אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן מג

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן מג

סימן מב

ישוב לקושית הצל"ח ותירוץ מחודר לשיטת רש"י דס"ל באיסור דרבנן לא אמרינן מוקצה.

א) ביצה, (י"ב ע"א) תני תנא קמיה דר' יצחק ב"ר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה, א"ל דא"ל מני ב"ש היא דס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצוי הותרה נמי שנא לצורך, דאי ב"ה הא אמרי מתוך שהות וכו' ה"נ מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצור וכו' עכ"ל הש"ס והקשה הצל"ח לקמן (כ' ע"ב) אמרינן דלמא נו"נ אין שוחטין ביו"ט עבר ושחט מאי, רבא אמר זורק את הדם ע"מ לאכול את הבשר, רבה בר רב הונא אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב, אבל לרבא אין מתירין את הזריקה אם אין בשבילה היתר אכילה, וא"כ תקשה דלרב האי מצי אתיא גם כב"ה, דלב"ה בכה"ג נמי לוקה אע"ג דם" דאמרינן מתוך וכו' מ"מ הא כתבו התוס' דבעינן צורך קצת ומהו הצורך קצת במקריב עולה, וכתבו התוס' שם בסוף העמוד משום שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם וממילא בעולה דליכא היתר אכילה לא הותרה הזריקה ומכש"כ הקטרה, וא"כ אין בעולה כלל ההיתר דמתוך דאין בה הצורך קצת משולחן רבך מלא והו"ל לוקה גם לב"ה ונדחק בזה הרבה ע"ש. אע"פ איסור זריקה אינו אלא שבות ומדאורייתא שרי וא"כ אין ראוי להיות לוקה מה"ת, מ"מ סוף כל סוף לא יזרק וא"כ ליכא גם צורך קצת וממילא הוא לקי וכשיטת הגרע"א בשו"ת (סי' ה') בענין הואיל ואי מיקלעי אורחים אפי' אסור רק מדרבנן כיון סוף כל סוף האורחים לא יאכלו מזה לוקה, ולא כשיטת הש"א דאזיל בתר דין דאורייתא וכמובן לשיטה זו גם הכא לק"מ ע"ש

וי"ל לפ"מ דאמרינן (שבת ד' ע"א) דהדביק פת בתנור בשבת אי מותר לו לרדותה קודם שיבוא לידי סקילה, והקשו שם בתוס' פשיטא דלא ישמע לנו ויעובר בודאי אאיסור רדיה דמרבנן הוא כדי להנצל מסקילה, ותרצו אם נמנע לרדות משום איסור דרבנן נמי פטור מסקילה דאנוס הוא וכמו בערל והזאה ואיזמל דהעמידו דבריהם במקום כרת ופטור נמי מכרת כיון דאנוס הוא:

וא"כ לכאורה ה"נ כן הוא כיון דמדאורייתא שייך בה מתוך ואע"ג דהשתא גזרו רבנן שלא יזרק ואין בה אף צורך קצת ולא שייך לומר מתוך, מ"מ מה שאינו זורק הוא אנוס וכמו דפטור אאפיה אע"פ דנגמרה המלאכה כולה מ"מ אי לאו האיסור דרבנן היה רודה וליכא חיוב מלאכה וכיון דאיסור דרבנן מונעו מקרי משום זה אנוס, ה"נ אי לאו האיסור דרבנן היה זורק וליכא חיוב מלאכה ורק האיסור מונטהו מזה וא"כ הוא אנוס ומיפטר ממלקות, ויש לחלק דלא דמי הכא להתם, דבאמת הכא המלאכה נגמרה בשלמות, דשחיטה היא שלא לצורך או"נ אלא דאי לאו האיסור שבות מזריקה יש לו עצה להסיר ממנו החיוב על שיהיה צורך קצת אבל עתה סוף כל סוף לא נתהוה הפטור ונא נזרק הדם א"כ ראוי לו להתחייב מלקות, והרי זה דומה לנזיר. ששתה יין והותרה ע"ז ומ"מ אם שאל על הנזירות נפטר מחיוב מלקות, ואם רצה לאחר שתייתו להתיר ונאנס ולא התיר בודאי לוקה וה"נ כן הוא, משא"כ בהדיה בעינן שתגמר כו' המלאכה במזיד, וכמו לענין חיוב חטאת בעינן תחלתן וסופן שגגה ה"נ לענין חיוב מזיד בעינן שתחלתן וסופן במזיד, וכיון בשעת גמר מלאכה היה אונס הוא מיפטר וידעתי שיש מקום להתעקש ולחלק מנזיר אבל עכ"פ אין התירוץ הזה ברור כל כך.

