"ן לסנהדרין (ע"ד ע"א) מבואר הא בעריות יהרג וא"י אי תליא בחומר העבירה בעצמותה, או עיקר החומרה משום פגם תליא בשני התירוצים, וז"ל שם חוץ מע"א וג"ע וש"ד לפי שאלו העבירות הם חמורות מכולן אמרו חכמים יהרג וא"י ע"ז טעמו מבואר שלא יכפור בהקב"ה ושפיכות דמים ג"כ שלא יציל נפשו בדמו של חבירו, ג"ע נמי מפני שיש בהם פגם שהרי מצילין אותה, וא"כ בדין הוא שיהרג וא"י, ולפי טעם זה אם יאמרו לו בוא על הבהמה או תהרג כיון שאין שם פגם יעבור ואל יהרג, שהרי למדו כל העריות מנערה המאורסה להצילן בנפשו ואין הבהמה בכלל ואין צריך לומר חייבי לאוין כאלמנה לכה"ג, אבל אין לנו לחדש דין זה שלא פרשוהו חכמים ועוד שאין טעם יהרג וא"י מפני שמצילין אותן בנפשן דהרי ע"ז קיי"ל דאין מצילין אותו בנפשו ויהרג וא"י ולפיכך אפשר דאפילו בא על הבהמה יהרג וא"י כיון שיש בה מיתת ב"ד אבל בח"ל כאלמנה פשיטא דיעבור וא"י עכ"ל והנה תירוץ הראשון של הר"ן נוכל להסמיכו לשיטת השאלתות הנ"ל דחומר שבעריות הוא מצד הפגם שבהן דהוי כקטלא ודין אחד להן עם הא שמצילין אותן בנפשן ששם הוא העיקר מצד הפגם וזוהי כונת הר"ן במש"כ, "ג"ע נמי מפני שיש בהם פגם שיש בהם פגם שהרי מצילין אותן בנפשן". ושם נמי משום פגם הוא, ולתירוץ השני החומר תלוי בעצמותן ולא משום פגם ולפ"ז, אפילו האשה נמי מחויבת למסור את עצמה היכי דעבדה מעשה.
[ובכל זאת אני מוצא שנוי וחלוק בין שיטת הר"ן לשיטת התוס' בכתובות (ג" ע"ב) ד"ה ולדרוש להו דאונס שרי, דלשיטת הר"ן בתירוץ השני גם בביאת בהמה אמרינן יהרג וא"י ובשיטת התוספות נראה דבביאת בהמה לא נחלק הריב"א על שיטת ר"ת דמבואר מדבריו דבביאת בהמה לא אמרינן יהרג וא"י וחולק עליו אלא בביאת נכרי דלא הוי כביאת בהמה אבל בביאת בהמה דאינה פוסלת אשה לכהונה ואינה אוסרת אשה על בעלה ליכא חיוב למסור את עצמן ומ"מ מחליט שם דאשה נמי היכי דמוכרחת לעשות מעשה מחויבת למסור נפשה כמבואר להמעיין היטב בדבריהם שם ובר"פ הבע"י ע"ש היטב וע"כ משום דס"ל דביאת בהמה אינה בכלל ג"ע וכאשר יבואר לקמן בדברינו].
ומדברי הרמב"ן המוזכר למעלה דכתב דישראל הבא על הנכרית מיקרי ג"ע ויהרג וא"י כיון דאיכא כרת וגם מיתה וגם חלול זרע, אבל מ"מ דין דמצילין אותן בנפשן בודאי ליכא שם וכדמוכח בסנהדרין (פ"ב) הבא לימלך אין מורין לו כן, ומצוירה שם מיתה רק בתוך העבירה אחר שכבר הוחל מעשה העבירה, ובדין מצילין אותן בנפשן הוא להיפך דדוקא קודם התחלת העבירה, אבל לאחר שנעבדה בה העבירה שוב אין מצילין אותן בנפשן נראה דלא תלי זה בזה [ובהשקפה עיונית בתוך דברי הרמב"ן במלחמות פ' סו"מ יש לצדד דלענין יהרג וא"י ילפינן מנערה מאורסה רק דבעינן ח"כ אבל חלול זרע אינו מוכרח ע"ש].
ולפ"ז לשיטה הנ"ל דחלוק דין דיהרג וא"י מדין מצילין אותן בנפשן צריך להבין מנלן דבכל העריות אמרינן דיהרג וא"י דלמא דוקא בנערה המאורסה הדין כן ולא בשאר עריות, וכדפריך הש"ס גבי מצילין אותן בנפשן ומצריכין שם הקרא דחטא מות, ואין לומר דילפינן מהקישא דר"י דא"כ תקשה בסוגיא גבי מצילין אותן בנפשן דנילוף מהקישא דר"י דהרי. גם הלאו דנערה המאורסה כתיב באותה פרשה כדכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וגם כרת כתיב באותה פרשה, ואין לומר דהאי הקישא לא נתן למידרש רק מה שנוגע לחיוב כרת ולא לענין חיוב מיתה, כיון דבאותה פרשה נזכרה כרת ולא חיוב מיתה וכאן אנו רוצים ללמד גם חיוב מיתה כמו יהרג וא"י ומצילין אותן בנפשן. ז"א דהא ילפינן מאותו היקש נמי לענין חיוב העראה שהוקשו כל העריות לנדה וע"י העראה חייב מיתה בא"א וכדומה וה"נ נימא כן, ויש לחלק דשם אנו למדין עיקר דין דבא"א חייב בהעראה כג"ב, ועונש ביאה בא"א מפורש במקום אחר שחייב מיתה וממילא בהעראה נמי חייב מיתה בא"א אבל הכא כל הלמוד שאנו רוצין ללמד מהקישא דר"י הוא רק חיוב מיתה ובאותה פרשה לא נזכר חיוב מיתה והתירוץ הזה יש לו מקום בשכל. שוב מצאתי שכבר העירו בזה רבותינו בעה"ת (סנהדרין ע"ג ע"א) ד"ה ח"כ וחייבי מיתות ב"ד וז"ל בעריות מיירי דומיא דנערה וא"ת תיפוק ליה מדאיתקוש כל עריות בפרשת אחרי מות כולן זה לזה כדאיתא בריש הב"ע, וי"ל מדממעט בהמה ש"מ דלא מקשינן להכי, מיהו קשה דהא בהמה לא איתקש מדבעי קרא לרבות העראה בבהמה עכ"ל, וא"כ לפי תירוצנו זה המסלק קושית התוס', גם לענין יהרג וא"י לא נוכל למילף מהיקשא דר"י כיון דדבר זה לא נזכר באותה פרשה.
ולכן נ"ל דגם לשיטתם של רבעה"ת ויתר הראשונים דס"ל דהדין דיהרג וא"י לא תליא כלל בפגימה וכמו שנראה מהב"י והש"ך (סי' קצ"ה) מ"מ נוכל למילף לענין יהרג וא"י מאותו ההיקש דאנו למדין לענין מצילין אותן בנפשן ורוצח בא ללמד ונמצא אף למד, וילפינן רוצח מנערה המאורסה לענין מצילין אותן בנפשן ונערה המאורסה מרוצח לענין יהרג וא"י היכי דהוא אנוס לעשות מעשה דומיא דרוצח וכשכתבו התוספות (יבמות נ"ד כתובות ג' ע"ב ויומא פ"ב) וא"כ כמו לענין מצילין אותן בנפשן הדין הוא בכל העריות דמצילין אותן בנפשן כיון דגלי קרא בחטא מות למילף לכל ח"מ ב"ד וח"כ, הכי נמי לענין יהרג וא"י דילפינן נערה המאורסה מרוצח אין הילפותא דוקא על נערה המאורסה בלבד המפורשת בקרא רק גם לכל העריות ח"מ וח"כ הנלמדות מחטא מות שגם הם הוקשו לרוצח לענין יהרג וא"י כן נראה לי פשוט.
ובזה נדחה מה שכתוב בס' הע"ש על השאלתות לתלות שני הגרסאות אי גרסינן שני ההיקשים יחד או רק חד הקישא דבתלמודא דידן, בסנהדרין (ע"ד) איתא דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה נתן להצילה בנפשו אף רוצח כן ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג וא"י אף נערה המאורסה כן, וברי"ף לא גריס מה נערה המאורסה:
נתן להצילה בנפשו אלא גורס מה רוצח יהרג וא"י אף נערה המאורסה כן, ובעה"ח העמק שאלה רוצה לומר דהגירסות השונות האלה תלויות באידך שינוי הגירסות אי גרסינן יהרג ואל יעבור, או תהרג ואל תעבור המובא גם בתוספות, דאי גרסינן יהרג א"כ נוכל לומר דדין יהרג וא"י תליא ג"כ אלא בפגמא ולכן לגבי דידה דאינה פוגמת אותו שוה דין ג"ע לכל העבירות וכיון דתרווייהו חד דינא אית להו דתליא רק בפגמא אתי הגירסא משני ההיקשים להודיענו דהנך תרתי דיני דרודף ויהרג וא"י תליא ביסוד אחד בפגמא, אבל אי גרסינן תהרג א"כ חזינן דגבי ג"ע לא תליא כלל בפגמא ואינו דומה בזה לדין דמצילין אותן בנפשן ולכן לא גרסינן רק חד הקישא וכגירסת הרי"ף הנ"ל. ולפמש"כ גם לכל השיטות בעינן לשני ההיקשים למען דעת דבכל העריות הדין הוא דיהרג, וא"י כמו לענין מצילין אותן בנפשן וכאמור למעלה.
ופירות הנושרין מזה לשיטת השאלתות ויתר הראשונים דסוברין דטעמא דיהרג וא"י בעריות משום דפגים לה והוי כקטלא יש לישב הקושיא המוצגת בראש דברינו דשפיר נוכל למילף דעשה דיבום דוחה איסור אחות אשה מהא דתמיד ומילה דוחים שבת, ואין להשיב על הלמוד שכן באחות אשה יש חומר דיהרג וא"י דזה אינו מצד חומרה כלל, רק מטעם פגם דהוי כקטלא והכא אם נימא דעשה דיבום דוחה את האיסור כרת אין כאן שום פגם לא באשה ולא בזרע, דמביאת היתר לא נעשה הולד ממזר והאשה אינה נעשה זונה וחללה.
כיו"ב נסתפק השער המלך בנפלה לפניו ממזרת ליבום אם הולד הוי ממזר כיון דביאת היתר הוא דעשה דוחה ל"ת וגם מצוה איכא ועדיפא מביאת גר בממזרת, ובימי טל ילדותי הבאתי ראיה לזה מהא דפריך ביבמות (כ"ב) על המשנה דקאמרה דממזר הוי בנו לכל דבר וחייב על מכתו וקללתו, דתיפוק ליה דהאב אינו עושה מעשה עמך, והקשיתי דאם נימא דבכה"ג הוי ממזר נוקמא שנפלה לפניו ממזרת ליבום, ונולד לו ממנה כן דהוי ממזר ובנו לכל דבר ומקרי עושה מעשה עמך דמה"ת אתי עשה ודחי ל"ת, שבתי ודחיתי דהא אמרינן בחולין (י"א ע"ב) דממכה אביו ילפינן דאזלינן בתר רובא דדלמא לאו אביו הוא וע"כ דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות הולך אחר הבעל, אבל בכה"ג כיון דרק ביאה אחת מוארת שוב אית לן למיחש דלמא לאו אביו הוא ואינו חייב כלל על מכתו, וכיו"ב כתב המרדכי ואגודה (פ"ב ביבמות סימן י"ד) אהא דבנו ממזר פוטר מיבום דאיירי דוקא דחבושים בבית אסורים דאל"כ חיישינן שמא זנתה עם איש אחר ואע"פ דמסקינן בחולין דאין אפטרופוס לעריות היינו דוקא אם לא אזלינן בתר רובא, אבל אם ניזול בתר רובא אז בחבושין בבה"א לא חיישינן למידי ועין בב"ש (סימן קנ"ו סק"ה ובפ"ת שם סק"ג), אכן לפ"ז חזרה ונתחזקה ראיתנו דאכתי הוי מצי לאוקמא בביאת היתר כגון דנפלה לפניו ממזרת ליבום, והיו חבושים בבית האסורים אך לפי מה שכתוב בספר בני אהובה. (הל' יבום וחליצה פ"א) לישב דברי המרדכי דאמאי לא אוקמה באשה שהלך בעלה למ"ה ובא ע"א ואמר שמת בעלה ונשאת לאחר דרך נשואין שאז בודאי אמרינן רוב בעילות הולך אחר הבעל, ותירץ מדתנן חוץ ממי שיש לו בן משפחה ונכרית משמע דומיא דהתם דבא עליה דרך זנות וממילא גם ראיתי נדחה.
גם אם נעשית חללה מביאת היתר הנה מהגהת הב"ח (יבמות פ"ד ע"א) בתוד"ה והא כולה פירקין עשה ול"ת הוא פ"ה כגון וכו' וחללה לכהן ואין נראה דבחללה איכא נמי עשה דקדושים יהיו וכתוב בהגהת הב"ח ע"ז תימא לי דהרי גם בכ"ג איכא עשה זו דקדושים יהיו כדלעיל (דף כ') וא"כ שפיר מקשה מחללה דאם היה עשה א"כ גם בקדש הוי עשה ול"ת וכו' ואחר העיון יראה דז"א דהא להדיא איתא בקדושין (ע"ח) כשלא גמר ביאתו נעשית לכ"ג חללה מיד בהעראה ע"ש דהיא משנה מפורשת בהבע"י דאלמנה לכ"ג נעשית חללה מיד ממילא בג"ב איכא עשה דקדושים יהיו שכתוב גבי חללה ואיך אפשר ליבם אלמנה הא א"א לגמור ביאתו דהא עובר בעשה דקדושים עכ"ל, הרי מפורש יוצא מדבריו דגם בביאת היתר נעשית חללה, אך במקנה על מס' קידושין (ע"ח) כתב להיפך דמביאת היתר אינה נעשית חללה. ועי' בשו"ת עמ"א (סי' ע"ט) שהאריך בזה מדה"ת דקדושין (ד' ע"א) ד"ה זרע פסול מנין ואכמ"ל בפרט
אך לדברינו אינה נוגעת חקירה זו דאפילו אם נימא דמביאת היתר נעשה ממזר היינו דוקא כמו בא על הממזרת, אבל הכא דאנו רוצים לומר דהאיסור כרת יגרום שיהיה הולד ממזר ומניעת תפיסת הקדושין תהיה הסבה בזה, וכן ג"כ שתעשה זונה החליטו התוס' (יבמות מ"ד ע"ב) דתליא בביאה שאין קדושין תופסין בה והכא אחרי שהעלינו שעריות איננה חמורה מצד עצמה יותר מחלול שבת וא"כ כיון דחלול שבת נדחה מפני עשה גם איסור עריות ראוי להדחות מפני עשה וממילא אין כאן לא זנות ולא ממזרות כי קנין יבום תופס בה וממילא מובן שמיושב בזה גם הקושיא השניה דאין לעשות פרכא מהא דגבי עריות מצילין אותן בנפשן משא"כ בשבת, דהא מצילין אותן בנפשן נמי אינו משום חומרא דעבירה בעצמותה וראיה דע"ז חמורה מכולן ואין מצילין אותן בנפשן ורק משום פגם הוא וגזה"כ הוא ולענין עשה דיבם אינו שייך כל פגם כאמור. אך לשיטת התוספות ויתר הראשונים דס"ל דהעיקר דבמעשה תלי רחמנא ולא בפגמא ואפילו אשה מחויבת למסר נפשה אם אונסין אותה לעשות מעשה ובזה ליכא פגמא דהזכר אינו נפגם וע"כ משום חומר דעבירה הוא הדין דחייבין למסור בעבירה דג"ע, וא"כ חזרה הקושיא עליהם לדוכתה וצ"ע.
ובחפשי בספרי רבותינו מצאתי בבשמים ראש (סי' ש"א) שכבר הרגיש בקושיא זו הגאון בעל כ"ד והנה כמעט אין דבר שלא הרגישה עינו הבהירה של הגאון הנ"ל אך בכ"ז לא עלתה בידו לישבה וגם מעיניו נעלמו דברי הפנ"י ושיטת השאלתות והנני מסדר פה תוכן דבריו ומה שיש להעיר עליהם א) ראשית דבריו מה שכתב בישוב הקושיא הזאת וז"ל ולא מצאתי טענה כלל כי אם דסוגיא דהכא אזלא לר' ישמעאל דאף עריות נדחות מפני פקו"נ ואל תתמה ע"ז כיון דברייתא אמרה גז"ש דעליה, לא בעי לאקשויי עליה, דאימר כר' ישמעאל אתיא וכו' עכ"ל, הנה מה שהחליט דלר"י גם עריות נדחות מפני פקו"נ ויעבור וא"י אין הדבר מוסכם דהא לענין רציחה בודאי גם ר' ישמעאל מודה דאפילו בצנעה יהרג וא"י כיון דסברא היא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו', עד שמפני סברא זו החליט בספר פר"ד להגאון משנה למלך (דרוש דרך האתרים) דגם בן נח יהרג וא"י, א"כ ממילא גם בעריות כן הוא מטעם ההיקש דהיקשה התורה נערה המאורסה לרוצח, ורק בע"ז בצנעה ס"ל לר"י דיעבור וא"י וכבר הרגיש בזה המ"ח (מצוה רצ"ו) והמתיק בזה לשון התוספות (סנהדרין ע"ד) ד"ה והא אסתר בפרהסיא הואי וז"ל תימא דהוה ליה לאקשויי עריות הואי דרוצח ונערה המאורסה לכו"ע יהרג וא"י וכו' עכ"ל וכן כתבו התוס' בסוף העמוד ד"ה ב"נ מצווה על קידוש השם דמשו"ה איצטריך וחי בהם כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונה"מ דיהרג וא"י לכו"ע אפילו בצנעה ע"ש, הנה מה שהדגישו ודייקו וכתבו "לכו"ע" היינו אפי' לר' ישמעאל ברציחה ועריות יהרג וא"י עכת"ד ע"ש:
ומהתימה על מהר"ם ב"ח בס' תוספות יו"כ שכתב להקשות שם ע"ד התוספות ביומא (פ"ב) שהקשו שם ג"כ הקושיא הנ"ל דאמאי לא פריך הש"ס והא אסתר ג"ע הואי דאמאי לא תירצו דעדיף יותר להקשות מצד בפרהסיא דגם בשאר עבירות הדין כן דזה תקשה אפילו לר' ישמעאל דמודה גם הוא דבכל עבירות יהרג וא"י בפרהסיא ונדחק בזה וכן העיר בברכי יוסף (יו"ד סי' קנ"ז) ולא הרגישו בזה דהתוספות נזהרו בזה והמתיקו תחת לשונם להקשות לשונם גם לר' ישמעאל, דס"ל דבעריות וש"ד נמי ר"י מודה. אכן בתוס' (כתובות י"ט ע"א) ד"ה דאמר מר אין לך דבר. במש"כ שם דרבא גופא קסבר דאפילו בהני אין חייב למסור עצמו בצנעה (ע"ז נ"ד) וכו' נראה דס"ל דלר"י וכן לרבא גם בכל שלש העבירות בצנעה יעבור וא"י ודה"ת אלה נראה לי המקור לדברי הג"א ריש כתובות שכתב בשם הר"י להלכה דבצנעה בכל שלש העבירות יעבור וא"י, ובחנם התנפל הגאון מוהר"מ באנעט בספרו פרשת מרדכי (סי' ה') על הגאון כ"ד בזה וכתב עליו שלא נמצא זה בשום מקום והרי הדברים מפורשים בהג"א הנ"ל ועי' בתוס' (ע"ז נ"ד ע"א) ד"ה הא בצנעה שסותרים לדבריהם בכתובות ואכמ"ל.
