דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן נב
יחקר למ"ד דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ומכ"מ צא ספינן לו בידים כמבואר בסוגיא דיבמות (קי"ד), אי גם חרש דדמי לקטן דאין מצווין להפרישו אי גם אותו לא ספינן צו בידים או לחרש אף בידים ספינן?
גרסינן ביבמות (קי"ד ע"ב) ת"ש שני אחין פקחין נשואין לשתי אחיות, אחת פקחת ואחת חרשת וכו' מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט וא"א בחליצה ואמאי מוציא את אשתו בגט תיתוב גביה קטן או"נ הוא, ומשני משום איסורא דידיה עכ"ל הש"ס, וקשה לי מאי מקשה הש"ס, הא הכא לא הוי בגדר מצווין להפרישו אלא בגדר ספינן לה בידים בשעה שהבעל בא עליה הוא סופה לה איסורא בידים דפקחת כה"ג גם על האשה איכא איסורא ולכו"ע לא ספינן לקטן בידים כאמור שם בש"ס (עמוד א") והוא הדין לחרשת וא"כ אין התחלה לקושית הש"ס, ומצאתי בע"ה קושיא זו בשו"ת שיבת ציון (סימן ד') וז"ל היוצא מזה דאין לנו לימוד להזהיר הפקחין לספות איסורא לחרש, ומכל סברא כמו שאין מצווין להפריש חרש מאיסור כמו כן מותר לספות לו בידים, כיון שאינו במצותן ויש להביא ראיה מסוגיא דיבמות (קיד ע"ב) דפריך הגמ' גבי מת פקח בעל הפקחות אמאי מוציא את אשתו בגט תיתוב גביה הא קטן או"נ הוא וקשה הא כשהפקח בעל החרשת בא עליה קא ספית לה איסורא בידים בביאת איסור בעל אחותה ובחרש בעל הפקחית היא ספתה לבעלה איסורא אם מזדקת לו לביאה ודוחק לומר דזהו שמתרץ משום איסורא דידיה ודידה וכו', אלא דס"ל להש"ס דמותר לספות איסורא לחרש וחרשית, ולדעתי זהו ראיה שאין עליו תשובה נגד דעת הב"י והרב המגיד (פ"ב שבת ה"ז) דמאי דאמרינן בפרק מי שהחשיך דנתנו לחש"ו כתבו הרשב"א והר"ן דכשנותנו לאחד מאלו היינו שמניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו כשהוא עומד דלא גרע מבהמה ואסור להאכילו בידים עכ"ל יעו"ש שהאריך בזה.
ולי נראה דאין מזה שום השגה על הרשב"א והר"ן דהנה הרשב"א בחדושיו כתב (יבמות קי"ד) ד"ה רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה קאי הכא ומדחי ליה, קאי הכא ומדחי ליה, וז"ל מיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש, דהא למ"ד בשל תורה מצווין להפרישו ושל דבריהם אין ב"ד מצווין להפרישו כדמתרצינן הכא הב"ע בעציץ שאינו נקוב מדרבנן ואמרינן נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקיי"ל דאף בשל תורה אין ב"ד מצווין להפרישו, בשל דבריהן מתירין בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפילו לאמר לו לאכול וכו' והביא ראיה לזה, ומסיק עוד הרשב"א דכל היכי דהוא לצרכו של הקטן ספינן לו בידים באיסורא דרבנן אבל לצרכינו אסור גזירה דאתי למיסרך עכת"ד וכן כתב הר"ן (סו"פ כל כתבי בשבת) גבי נכרי שבא לכבות וקשה לכאורה מסוגיא הנ"ל דהא הכא איירינן באיסור דרבנן כמו אחות זקוקתו ואחות חלוצתו דאינו אלא מדרבנן כדאיתא (יבמות מ"ד) ובאיסור דרבנן הא אמרינן לעיל דלכ"ע מניחו תולש ומאי מייתי הש"ס ראיה לקטן או"נ, ובע"כ צריך לתירוצי משום איסורא דידה, אבל לשיטת הרשב"א ניחא וקושיא חדא מתורצת בירך חברתה, דהכי מייתי ראיה, דהרי הכא הוא באמת בגדר ספינן לה בידים ואי אמרת קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא א"כ בדרבנן כמו הכא באיסור אחות זקוקתו ואחות חלוצתו מותר גם לספות לה בידים וא"כ קשה אמאי מוציא את אשתו בגט, אע"כ דבדאורייתא מצווין אף להפרישו, ובדרבנן נהי דאין מצווין להפרישו מ"מ אסור לספות בידים והכא הוי בגדר ספינן לה בידים, ומשו"ה מוכרח להוציאה בגט והוא נכון מאד ועי' מל"מ (מ"א פי"ז).