עוד י"ל דהנה התוס' הקשו שם, וא"ת היכי אתי לידי סקילה והא התראת ספק הוא דשמא בשעה שהדביק הפת בתנור היתה דעתו לרדותה קודם שיבוא. לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה, ותירץ ריב"א דכיון שהדביק תוכ"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו ה"ס הוא דבודאי לא היה בדעתו לרדותה קודם אפיה וכו' ע"ש ובהגהת הגרע"א וא"כ י"ל משו"ה אינו לוקה לב"ה דהא הוי התראת ספק דשמא יזרק הדם דהכא אין שייך לומר דבודאי לא היה בדעתו לזרק דאדרבא דבודאי היתה דעתו לזרק, דאם לא יזרק הלא יפסול הדם בשקיעת החמה אכן באמת ז"א. בשלמא בכהן השוחט עולת נדבה לעצמו שפיר שייך לומר כן, אבל אם הזר שוחט ראוי ללקות דאית לן לאוקמא כהן בחזקת כשרות שבודאי לא יעבר אדרבנן לזרק וא"כ שפיר לקי לב"ה.

נראה לי לישב קושית הצל"ח עפ"מ דאיתא בביצה (י"ב) בתוד"ה השוחט וז"ל וא"ת הא אפי' ב"ה מודו לוקה דס"ל לקמן דנו"נ אין קרבין ביו"ט. וי"ל דמהיכא אית להו דנו"נ אין קרבין ביו"ט מלכם ולא לגבוה, וא"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו, וא"ת כיון דאהדריה אהדריה איסורא קמא כמו בגוזז פסולי המוקדשין דלוקה דלא ילפינן רק מתזבח ולא גיזה וכו', וי"ל דשאני גיזה שלא הותרה בפסה"מ כלל בהדיא וא"כ הואיל ואשתכח סמך בהו לאיסורא מוקמינן ליה באיסורא קמא אבל הכא גבי יו"ט דאוכל נפש הותר דכתיב אשר יאכל וה"ה בנדרים ונדבות מתוך שהותרה וא"כ אשכחנא דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדרא לאיסורא קמא אלא למאי דאהדריה אהדריה ולמאי דלא אהדריה לא אהדריה וקאי דוקא בעשה עכ"ל, (אבל לב"ש דלא אמרינן מתוך ולא הותר נו"נ בהדיא שפיר אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא מוהר"ם מלובלין ע"ש), ולפ"ז בלשון הכתוב דמפורש ההיתר בהדיא לכל אוכל נפש נכלל נמי ההיתר לנו"נ מטעם דין מתוך ומטעם זה מה שכתוב בסוף פסוק לכם ולא לגבוה הוא רק חייב בעשה ולא בלאו דלא אהדריה קרא לאיסורא קמא וא"כ ניחא מאד, דע"כ לא אמרינן דהאיסור דרבנן פועל על הדין דאורייתא רק היכי דתלי הדבר בדין תנאי, כמו כדין תרומה טמאה שהאוכלה בטומאת הגוף אינו חייב מיתה בדי"ש רק עובר אעשה וממעטינן מומתו בו כי יחללוהו פרע לזו שמחוללת ועומדת, ואמרינן ע"ז דאפי' טומאה דרבנן נמי ממועט ממיתה שגם זה בדין נקרא מחוללת ועומדת, כמו שהעיר בזה המל"מ (פ"י מתרומות) וכיו"ב לענין אונס ומפתה בשניות דרבנן דלא מקרי בהן ולא תהיה לאשה כיון דאינן ראויות לקיימן דגם זה מקרי אינה ראויה לקיימה, וכיו"ב משאר המקומות שהעירו האחרונים ומכ"ש לענין הואיל ואי מיקלעי אורחים שהאסור נמי מדרבנן פועל על דין דאורייתא כיון דסוף כל סוף האורחים לא יאכלוהו, משא"כ לענין מלקות דבעינן אזהרה לאו שיהא נכתב בסגנון לאו ובצורת ל"ת, ולא בסגנון הראוי לציווי ולאו הבא מכלל עשה, וא"כ הכא בנדרים ונדבות ואפי' בעולה ההיתר הוא מפורש בקרא מכל אוכל נפש אחרי דאיסור זריקה אינו אלא מדרבנן, וזה מכריח לומר דמלת לכם ולא לגבוה בודדה בפני עצמה וכונת התורה היתה לצות ע"ז רק בסגנון לאו הבא מכלל עשה ולא בצורת לאו, ממילא לא יתכן כלל לומר דע"י האיסור דרבנן יברא לאו חדש מה שלא כונה התורה לזה ולהכי גם לרבא דאמר דבעולה לא יזרק הדם נמי אינו לוקה כיון דליכא לאו רק לאו הבא מכלל עשה והוא פשוט ונכון