ב) שוב נסתבך שם, מניין לנו המקור דבכל העריות יהרג וא"י וההיקש לא נתן רק לנה"מ וח"כ מנלן ואי מהקישא דר"י ע"ז הביא דברי התוס' הנ"ל ותירץ קושיתם מעין שכתבנו אך אנחנו המתקנו הדברים ביותר באור, ורצה לומר דנלמד מהקישא דרוצח לנה"מ אך תמה דשם בעי פגימה דוקא וכי נימא דהיכי דנפגמה כבר הדין הוא דיעבור וא"י (ונעלם בזה מעיניו מה שכתבתי בשם הרמב"ם והתו"ח בבאור בהא דנעבדה בה עבירה) ומסיק שם דהעיקר תלי בפגם חלול זרע היכי דהוי ממזר והסוגיא דהכא אזיל אליבא דר' ישמעאל וכאן ליכא פגמא, אבל לומר שיש בזה דין דחיה לא נכון לומר כן יעו"ש באורך, ותראה שדבריו אינם ברורים בזה אך מדעתו מסיק שם להקל בנדה דליכא חלול זרע דלית כאן דין דיהרג וא"י ומשיג על הב"י והש"ך (יו"ד סי' קצ"ה) הנ"ל והנה כיון בזה לדברי הפנ"י זולת מה שכתב שם שלר' עקיבא גם בח"ל יהרג וא"י כיון דהולד ממזר ממנו הוא דבר נכון.
ובהנה שם העיר בזה"ל ועין מש"כ במקום אחר דפגימה הוי אבזרייהו דשפיכת דמים בדה"ת דסוטה דמוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין עכ"ל הנה הדברים סתומים ובלתי מובנים כלל ואנכי אפרשם הנה התוספות בסוטה (דף י' ע"ב) ד"ה נוח לאדם הקשו אמאי לא חשיב הא דנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. בין השלשה דברים שנמנו וגמרו עליהם דיהרג וא"י דנראה מזה על עון הלבנת פנים מחויב למסור עצמו למיתה ודחקו לתרץ דלא חשיב רק הני דמפורשים דקרא אבל עון הלבנת פנים אינו מפורש בקרא עכתו"ד והכ"ד נראה שרוצה לתרץ דעון הלבנת פנים הוא אביזרייהו דשפיכת דמים ובכלל שפיכת דמים הוא, וכמו שאינו חושב אביזרייהו דג"ע (סו"פ בסו"מ) דבכלל ג"ע הוא, ה"נ אינו חושב אביזרייהו דש"ד, וכן תירץ בספר בנין ציון ח"א ומחזק זה ע"פ דברי של רבינו יונה ז"ל בס' שערי תשובה שכתב להדיא דהלבנת פנים אביזרייהו דש"ד הוא, ואילו ראה המחבר דברי השאלתות שהבאנו למעלה שכתב להדיא דכיון דפגמה לה הוי כמאן דקטלה היה שמח.
אכן משם גופא נראה סתירת דבר זה, דא"כ ג"ע הרי זה בכלל שפיכת דמים ולמה חושב לג"ע לדבר בפ"ט וביותר קשה לי ע"ז דאם נימא דהלבנת פנים הוי אביזרייהו דש"ד, וחייב למסור עצמו למיתה כמו על ש"ד אבל עכ"פ אינו חמור מש"ד גופא דקי"ל דדוקא היכי שאונסין אותו לעשות מעשה, אבל אם אונסין אותו שיזדרק על גבי תינוק ויתמעך אינו חייב למסור עצמו, כיון דאינו עושה מעשה, ואמרינן להיפך מאי חזית דדמו דחברך סומק טפי כו' א"כ תקשה לן מהא דאיתא בכתובות (ס"ז ע"ב) וז"ל הגמ' מר עוקבא הוי עניא בשיבבותיה דהוי רגיל כל יומא דשדי ליה ד' זוזי בצינורא דדשא. יומא חד אמר איזיל איחזי מאן קעביד בי ההיא טיבותא, ההוא יומא נגהא ליה למ"ע בבי מדרשא אתיא דביתהו בהדיה כיון דחזיוה דקא מצליה לדשא נפק בתרייהו רהוט מקמיה עיילי לההוא אתונא דהוי גרופה נורא הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא, אמרה ליה דביתהו שקול כרעיך אותיב אכרעאי וכו' ומאי כולי האי דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב הונא וכו' משום רשב"י ניחא לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מתמר וכו' עכ"ל וקשה מאי ראיה מתמר התם אילו גלתה ופרסמה בפומבי היתה עושה מעשה להלבין פני יהודה ברבים וע"ז מחויבת למסור נפשה, משא"כ הכא הרי מר עוקבא לא היה עושה שום מעשה בהלבנת פני העני, וכיון דעיקר הלבנת פנים אינו אלא מטעם אביזרייהו דש"ד, א"כ לא תהא חמירה מש"ד גופה, זולת דנדחוק דמצד מדת חסידות עשה כן אף שלא היה מחויב כלל, ויהא ראיה לשיטת המחבר דרשאי אדם להחמיר על עצמו ולמסור נפשו אף במקום שאינו מחויב ודלא כשיטת הרמב"ם בזה, דאל"כ תקשה מאשת מר עוקבא.
ויש לספק קצת אם אונסין שני ב"א להרג איש אחד אם בכה"ג ג"כ אומרים מאי חזית וכו', א"ד תרי עדיפי מחד, וממעשה דמר עוקבא יש פנים קצת להחמיר וראיה מפורשת לזה ממעשה דשבע בן בכרי המבואר ברש"י (סנהדרין דף ע"ב ע"ב) ד"ה יצא ראשו וכו' דאילו לא יחדו לאדם ידוע הוי אסור למוסרו אע"פ ע"י כך יהרגו הרבה ע"ש.
עוד הנני מסתפק דאם אמרו לאחד לך וקוץ ידו של פלוני ואם לאו נהרג אותך אם מותר או אסור ומחויב למסור נפשו ע"ז, ולכאורה מטעם דמאי חזית וכו' הסברא להתיר דהכא נפש והתם אבר, אך יש להחמיר מטעם אחר דאין להציל נפשו באבריו של חברו, וכמו בממון אסור להציל נפשו בממון חברו ואע"פ בממונא אינו איסור אלא שמחויב בתשלומין אבל בשעת מעשה מותר להציל נפשו ועי' בפ"ד להמ"ל, מ"מ אפשר לומר דשא"ה דאפשר בחזרה אבל כאן א"א בחזרה, וראיתי בפ"ת (יו"ד סי' קנ"ז) שמסתפק להיפך אם אמר השר ליהודי אחד הנח לי לקצוץ אבר אחד שלך ואם לאו אהרג את חברך ומביא בשם מוהר"ם רקאנטי ומהרדב"ז דאינו מחויב, והנה ראיתי ברדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ה) שמסיק שהמכניס א"ע בספק סכנת נפשות להציל את חברו מסכנה ודאית הר"ז ספק סוטה וכאשר זכרוני יגיד לי ראיתי מכבר באיזה ספר שמביא ראיה מהירושלמי שמותר ושכחתי מקומו וכעת נ"ל ראיה מסוגיא דכתובות (ס"א) בעובדא דרב אשי ומר זוטרא, דפריך שם ורב אשי היכי עביד הכי לתחוב אצבעו במאכל המלך וסמך אניסא ומשני רוח צרעת חזה בו ומפרש בשמ"ק שרוח צרעת חזה במר זוטרא ולהכי מסר עצמו למיתה ע"ש, והכונה ע"כ דר"א הכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל את מ"ז מודאי סכנה, דאי נימא דהוי ודאי סכנה אכתי תקשה לר"א היכי עביד הכי ומדעשה כן ר"א ש"מ או שמחויב לעשות כן או עשה זה ממדות חסידות ועכ"פ ספק שוטה לא הוי.