דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן נא
יחקר קי"ל דאינו עובר לפ"ע אלא דקאי בתרי עד"נ, כמד"א במושיטו האיסור בלבד. אבל בספי צו האיסור לתוך פיו גם בחר עד"נ נמי עובר אלפ"ע א"ר ל"ש.
נסתפקתי הא דקי"ל דליכא לאו דלפני עור אלא היכי דקאי בתרי עד"נ כדאיתא בע"ז (ו) וכמבואר לעיל באריכות (סימן מ"ט) אם התנאי הזה הוא רק במושיט כוס יין לנזיר, נבילה וטרפה לישראל וכדומה, שהמכשיל אינו אלא עוזרו ומסייעו ומביאו לידי העבירה, אבל גוף האיסור יעשה הנכשל בעצמו, אז בעינן דוקא בתרי עד"נ, אבל היכי שהעובר עבירה יכול בעצמו לעשות העבירה בלי סיוע ועזר מאחר אז האחר המסייע אינו עובר על לפ"ע לת"מ מדאורייתא, אבל היכי שהמכשיל ספי לו האיסור בידים ותוחבו לתוך גרונו אז לא בעינן דוקא דקאי בתרי עד"נ אלא אפילו בחד עד"נ נמי חייב דבאמנה יש ע"ז למוד מקרא אחר לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, ומסברא גם גדולים בכלל זה, יש מקום לומר דבלאו דלא תאכילום לא נ"מ מידי בין קאי בתרי עד"נ אי לא?
ולכאורה קצת סיוע לזה מצאתי מדברי הרמב"ם (הלכות כלאים פ"י הל"א) שכתב המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה, והמלביש עובר על לפ"ע לת"מ ולא התנה כלל הרמב"ם דוקא היכי דקאי בתרי עד"נ וכן (פ"ג הלכות אבל ה"ה) כתב המטמא את הכהן אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה והוא עובר על לפ"ע לת"מ, ולא התנה ג"כ התנאי שיהא בתרי עד"נ אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דהוא ספי לו האיסור בידים, כי הוא המלבישו באיסור כלאים והוא המטמא אז לא בעינן דוקא דקאי בתרי עד"נ.
אכן מדברי הריטב"א הנ"ל שהבאנו בסימן הקודם שתירץ אקושית התוספות (ב"מ יוד ע"ב) בהא דקאמר הש"ס א"כ כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דמטעם דבר חיובא ליכא, והקשה דהא השליח עובר על לפ"ע, ותירץ דמיירי שהכהן יכול לקדשה בעצמו, וא"כ הוי כמו קאי בחד עברא דנהרא דליכא משום לפ"ע וממילא מוכח מכאן להיפך, דהא התם נמי הוי כמו ספי לו איסורא בידים, דהא ע"י מעשה השליח בלבד כבר נעשה האיסור בשלימות של קיחת גרושה לכהן, ומכ"מ אמרינן דהיכי דיכול לקדשה בעצמו ליכא לפ"ע והתוספות שלא תירצו כהריטב"א אולי סברי כספיקתנו דבכה"ג אפילו בחד עברא דנהרא נמי חייב על לפ"ע
ויש להביא ראיה להיפך מדברי הרמב"ם (הלכות ע"ז פי"ב ה"ה) דכתב דאשה המקפת פאת ראש האיש או משחית פאת זקן של איש אינה עוברת אלא באיסור דרבנן וזהו פשוט דהמקיף פאותיו של חבירו דמלבד איסור דהקפה עובר גם כן אלפ"ע היכי דלא יכול לגלח בעצמו וגם נכרי ליכא דליקפנו או שיגלהנו. וא"כ אשה המשחתת זקנו של איש פשוט דעוברת אלפ"ע ושיטת האמונת שמואל נדחה כמו שהארכנו בסימן הקודם, וא"כ גם איסור דאורייתא איכא משום לפ"ע אע"כ דאיירי שהוא יכול לגלח בעצמו, אבל אם נאמר דבכה"ג בכל ענין איכא לפ"ע א"כ הו"ל לרמב"ם להזכיר שעוברת משום לפ"ע אע"כ אפילו בכה"ג נמי בעינן דוקא היכא דקאי בתרי עד"נ.
וכן משמע מדברי המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פ"ד ה"ב) בלאו דלפ"ע גבי רבית שמפורש (סו"פ א"נ) דהמלוה והלוה עוברים אלפ"ע, שכתב דוקא היכי דלא מצי להלות אל אחר, אז עובר הלוה אלפ"ע אלא שמסיק שם, דאפילו מצי להלות לישראל אחר נמי איכא לפ"ע גבי ליה כיון דאם ילוה לישראל אחר, יעבור השני אלפ"ע, אבל היכי דמצי להיות ההלואה לנכרי אז ליכא לפ"ע אע"ג דהתם ספי לו האיסורא בידים, כלישנא דגמרא (ב"מ ס"ח ע"ב) גבי רב עיליש דאיסורא לאינשי לא הוי ספי.
ודע דיש להעיר אדברי המל"מ הנ"ל מדה"ת (קידושין נ"ו ע"א) ד"ה אבל במתכוין להוציא מעות מע"ש לחולין פירש בקונטרס שלקחה לאוכלה חוץ לירושלים וכו' אמר ר"א מתני' ליכא למיקנסיה כלל דאשה יודעת וכו' ולא נתכונה להוציאה לחולין כלל, אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן בידו ועובר על לפ"ע לת"מ שהרי יודע שהלוקח מתכוין לאכילה בעירו וכו' ועוד קשה מאי לפ"ע לת"מ איכא הכא, הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר ולא שייך לפ"ע אלא היכי דקאי דוקא בתרי עד"נ עכ"ל וקשה לשיטת המל"מ מאי קושיה היא דאימא דאיירי דליכא נכרי למיזבן אצלו רק אצל ישראל וא"כ אכתי איכא לפ"ע גם פשטות לשון התוספות "יקח מאדם אחר", משמע דאפילו מצי למיזבן אצל ישראל אחר נמי כן הוא, ומדה"ת דחגיגה (י"ג) מדייק המל"מ כדעתו ע"ש וא"כ דה"ת סותרים זא"ז וצ"ע.
גם מדברי הרשב"א (נדרים ט"ו) ד"ה והא אמרת כל באיסוריה מזדהר, נמי מבואר דבחד עברא דנהרא ליכא לפ"ע אפילו היכי דספי לו איסורא וז"ל הרשב"א הנצרך לעניננו, ולענין פירושא דמתניתין איכא מאן דמפרש שאת נהנת לי כגון שאסר תשמישה עליו אם תלך היא לבית אביה ואסורה בהנאתו דקתני היינו נמי משום דלפ"ע שתעבירו על בל יחל. ואינו מיחוור לי כלל, חדא דאינו עובר על לפ"ע אלא כעין מושיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לבן נח בדקיימי בתרי עד"נ, דאין זה יכול לעבור עליו אלא אם יושיטנו לו חברו וכדאסיקנא ריש פ"ק דע"ז עכ"ל הרשב"א, אלמא דאפילו התם שמאכילתו האיסור בידים במסרה לו גופה לתשמיש ואפ"ה ס"ל הרשב"א דאינו עובר בחד עד"נ (אמנם דברי הרשב"א צריכין באור, דאמאי לא הוי הכא כמו בתרי עד"נ, אם לא יוכל לבא עליה בע"כ אלא ברצונה, א"כ הוי מעשה גמורה כמו התם בתרי עד"נ במושיט לו וצ"ע) אבל מכ"מ שפיר אנו למדין מדברי הרשב"א הנ"ל דאפילו בכה"ג נמי בעינן דוקא דקאי בתרי עד"נ. ומצאתי ב"ה בשו"ת גבעת פנחס להגאון בעל הפלאה (סימן כ"ט) שהרגיש בסברתנו ורצה באמת ליחסה לדעת התוספות (ב"מ יוד). וז"ל ע"כ נ"ל דס"ל לתוספות דעד כאן לא אמרו בע"ז דלא שייך לפ"ע אלא בתרי עד"נ אלא בכוס יין לנזיר וכיו"ב דלאחר שמושיט לו עדיין בידו לשתות או לא, ואינו אלא במקרב לו מה שלא היה בידו כלל משא"כ הכא דבשעה שהוא מקדש הרי מכשילו לכהן אין לך מכשול גדול מזה, דאע"פ שהיה רוצה לקדש, אפשר שהיה חוזר בו והוא גומר ומכשילו עכ"ד יעו"ש שהאריך, ואע"פ שסברתו חלוקה מסברתנו, כאשר יבין המבין אך בעיקר הדבר נתכונתי לדעתו הגדולה, ולא הרגיש בכל המקומות שהערנו ויש עוד לפלפל בזה והנחתי מקום להמעיין הישר.