אבל לדעת הרמב"ם (פי"ז מ"א), דס"ל דאפילו איסור דרבנן לא ספינן לו בידים, אף דס"ל דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא קשה הסוגיא דהכא מאד, ואם לא נרצה לדחוק דהיא גופא כונת הש"ס במאי דמשני משום איסורא דידה בפירכא קמייתא, ואיסורא דידיה בפירכא בתרייתא, בע"כ נודה לסברת השיבת ציון דבחרש לכו"ע ספינן בידים.
וטעמא דמלתא נראה לי, דהא חזינן להרשב"א דס"ל דאיסורא דרבנן מותר לספות קטן בידים דאינו אלא לצרכו, אבל לצרכנו אסור דגזרינן דלמא אתי למיסרך והאי גזירה דאתי למיסרך אינו שייך אלא בקטן דיגדל אחר זמן, אבל בחרש דלא שייך האי סברא, בודאי גם לצרכנו מותר, א"כ אפשר לומר אף לשטת הרמב"ם דאוסר היינו דוקא בקטן דשייך למיגזר דלמא אתי למיסרך וגזרינן אף בלצרכנו, אבל בחרש דלא שייך למיגזר כן אף לספות מותר גם לשיטת הרמב"ם אבל עדיין קשה אי נימא דבחרש אין נ"מ מידי בין מלהפריש מאיסורא, בין לספות לו בידים, וכל היכי דאין מצווין מלהפריש גם לספות בידים מותר בין מטעמא דידי ובין מטעמא דשיבת ציון אכתי קשה מאי מקשה הש"ס, דהא הכא לא הוי רק איסורא דרבנן דאחות זקוקתו ואחות חלוצתו ובאיסור דרבנן לכו"ע אין מצווין להפריש וא"כ מאי מייתי ראיה מהכא לענין קטן או"נ דפליגי בדאורייתא אי צריך להפרישו או לא, וצריך לומר, דבאמת הני פירכות לאו לאתויי ראיה ולהכריע אי קטן או"נ מצווין להפרישו או לא אלא לכו"ע מקשי, כיון דהכא הוי רק איסור דרבנן, ובדרבנן לכו"ע אין צריך להפרישו וא"כ תיתיב גביה והוא פשוט.
ויש להעיר עוד בזה מהא דאיתא בחולין (ל"א ע"א) אתמר נדה שנאנסה וטבלה אר"י אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור"י אמר אף לביתה לא טהורה, ושם בעמוד בית קאמר הש"ס עוד, ה"ד נדה שנאנסה, אילימא דאנסה חברתה ואטבלה, כונה דחברתה כונה מעליתא היא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן, החרשת והשוטה וכו' אם יש להן פקחות מתקנות אותן ואוכלות בתרומה עכ"ל הגמרא וקשה לפי מה דמבואר בחגיגה (י"ח ע"ב ריש פרק חומר בקודש) דהא דטבילת חולין לא מהני למעשר ולתרומה ולקודש אינו אלא ממעלות וחומרות דרבנן אבל מדאורייתא אין טבילה לחצאין וכל טבילה דמהני לחולין מהני נמי לתרומה, וכן כתב הטו"א (חגיגה י"ח) ד"ה טבל ולא הוחזק, ומביא סמך לזה מכריתות (ח ע"ב) ע"ש, וכן נמי לרב דס"ל דחולין לא בעי כונה מדאורייתא מהני נמי לתרומה, ורק מדרבנן בעי כונה, וא"כ מאי ראיה מייתי הש"ס בחולין הנ"ל דכונה דחברתה מהני נמי לתרומה מחרשת וסוטה שאוכלת ע"י טבילת נשים פקחות, נהי דנימא דרב ס"ל דקטן אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל הכא רק איסור דרבנן הוא דמאורייתא אף טבילה בלי כונה נמי מועילה לתחומה, ורק איסור דרבנן איכא, ובדרבנן אין מצווין להפריש אליבא דכו"ע? ואין לומר דלשון אוכלות בתרומה משמע אף לספות לה בידים, ז"א. דלחד תירוצא בתוספות (גיטין נ"ה יבמות צ') דמתרצי דלשון אוכלת בגינו תרומה משמע אף לספות בידים, היינו דוקא מלשון אוכלות בגינו, כמבואר במהר"ם שיף (גיטין נה) ע"ש, אבל לשון אוכלות סתמא בלי המלה "בגינו" לא משמע כלל אף לספות בידים, וביותר קשה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דמבואר דבחרשת אף לספות בידים מותר. ואין להשיב ולומר דלהכי בעי כונה משום דבלי כונה מטמאות את התרומה, ואיכא הפסד תרומה לאחריני, ז"א דלפי מה דמבואר בתוספות חגיגה (י"ח ע"ב) ד"ה כאן, ויעו"ש בפר"ח בהגהותיו על הש"ס שמבאר דברי התוספות, דלנגיעת תרומה לא בעי כונה וטבילתו לחולין מהני נמי לתרומה, וכן נמי מבואר במהרש"א בחגיגה שם. וכן הוא דעת הרמב"ם במפורש בטומאת ידים, ועין מכשירין (פ"ד מ"ז) בתוי"ט שם, והוא הדין בטבילת כל הגוף בלי כונה מהני אף לתרומה לבלתי פוסלו, והיא הערה נחמדה למבין.
ומכבר עוד בימי חרפי אמרתי לישב קושית המשנה למלך (מ"א פי"ז) שהקשה על שיטת הרשב"א ביבמות דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים, א"כ מאי מיבעיא הש"ס (יבמות ע"ב ע"א) קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה אי ערלות שלא בזמנה הוי ערלות או לא, תיפוק לו דהא סיכה כשתיה אינה אלא מדרבנן כמפורש בתוספות (יומא ע"ו) ד"ה דתנן מניין לסיכה שהוא כשתיה וכו' ועוד בכ"מ, ובדרבנן ספינן לו בידים יעו"ש ואמרתי לישב עפ"מ שכתבו התוספות (יבמות ס"ו ע"ב פסחים ל"ד) דהנאה של כלוי בתרומה אסור מדאורייתא משום דאיתקש טהורה לטמאה וטמאה לטהורה יעו"ש, וא"כ הכי נמי דנהי דסיכה כשתיה הוי רק מדרבנן, מכל מקום הא הוי הנאה של כלוי ואסור מדאורייתא לזרים ולערלים וא"כ מקרי דספינן לו איסור דאורייתא בידים והוא פשוט ונכון.
והנה השיבת ציון הנ"ל אחר הוכחתו דחרש מותר לספות לו בידים, הקשה עוד דאמאי שחיטת חרש כשירה, הא חרש לא הוי בר זביחה ולא דמי לקטן, דקטן שאני שאסור לו לספות בידים, משא"כ חרש, ומוכיח מזה דחרש לא נקרא פטור ממצות, אלא חסרון גופו ודעתו גרם לו, וכעין סברת הפמ"ג דפומא הוא דכאיב לו, ונשען בזה על הדקדוק העצום שהרגיש כזה בספר תבואות שור בלקוטיו בברייתא דגיטין (מ"ה ע"ב) דתני התם, סת"ם שכתבו מסור ועכו"ם מומר כותי עבד אשה וקטן פסולין משום שנאמר וקשרתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ואמאי השמיט חרש ושוטה שדרך הש"ס בכ"מ לצרפן לקטן יעו"ש שהאריך בזה וקצרתי מאד.
ולענ"ד דהנה באמת תקשה דאמאי צריך למיתני קטן ולמיפסלנו מטעם וקשרתם וכתבתם, תיפוק לו דהא בעינן כתיבה לשמה, וכבר הקשו תוספות כיו"ב בע"ז (כ"ז ע"א) אמאי דתני נכרי דפסול מפאת וקשרתם וכתבתם, תיפוק לו דבעינן כתיבה לשמה ועכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, וסתמא פסול בסת"ם, וקטן ניחא להו, משום היכי דגדול עומד על גביו ומלמדו שיכתב לשמה מיחשבה כונתו לשמה, אבל בנכרי לא מהני גדול עומד על גביו כדאיתא בגיטין (כ"ג ע"א) אכן יש לשדות בזה נרגא דהנה בס"ת צריכים השמות לכמה דעות הפוסקים אמירה בפה, ועי' בע"ז (כ"ז ע"א) תוד"ה וכי היכן מצינו מילה לשמה. ועי' ש"ך וט"ז (יו"ד סימן רע"ו) ולכולם צריך לפחות קדושת השמות במחשבה ואיתא בנדרים (י"ד ע"ב) הנודר בתורה לא אמר כלום, במה שכתוב בה דבריו קיימין, משום דדעתיה על אזכרות שבה ומביא שם הר"ן בשם הראב"ד דנודר נודר ממש קאמר. והנודר בתורה לא אמר כלום משום דדעתיה אגוילין ולא הוי מתפיס בדבר הנדור, אבל במתפיס באזכרות משום שע"י כתיבה והכנה לשם קדושה הם קדושות יעו"ש, והנה לפ"ז קדושת הס"ת וביחוד קדושת האזכרות הוי קדושת פה ממש ככל ההקדשות למזבח או לבדק הבית וראיה דמקרי מתפיס בדבר הנדור, ואפשר דמהני בה שאלה ועין בתשובת בשמים ראש, בהגהות כ"ד (סימן כ"א) שחקר באותן ההקצאות והזמנות של מצוה כמו אתרוג דאיתקצי למצותו אי שייך בו שאלה ועין במנחת חנוך בסוף הספר בקונטרס ק"מ (מצוה קכ"ז) שנסתפק אי גם בס"ת שייך שאלה ויש להעיר ע"ז מדה"ת (גיטין ל"ב ע"ב) ד"ה רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו, תימא והלא ר"ל ור"י דפליגי בריש האומר בקידושין משמע דמודו דלא אתי דבור ומבטל מעשה כמו שמוכיח שם ממתניתין דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה וכו', וכתיבת הגט לשמה הוי מעשה דאם כתב אדם ספר תורה לשמה אינו יכול לחזור ולבטל לשמה ועי' ש"ך (חו"מ סימן רנ"ה) מה שמביא שם בשם השמ"ק ויש לפלפל בזה טובא ואכ"מ] אבל מכ"מ חזינא דענין קדושת השמות וכתיבת הס"ת הוא קדושת פה ממש כקדושת בה"ב וכקדושת מזבח, והנה בענין נדרים והקדישות של קטן מצינו בנדה (מ"ה ע"ב ועוד) דשלש עונות בקטן. דקודם הזמן דסמוך לפרקן אפילו באומרים יודעים אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדרן אינו נדר והקדשן אינו הקדש, וכשהגיע לגדלותן אפילו באינן יודעים נמי נדרן נדר והקדן הקדש, ובסמוך לפרקן היינו בסמוך לגדלותן תליא אם יודעים לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו נדרן נדר והקדשן הקדש, ואם אינן יודעים לשם מי נדרו והקדישו לא הוי נדרן נדר והקדישן הקדש, ובשום מקום לא מצינו דקודם הזמן שסמוך לפרקן, ובסמוך לפרקן. ואינן יודעים לשם מי נדחו דיהא מהני גדול עומד גבן, הרי חזינן דענין הקדש שונה הוא מכל מחשבת לשמה בחולין כמו גט וכיו"ב דעל מחשבת לשמה סתמא מהני גדול עומד על גבן אבל לא בענין הקדש היכי דהוי קודם מופלא הסמוך לאיש אע"פ שיודעין למי נדרו והקדישו וא"כ ניחא שפיר התמיה אמאי בעינן בקטן למעוטי דפסול לכתיבת סתם מוקשרתם וכתבתם", דאתי למעוטי אפילו ביודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו, מכ"מ כתיבתן פסולה, משום שאינו בר קשירה
ובזה ניחא מה שהשמיטו חרש, דקדוקו של התו"ש, מפאה דחרש בלא"ה פסול, דבחרש לא שייך מופלא הסמוך לאיש, ולכל היותר לא נוכל לדמותו אפילו בגדול עומד גביו רק כקטן קודם שהגיע למופלא הסמוך איש, ויודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש, דנדרו לאו נדר וקדושתו לא הוי הקדש. ואין בכחו לקדש כלל הס"ת ואזכרותיה דענין הקדש ממש הוי בה ונודר והקדש ליכא בחרש בשום אופן, דלא נוכל לחשבו לעולם למופלא הסמוך לאיש, וא"כ בלא"ה כתיבת חרש ושוטה בסת"ם פסולה ואין צריך למעט כלל חרש ושוטה בסת"ם מוקשרתם וכתבתם אבל באמת חרש ושוטה לאו בר קשירה הוא וכדעת התו"ש ולא כדעת הש"צ והפמ"ג ויש להתבונן בזה כי היא הערה מושכלת וראויה לשים לב אליה.
מדי עיוני בזה ראיתי דבר תמוה לדעתי בתו"ש (סי' א' סקמ"ט) בהחליטו שם דחשו"ק מקריים בני זביחה משום דאסור להאכילם בידים ועוד דאמרינן בסנהדרין (נ"ה) דקטן וקטנה מזידים לטביחה איסורא הוא וכן בשוטה אשכחן בנדרים (ל"ה ע"ב) דבת כפרה היא עכ"ל ותמוה הרי בהדיא אמרינן שם (דף ל"ו) אי באכלה חלב כשהיא שוטה, שוטה לאו בת קרבן היא, והא דאמרינן שם (ל"ה ע"ב) דשוטה בת כפרה היא היינו בחטאת יולדת דוקא דלא אתיא משום חטא והחיוב מוטל על בעלה להביא את הקרבן ועי"ש בגליון הש"ס להגרע"א דף ל"ו ע"א ואכמ"ל.