ב) ביצה (ל"א ע"ב) בית שהוא מלא פירות ונפחת, נוטל ממקום הפחת, ופירש"י ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן דאינו יכול לפוחתו ביו"ט ואסח דעתיה מנייהו דכיון דלא הוה פתיחתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דליבני לאו מוקצה הוא כדאמרינן בטבל שאם עבר ותקנו מתוקן עכ"ל רש"י, והקשו הראשונים עליו הא מצינן בכ"מ דגם מוקצה מחמת איסור דרבנן אמרינן, דהא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסור דבריהם הוא שאפי' בבריאה לא מיחייב משום סותר אלא סותר ע"מ לבנות, וכן נמי במעות שעל הכר ומטה שיש עליה מעות אמרינן דבמניח נעשו בסים לדבר האסור ואפי' לאחר שנטלו המעות אסורים, מ"ג דליכא אלא איסור דרבנן עין בתוס' ובר"ן.

ואמרתי בכונת רש"י כדי להקל מעט הקושיות עפ"מ שמבואר בעירובין (ל"א) תוד"ה דמאי, וז"ל, ומיהו בפרק מפנין פריך נמי גבי טלטול דמאי הא לא חזי ליה ומשני כי הכא מגו דאי בעי מפקר והתם הוי מצי למימר דחזי לעניים וכו' ע"ש, הרי מבואר מדבריהם דבמוקצה לא בעינן דחזי ליה דוקא אלא אע"פ דלא חזי לו כיון דראוי עכ"פ לתנו לאחריני שוב לא הוי מוקצה, והא דתנן בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים דמשמע מזה להיפך, כבר העיר הרשב"א בחדושיו (שבת מ"ו ע"ב) ותירץ כיון דבגד עשירים לא חזי למידי מצד גריעותה אקצויי מוקצה לגמרי ולא מסקי אדעתיהו ליתן לעניים ע"ש ובר"ן (שבת סימן שמ"ג) בפרע זה, וא"כ לכאורה יש להקשות דאיך יתכן איסור מוקצה בשבת נימא דחזי לחולה שיש בו סכנה, ולא אסח דעתיה מיניה, אלא שכבר הקשה כיו"ב התוס' (פסחים מ"ו) למ"ד דאית ליה הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, ותירצו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח עכ"ד, ומוכח מזה דאי הוי מותר גם לחולה שאב"ס אז היתה קושיתם במקומה, דחולה שאב"ס שכיח, וא"כ לפי המבואר בשו"ע (סי' שכח) דעת העור בשם הרמב"ם דמותר לישראל לחלל שבת במידי דרבנן לצורך חולה שאב"ס, א"כ צדקה דעת רש"י דבאיסור דרבנן לא שייך כלל מוקצה דלא אסח דעתיה מיניה כלל בשביל האיסור דרבנן כיון דהותר לו לעבר איסור דרבנן בשביל החולה שאבס"כ וכמו כן בטבל להכי אם עבר ותקנו מתוקן דהא לצורך חולה שאב"ס מותר להפריש כיון דאינו אלא שבות, ואפי' בטבל דרבנן מ"מ אסור לחולה שאב"ם לאכול גוף האיסור כדפסקינן (שו"ע יו"ד סי' קנ"ה) וא"כ כל זה אינו שייך אלא במידי דאכילה דחזי לחולה, אבל סוכה רעועה ומעות שעל הכר ומטה שיש עליה מעות דלא שכיחי דיוצרכו לחולה א"כ שפיר הוי מוקצה אפי' באיסור דרבנן והוא נכון.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה