אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן לט

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן לט

סימן לח

יבאר הא דקי"ל גמר בלבו מחני בהקדש אינו אלא היכי דפיו ולבו אינן מותרין וא"ז גם יבואר דוקא בלשון קצר מהני ידות, אבל לא בלשון מקולקל.

כתב המחבר (או"ח סי' ת"ס סק"ג) הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה כל פרורים שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלין קודם חמוצן עכ"ל, וכתב עלה המג"א שם, אם אמר כל פרורין שיפלו בשעת לישה ועריכה הפקר אינו כלום דמשמע מעצמן הן הפקר. רק יאמר יהיו הפקר (ד"מ מוהרי"ב מט"מ ושל"ה), והמנהג הוא לומר הפקר ולא יהיו הפקר וטורח המג"א לישב המנהג יעו"ש, והחק יעקב כתב ע"ז שם במקומו וז"ל ולע"ד מנהג ישראל תורה היא דאע"ג דלענין בטול הגט צ"ל לשון בטל יהא דמשמע לשון להבא, מ"מ לענין הפקר תורת נדר הוא (כמש"כ הרמב"ם בהלכות נדרים וכמבואר בחו"מ סי' רע"ג) ובנדר אם אמר ככר זה קונם או הקדש פשיטא דמהני אע"ג דלא אמר יהא, והא דמשמע בגיטין (ל"ב) מהא דאמר רב אחא לרב אשי מ"ש מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר, דבטול הגט דמי להקדש והפקר, מ"מ מבואר שם מדברי הרא"ש להדיא כש"כ וז"ל הרא"ש שם, אע"ג דלענין לשון הרי הוא מדמה להקדש לא דמי לגמרי להקדש, דאילו בהקדש אם אמר ככר זה הקדש מהני כדאיתא בנדרים (ל"ד ע"ב) ואם אמר גט זה חרס לא אמר כלום, דהא אם אמר גט זה חרס הוא לא אמר כלום וכ"ש בלא הוא, דהא בעל הוא מהני ובטל בלא הוא סליק בתיקו עכ"ל ע"כ דברי הח"י ע"ש.

ולע"ד נ"ל שיש להשיב על דבריו, דהנה באמת דברי הרא"ש אלו תמוהים כמו שהעיר עליהם הקרבן נתנאל שם במקומו ובכדי להבין שורש הדברים נעתיק הגמ' מהתם וזהו, ת"ר בטל הוא אי אפשי בו דבריו קיימין, דאלו לשונות של להבא הן פסול הוא אינו גט לא אמר כלום (לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא מוציא עליו שם פסול והא ליסא רש"י), רבינא אשכחיה לרב נחמן בר יצחק דתלי וקאי בעיברא דדשא וקא מיבעיא ליה בטל מהו תיקו (כלומר אמר גט זה בטל ולא אמר בטל הוא) אמר רב ששת ואמרי לה במתניתא תנא גט זה לא יועיל, לא יתיר, לא יעזיב וכו' יהא חרס, יהא כחרס דבריו קיימין, גט זה אינו מועיל אינו מתיר וכו' חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום, איבעיא להו הרי הוא חרס מהו, א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא מ"ש מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר (דקי"ל דהוי הקדש בכמה דוכתי דתנן בנדרים מ"ח אם שלי הן הרי הן מוקדשים לשמים ובהפקר נמי תנן בה הרי מופקר לכל מי שאחפוץ אלמא להבא משמע רש"י) ובתוד"ה מ"ש כתבו וז"ל תימא בפרק אין בין מודר משמע דככר זה מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמר כלום דגרע מגט זה חרס הוא דאמר בהדיא בברייתא הנ"ל דלא אמר כלום, דהא בטל הוא דבריו קיימין וכי אמר גט זה בטל ולא אמר הוא (מיבעיא לן ועמד בתיקו עכ"ל התוס' והרא"ש אינו שם לב כלל לקושיא החמורה הזאת והק"נ כתב ע"ז וז"ל ורבינו ס"ל דדוקא גבי ככר של הפקר אם אמר ככר זו הקדש מועיל דאי אפשר לומר על שלעבר דעדיין לא היה ברשותו אבל גבי גט זה חרס איכא למימר דלשעבר קאי לפ"ז בדבר שהיה ברשותו ואמר ככר זה. הקדש באמת אינו מועיל דדמיא לגט, ואח"כ סתר את החלוק הזה בעצמו מפירוש הרא"ש בגדרים ע"ש, אכן בלא"ה הוא תמוה מהא דאיתא בערכין (ד' ע"ב) ראש חמור זה הקדש, ראש עבד זה הקדש, הוא והקדש שותפין בו, והרי שם איירי מעבד שהיה שלו מקודם ואפ"ה מהני לשון זה, אע"פ שלא אמר יהא, מדלא נזכר דאיירי דאמר יהא דהא בכה"ג מייתי התוס' ראיה מנדרים דלא צריך לומר יהא מדלא נזכר ע"ש.

ונ"ל לענ"ד לישב קוה"ת עפ"מ דאיתא בשבועות (כ"ו ע"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים, מיתיבי מוציא שפתיך ועשית (גבי נודר להביא קרבן כתיב רש"י) אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, ת"ל כל נדיב לב, שאני התם דכתיב כל נדיב, וניגמר מינה משום דהוה תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין עכ"ל הש"ס, ופירש"י שם ד"ה תרומה וקדשים תרומת מלאכת המשכן כתיב בה כל נדיב לב הביאו וגומר, וגבי קדשים כתיב בחזקיהו (ד"ה ב' קא"פ כ"ט) וכל נדיב לב עולות עכ"ע *).

והנה עלה דמסקינין הכא דתרומה והקדש מהני גמר בלבו בלבד הקשה הר"ש מהא דתנן (פ"ג דתרומות מ"ח) ומובא בפסחים (ס"ג) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה כו' לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שווין, ותירץ הר"ש שם במקומו וז"ל דוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה, אבל לא מכחשי זה את זה מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן פרק *) מה שהביא רש"י על תרומת מלאכת המשכן הפסוק כל נדיב לב הביאו, שהוא בשמות (קא"פ ל"ה פסוק כ"ב) תמוה אמאי לא הביא המקרא שקדמהו באותה פרשה (פסוק ה'), כל נדיב לב יביאה, וכן הוא ברמב"ם (מעה"ק פי"ד הי"ב) שמביא באמת הפסוק הזה כל נדיב לב יביאה, כלומר בנדיבות לב יתחייב להביא שהוא מקרא מוקדם וגם נאמר בדרך הציוו ועי' בפמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח (ח"ג אות ט') מה שמדקדק בזה וצ"ע.

אגב אורחא אמרתי לבאר טעמו של רש"י שפירש דתרומה היינו תרומת מלאכת המשכן, אמאי מאן לפרש דאיירי בתרומת דגן כדפירוש התוס' שם במקומו ויליף לה מהקרא ונחשב לכך תרומתכם (במדבר י"ח) שניטלה במחשבה, משום דרש"י לשיטתו אזיל בבכורות (נט) שמבאר בלשון אחד, הא דאמרינן תרומת דגן ניטלת במחשבה היינו דבור והמכוון הוא שאינו צריך הפרשה ע"ש בתוס' ד"ה במחשבה, והשגת התוס' על רש"י מדמהני תרומת אלם הרי מוכת דלא צריך דבור, אינו ראיה, דשאני אלם דאיכא גם הפרשה ממש סגי בלי דבור, אבל היכי דליכא הפרשה צריך דבור, וראיתם השניה מסוגיא דשבועות הנ"ל דאמרינן תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד דמהני בהם מחשבה, הרי רש"י לשיטתו דמפרש דתרומה היינו מלאכת המשכן ממילא ליכא ראיה כלל דתרומת דגן סגי במחשבה והוא נכון. שבועות שתים בתרא דמהני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו עכ"ל ועין בזה ברא"ש במס' שבועות במקומו.

וע"פ האמור שפיר מיושבת קושית התוספות בגיטין, דהנה אם יאמר האדם "ככר זה הקדש" הנה מאמר זה נלקה בסגנונו דחסרה בו מלה אחת כדי להבינו אם כונתו לשעבר הו"ל לומר ככר זה היה הקדש ואם רצה לומר שהוא עתה הקדש הו"ל לומר ככר זה הוא הקדש, ואם ירצה לומר, שיהיה הקדש הו"ל לומר ככר זה יהיה הקדש ומחמת קצורו של המאמר הוא סובל כל הכונות, ואם יחשוב בלבו שיהיה הקדש לא נוכל לומר שהדברים שבפיו סותרים את מחשבתו שבלבו כי באמת אין כאן סתירה כלל, כי גם לשון להבא הוא סובל, ומשו"ה אמרינן שם בנדרים, דככר זה הקדש הוא לשון מועיל הוא מטעם גמר בלבו כי אין הדברים שבפיו סותרים המחשבה שבלבו, כי גם בהקדש בה"ב מועיל גמר בלבו לפי פירושו של רש"י והרמב"ם שמפרשים מאי דאמרינן תרומה ניטלת במחשבה היינו תרומת המשכן שהוא קדשי בה"ב ממש, משא"כ הרי הוא הקדש הרי הוא הפקר, שהוא מאמר שלם מכל צד ואין בו חסרון לא ביתר ולא ביתור, ואם פירושו לשעבר, אז הוי סתירה בין המחשבה שבלבו למאמר שבפיו שבלבו הוא מחשב שיהיה הקדש, ובפיו אומר שכבר הוא הקדש, והיכי דסתרי זה את זה לא מהני גמר בלבו, וע"כ באמת ככר זה הוא הקדש הוא לשון להבא ולכן גם בגט מועיל, אע"פ גבי בטול הגט אינו מועיל מחשבה שבלב כלל, דגם גלוי דעתא בגיטא אינו מועיל והתוספות בגיטין שהניחו בתימא, אולי ס"ל הא דאמרינן גמר בלבו מהני בקדשים היינו דוקא קדושת מזבח דהוי קדוה"ג אבל לא קדושת בה"ב ולא ילפינן זה מזה, דכחולין הוא קדשי בה"ב לגבי קדשי מזבח, ולא ילפינן חולין מקדשים והא קאמרינן התם דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, הלא התוס' מפרשי התם, דתרומה היינו תרומת דגן ולא תרומת המשכן.

ולכאורה יש להשיב ע"ז, ע"כ לא אמרינן בהקדש גמר בלבו מועיל אלא היכי דרוצה לגמור הדבר ע"י מחשבה לבדה אבל אם אינו מסתפק במחשבה לבדה אלא מוציא הגות לבו בפיו אז הוא כעין הוכחה דאינו רוצה לגמרו במחשבה לבדה בכה"ג לא מהני המחשבה שבלב וא"כ האיך יועיל באמרו ככר זה הקדש ע"י מה שגמר בלבו, כיון שלא רצה לגמר ההקדש ע"י מחשבתו בלבד מדהוציא בפיו ממילא אין המחשבה מועילה כלל, וגם מצד אמירתו אינו מועיל משום שאין זה לשון להבא ממש, אכן מדברי הר"ש הנ"ל מוכח שאין מקום לחלוק זה דאלת"ה אין קושיתו מהמשנה המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר אינו כלום, דהקשה מצד גמר בלבו לבדו יועיל, דשא"ה דאינו רוצה לגמרו בלב בלבד מדהוציא בפיו ומנין לו לחלק בין היכי ששפתו ולבו מכחישין זה את זה לא מהני גמר בלבו, אעכצ"ל אע"פ שאמר גם בפיו אפ"ה אין הוכתה כלל מזה שאינו רוצה שמחשבתו לא תפעול פעולתה וביחוד באומר ככר זה הקדש שמצד המאמר בלתי מבורר מהו כונתו, שאין הוכחה כלל מדהוציא בפיו שאין ברצונו שמחשבתו תשלים באור מאמרו מה שהחסיר ע"י פיו.

שוב מצאתי בטו"א חגיגה בקונטרס אבני שוהם (דף י') ד"ה ודלמא לאפוקי מדשמואל דאמר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו קמ"ל דלא, פירוש לאפוקי אתי דבהקדש בגמר לבו סגי וז"ל שם, וק"ל כיון דבהקדש בגמר בלבו סגי הא דתנן (פ"ג דתרומות) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר וכו' עולה ואמר שלמים וכו' לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שווין ומשמע דבמתכוין לומר עולה ואמר שלמים אפילו עולה לא הוי כיון דאין פיו ולבו שווין ואמאי הא כיון דגמר בלבו לעולה, דל אמירתו מהכא משעה שגמר בלבו לעולה סגי, וי"ל והתם (פ"ג דשבועות) מקשינן לשמואל מהא דתניא בשפתים ולא בלב, גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא, ואמר התם הא גופא קשיא אמר בשפתים ולא בלב והדר אמר גמר בלבו מנין, ומתרץ דה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא, גמר בלבו סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא, אלמא דאפילו למאי דס"ד דגמר בלבו מועיל גם בשבועה אפ"ה אם גמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא לאו כלום הוא וה"נ הא דמתכוין לומר עולה ואמר שלמים בכה"ג מיירי שגמר בלבו להוציא בשפתים עולה וכו' יעו"ש שהאריך עוד בזה, והרי ירד לחלוקנו מה שכתבנו אכן התמיה גדולה שנעלמו ממנו דברי הר"ש הנ"ל מדלא הביאם.

והמסקנא מכל האמור באמרו ככר זה הקדש אע"פ שכונתו בלתי ברורה אם אלהבא או אלשעבר קאמר אפ"ה מהני מטעמא דגמר בלבו לפי שיטת הר"ש דבהקדש היכי דלא מכחישין פיו ולבו מהני משום דגמר בלבו, ולפ"ז דברי החק יעקב המובאים למעלה באמרו פרורין אלו הפקר בלי, "יהיו" אינם מוסכמים לדינא ותליא בפלוגתא האיך אנו מפרשינן היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו, (פסחים ז' ע"א) דתינח לשיטת רש"י (פסחים ד' ע"ב) והר"ן ריש פסחים שמבארין בלב ממש, דבטול חמץ סגי אפילו בלב בלבד, ממילא ה"ה באמר פרורין אלו הפקר בלי יהיו מהני משום דגמר גם בלבו להפקירם ולבטלם ובטול חמץ בלב נמי סגי אבל לשיטת הריטב"א בחדושיו (קידושין מ"ב ונדרים ע"ז) דמבטלו בלבו היינו שאין צריך השמעה לאזנים אבל אמירה בפה בעינן ולא סגי במחשבה בעלמא וא"כ לישנא דפרורין אלו הפקר מצד אמירה בלבד לא מהני כלל דאין במשמעותו לשון להבא בהחלט, רק הוא מאמר הסובל כל הכונות עבר ועתיד גם יחיד ועין בזה.

ובימי עלומי שמעתי מפי הגדול במינסק ז"ל שישב קוה"ת בגיטין הנ"ל, דלפי דעתו, הא דמהני לשון ככר זה הקדש הוא מטעם יד דמדין יד אנו משלימין אותו כאילו אמר ככר זה יהא הקדש, אבל בגט לא מהני גט זה חרס דאין דין יד בלשון בעול הגט וכש"כ התורת גיטין, אבל בלשון מקולקל לא מהני דין יד וכש"כ הר"ן בשבועות בסוגיא דהמתפיס בשבועה אי הוי כמוציא שבועה מפיו (גבי מחלוקת של אביי ורבא שם) בטרחו למצוא הבדל בין דין נדר לדין שבועה, וסובב שם אדברי הרי"ף דמצייר דין דמתפיס בשבועה דק"ל שם כרבא דס"ל דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי, וכתב היכי דמי מתפיס בשבועה כגון דמשתבע דלא ליכול הדין בישרא ובתר הכין אמר הרי זו הפת עלי כהדין בישרא א"נ כגון דשמע חבריה דמשתבע דלא ליכול הדין בישרא ואמר איהו ואנא נמי דכותך, ותמה הר"ן בשלמא אציור הראשון אין שייך למיפרך דלילף שבועות מנדרים משום דאין שייך התפסה בשבועה כבנדר משום דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא, אבל אציור בתרא דהו התפסה מגברא אגברא אמאי לא נילף שבועה מנדרים דמהני התפסה כמו דילפינן לענין ידות שבועות מנדרים, וחדש הר"ן משום דעיקר דין נדר הוא בהתפסה והא דמהני בלי התפסה הוא רק מדין יד (עין ר"ן ריש נדרים וכבר העיר סתירת הדברים המל"מ והדברים עתיקים) והוי מצותו בכך ואין שייך ללמד בזה שבועה מנדר, דבשלמא אי היינו מוצאים דין נדר בלי התפסה ואח"כ רבתה בו תורה התפסה היה בדין ללמד שבועות מנדרים, אבל כיון דלא משכחינן נדר בלי התפסה היאך נלמד מהם לשבועות שנדרים מצותן בכך ועוד חלק בגוונא אחרינא, ושוב הקשה נהי דלא גמרינן התפסה מנדרים לשבועות אפי' בכה"ג מגברא אגברא, מ"מ ליהני מדין יד דהא אמרינן בריש נדרים דאי אמרינן יש יד לפאה אי אמר הדין אוגיא תהא לפאה ואמר על אחריתא והדין נמי מהני וה"נ ליהני מדין יד. לא דמי דהתם לא אסיק דבוריה ומשו"ה מסקינן ליה אנן דהכי קאמר והדין ליהוי פאה, אבל הכא הא אסיק ליה לדבוריה דאמר ואנא נמי דכותך עכ"ל הר"ן שם ובאורו של הר"ן הוא, דהתם הוי קצור לשון ושייך בו דין יד. אבל הכא הוי לשון מקולקל ובלשון מקולקל אין שייך בו דין יד, וא"כ בלשון הרי הוא הקדש אי נימא דהוא לשון עבר הוי לשון מקולקל ואין שייך בו דין יד, ומ"מ מצינו דמהני וע"כ דהוא לשון להבא וא"כ מהני נמי גבי בטול הגט עכת"ד.

ולפ"ז מסולקים דבריו של הח"י דכיון דככר זה הקדש הוי רק מדין יד, וא"כ באמרו כל פרורין שיפלו בשעת לישה ועריכה הפקר אינו מהני אלא מטעם יד, והרי בהפקר הוי איבעיא דלא איפשיטא אי אמרינן בו ידות (נדרים ז') והאיך יסתלק עי"ז מלאו דבל יראה וימצא.

וגם בזה יש לקים דבריו של הח"מ (אה"ע סי' כ"ז) עמש"כ הרמ"א שם סק"ה וז"ל וצריך שיאמר לה לשון המוכיח להבא כגון שאומר הרי הן קדושין או קדושין יהיו אבל אמר הן קדושין לחוד אינו כלום עכ"ל ובאריכות בתשב"ץ (ח"א סי' כ"ג) ע"ש ובהגה, ובח"מ משיג ע"ז ואומר קדושין הן לשון הקדש כדמפרש בש"ס דאסר לה אכו"ע כהקדש ובהקדש באומר ככר זה הקדש מועיל ולכן בקידושין נמי באומר תכשיטין אלו קדושין לך ממני מועיל עכת"ד ובא"מ ובמקנה מעירים ע"ז דבככר זה הקדש חל קדושה על גוף הככר, אבל חפצים שמקדש בהן האשה אין בחפצים שום קדושה, ותכשיטין אלו לקדושין, הלשון קדושין קאי אתכשיטין ואינו דומה להרי את מקודשת שלשון מקודשת קאי אגוף האשה ע"ש, ולפמש"כ דככר זה הקדש מועיל מטעם יד ואנחנו משלימים את דבריו כאילו אמר ככר זה יהיה הקדש וא"כ ה"נ בקדושין דדיינינן דין יד באומר תכשיטין אלו קדושין אנו משלימין מדין יד כאילו אמר תכשיטין אלו יהיו קדושין, אך לפמש"כ בתירוץ קמא דבהקדש הוא מטעם מדין גמר בלבו דמהני בהקדש הנה בקדושין בודאי אינו מועיל מחשבה בלב והוא פשוט.

אך עיקר החלטה דבלשון מקולקל לא שייך בו דין יד, העירותי ע"ז הרי בנדרים (דף ב' ע"ב) בר"ן ד"ה איידי מובאה מחלוקת אם החליף לשון שבועה בנדר, ולשון נדר בשבועה אי מהני, והוא מחלוקת בירושלמי, והר"ן מסיק דמשו"ה מהני חלוף הלשון בנדרים ושבועות מטעם ידות כיון דפיו ולבו שוין לאסור אע"פ שלא אמר בלשון מדוקדק יד מיהא הוו ע"ש וחזינן אע"ג דחלוף הלשונות מנדרים לשבועות ומשבועות לנדרים דהלשון הוא מקולקל ומ"מ מהני מטעם ידות, ועוד אעיקר ראיתו מהתפסה בשבועות אין הטעם משום דהלשון מקולקל הוא, דהא להתירוץ קמא דבאמת שייך התפסה מגברא אגברא אלא החסרון משום דחסר לן רבוי ללמד ממקום דמהני התפסה בשבועות ובאורו של הר"ן הוא בקצרה דכיון דהוי לשון שלם ולא קצור לשון אין שייך בו דין יד, וגם לתירוץ בתרא שכתב הרן וז"ל עוד אפשר לומר שאף התפסה בגברא אגברא אין לה ענין שהאומר זה כזה אין לו ענין אלא בדבר שתואר חל עליו כגון קדושה או איסור אבל הנשבע שלא לאכל דבר פלוני אין שום תואר חל עליו כדי שיוכל חברו להתפיס בו ולומר אף אני כמוך עכ"ל, אין זה מצד קלקול הלשון אלא הטעם הוא מצד הענין כיון שאין לו תואר לא שייך בו התפסה ועין בכל זה.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה