דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן לח
יחקר אי מצות בעור חמץ אינו אלא במבער כל חמצו מכל ביתו וחוריו ורק בעור שלם הוא כולו חדא מצוה. אבל אם משאיר חמץ באיזה מקום קיים רק פלגא דמצוה. א"ד כל בית ובית או כל זית וזית הוי מצוה בפני עצמה, אי מחלקין הברכה ומעשה המצוה לשנים וא"ת דלא מחלקין, במד"א מי שעושה מעשה המצות אינו שלוחו של המברך, אבל כששלוחו הוא שפיר מתחלק בין שנים. אחד מברך, והשני שלוחו עושה המצוה.
כתב המחבר באו"ת (סי' תל"ב סק"ב) וז"ל בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים ואם בעל הבית רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו עכ"ל, וכתב ע"ז הפר"ח ודוקא כשהבתים אינם רחוקים זה מזה, דאל"כ הוי הפסק וצריך לברך מחדש, מידי דהוי למי שלובש טלית קטן והולך לבה"כ ומתעטף בטלית גדול דצריך לברך עליו משום דהליכה מביתו לביה"כ הוי הפסק כמ"ש לעיל (סי' ח' ס"ק י"ג) והסכים לזה בס' ח"א יעו"ש.
ולדעתי הקטנה דין זה תמוה ונקדים לראשונה מה שהעירותי על דבריו של החק יעקב, שכתב אדברי המחבר הנ"ל שסיים אם מעמיד מבני ביתו לבדוק יעמדו בשעת הברכה, דמשמע אם אינם עומדים אצלו בשעת הברכה משמעות הפוסקים מהתוספות, דאין יכול לשלח אותם לבדוק, ובעולת שבת מתמיה ע"ז וז"ל ואם הוא כבר בירך למה לא יעשה שליח לבדיקה, הא ק"ל בכ"מ ששלוחו של אדם כמותו עכ"ל, ובאמת שגג בזה דאף שבעה"ב מותר לשלח שלוחו מ"מ השליח אינו יוצא במה שעושה המצוה בלי ברכה כמבואר באה"ע (סי' ל"ה) שהמקדש ע"י שליח מברך השליח, וכ"ת ה"נ יברך השליח יש לאמר כיון דבירך הבעה"ב והוא רק חדא מצוה אין לברך שתי פעמים עליה לכך יעמיד אצלו, וכן מבואר בטויו"ד דשומע ואינו מדבר מותר לשחט אם שומע הברכה מאחר, אבל בלא"ה אסור לו לשחוט אפילו בתורת שליחות עכ"ד הח"י.
ודבריו אינם מבוררים אצלי דלכאורה קושית העו"ש קאי על דברי המחבר, דאיירי דהבעה"ב נמי עוסק בבדיקה ואפ"ה לא יוכל לעשות שליח שיסייענו בבדיקתו אלא אם עומד אצלו בשעה שמברך וע"ז שפיר מקשה העו"ש, כיון דבדיקת חמץ חדא מצוה היא וכש"כ החק יעקב בעצמו כאן. כלומר כשבודק חמץ ומבערו מכל המקומות שיש לו, אף הרחוקים זה מזה אינו מקיים רק מצוה אחת בשלימות היא המצוה "דתשביתו שאר מבתיכם" ובמבער רק ממקום אחד אינו מקיים רק חלק מהמצוה ולא שייך ע"ז לברוכי, כמו דאינו שייך לברוכי במילה אם חותך רק מקצת ערלה ומקצתה מניח מהציצין המעכבין את המילה, וכיון דעל מעשה השליח בלבד אינו שייך לברוכי והבעה"ב שהמצוה שלו נמי עוסק בהמצוה, א"כ שפיר מקשה העו"ש דלמה לא יוכל לעשות שליח לגמר בדיקת הבתים, כיון דשלוחו של אדם כמותו ומעשה השליח נחשב כאילו עשה המשלח, א"כ עשה המשלח כל מצות הבדיקה בשלימות ע"י צירוף מעשה עצמו עם מעשה השליח שנחשב ג"כ כאילו עשה הוא, משא"כ אצל השליח אין שייך לצרף מעשה המשלח על חשבונו ועל עשיית הבדיקה של השליח בלבד ליכא ברכה, כיון דאינו אלא חלק מהמצוה ולא כל המצוה בשלימות, ולא דמי כלל להא דקי"ל באה"ע דמהקדש ע"י שליח, מברך השליח, דשאני התם שהשליח עושה כל המעשה ולכן מברך גם כן.
ועוד לכאורה נראה לי להביא ראיה שאפילו במצוה אחת הנגמרת ע"י רבים ביחד וכל אחד לוקח חלק בהמצוה וגם כל אחד יעשה. חלק המצוה לעצמו ולא בתורת שליחות לחברו, מכ"מ אחד מברך והשאר יוכלו לקחת חלק בהמצה אף שלא שמעו הברכה מהא דאיתא במגילה במשנה (פ"ד מ"א) הפותח וחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה ותנא עלה בגמרא, הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה, וכתב שם התוי"ט בשם הר"ן משום דכולה קריאה כחדא מצוה חשיבה, והש"ס קאמר התם דהאידנא תקנו שכ"א מברך לפניה ולאחריה גזירה משום הנכנסין והיוצאין, ופירש"י משום טעות, דהנכנסין יאמרו דאין ברכה בתורה לפניה והיוצאין יאמרו אין ברכה בתורה לאחריה, ואי נימא דכ"א מחויב לשמע הברכה כיון שלוקח חלק בהמצוה א"כ עדיפא ה"ל להש"ס לומר, דגזירה משום הנכנסין שיקראהו לתורה והוא לא שמע הברכה. שלפניה וכן משום היוצאין שמא מי הקרואים יצא לחוץ ולא ישמע ברכה שלאחריה, אע"כ דאין זה חששא כלל, אם מי שאינו עושה רק מקצת מצוה שלא יברך, כיון דעל מקצת מצוה לא שייך לברוכי, וכ"ש בבדיקת חמץ שעל הבעה"ב מוטלת המצוה, והמצוה שלו היא ומעשה השליח נחשב כאילו עשה המשלח ודאי שיכול לעשות שליח לגמור הבדיקה אפילו שהשליח לא היה אצל הברכה שוב מצאתי בט"ז (סי' תכ"ח ס"ק ה') שכתב שם לדינא דבזמן המשנה אם נכנס אחד באמצע הקריאה שהיה מחויב לברך לפניה ומה שלא היו מברכין כ"א הוא מטעמא דשומע כעונה יעו"ש והוא לא כדברינו, אך בחדושי בכור שור מגילה השיג על הט"ז הנ"ל וכתב שלא ידע מנא ליה הא, הרי הברכות נתקנו משום כבוד קריאת התורה בצבור וכבר נעשה כבוד זה ולפ"ז יש מקום לראיתנו.
ורציתי לקיים דבריו של החק יעקב בהשגתו על העו"ש דמלשונו של העו"ש בקושיתו מבואר דגם קודם שהתחיל הבעה"ב לבדוק נמי קשיא ליה דלמה לא יוכל לעשות שליח על הבדיקה דהא שלוחו של אדם כמותו ואפילו לא עמד השליח אצל הברכה, וע"ז השיב החק יעקב שפיר דהשליח לא יוכל לעשות מצוה שלמה מבלי לברך עליה דלא מחלקינן הברכה לאחד, והמצוה לאחר, וראיתו ע"ז מהא דקי"ל באה"ע (סי' ל"ה) דהמקדיש ע"י שליח השליח מברך מיהו כדעיינין בזה מצאנו דגם זה אינו מוכרח, דאע"פ שכדבריו מבואר לכאורה בכה"ג המובא בקצרה במג"א (סי' תקפ"ה סק"ג) ועיין במחה"ש שהביא דברי הכה"ג באריכות קצת והביא ראיה ע"ז מהא דפסק הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות) דהעושה מצוה לעצמו או לאחרים מברך קודם עשיתה יעו"ש דנראה מזה דלא מחלקינן בין הברכה ובין מעשה המצוה לשני אנשים. אבל באמת ראיותיהם אינן מוכרחות כלל, דבהרמב"ם אינו מפורש כלל דמחויב דוקא השליח לברך רק "דרשאי" גם השליח לברך ומדגיש זה דלפי מה שכתב שם דברכת שהחיינו מחויב לברך דוקא מי שנתחייב בהמצוה ולא השליח, ולכן כנגד זה כתב דברכת המצוה גם השליח יכול לברך, אבל אה"נ דאם ירצה הבעה"ב לברך והשליח יעסוק בעשיית המצוה דשפיר דמי, וגם ראית החק יעקב ממקדש ע"י שליח יש לדחות בדרך זה, ועוד דשם לא יוכל המשלח לברך על הקדושין, דהא בעינן הברכה סמוכה להקדושין והוא אינו יודע אימתי יהיו הקדושין דיברך אז ולכן מוכרח השליח לברך משא"כ בבדיקת חמץ אם. נזדמן השליח לפניו תיכף אחר ברכתו אף שלא שמע השליח הברכה נמי יוכל לשלחנו לבדוק
שוב ראיתי בפר"ח (סי' תל"ב סוף סק"א) שכתב בזה"ל, ודע שאפילו שאינו בודק בעה"ב כלום מצי לברוכי ולא הוי ברכתו לבטלה כדלקמן (סימן תקפ"ה סק"ג, ותרצ"ב סק"א) בהגה דאחד קורא המגילה ואחד מברך, אבל בסימן (תרע"א סק"ז) כתוב. אם רוצים למהר להתפלל לאחר שברך הש"צ. הדליק אחד מהם יוכל השמש להדליק הנשארים והש"צ יתפלל דלמא המברך צריך להדליק עכ"ל, ולכאורה הוא כדברינו הבע"ה יכול לברך אע"פ שאינו בודק כלום, ואע"ג שיש לפקפק ראיותיו דהא דמציין מסימן (תקפ"ה) דמבואר שם דאם ברך הראשון ואינו יכול כלל לתקוע השני תוקע בלי ברכה ולא הוי ברכה לבטלה, דחזינן מהא דמחלקינן הברכה ועשיית המצוה לשנים. הא כבר העיר הט"ז במקומו דלכתחלה לא יעשה כן כמבואר ברמ"א (סי' רפ"ד סק"ד) דאם קראו למפטיר מי שאינו יודע לקרות הפטרה יכול אחר לאומרה, אבל לכתחלה לא אלא שא"ה כיון בדיעבד יוצא עכ"פ בתקיעות השני ממילא לא הוי ברכה לבטלה ע"ש וגם בראיתו השניה מסימן (תרצ"ב) יש לפקפק קצת ואין רצוני להאריך בזה, אכן עיקר הדבר נכון בלי ראיה כי מה שסתר אח"כ הפר"ח את דבריו מנר חנוכה, לק"מ דשא"ה דחובת הברכה של נר חנוכה בבית המדרש אינו חלה דוקא על הש"צ רק הוא מצות הצבור וכל מי שמדליק הוא מקיים את המצוה ודמי למלת גר שכל ישראל מצווים למולו, ששם בודאי אינו נכון שאחד יברך ואחר ימול, דאם לא מל איך יברך דהמוהל לא בתורת שליחות הוא עושה, וה"נ בנר חנוכה מי שמדליק אינו מדליק בתורת שליחות מהש"צ והלכך אין לחלק בין ברכת נ"ח והדלקתה לשנים, אבל בבדיקת חמץ שהשליח בודק בתורת שליחות של בעל החמץ והרשות,. והמצוה לבדוק חלה דוקא על הבעה"ב בודאי רשאי הבעה"ב לברך ושלוחו יבדוק לגמרי וקושית העו"ש ישרה והשגת החק יעקב אינה נכונה
וראיתי שוב שמפר"ח אינה ראיה לדברי דנוכל לומר באמת ס"ל הפר"ח דאינו מתחלק עשיית המצוה והברכה בין שנים אלא הוא איירי דהשליח שמע הברכה מן הבעה"ב ויוצא השליח בברכתו של בעה"ב מטעם שומע כעונה ולהכי יוכל לברך בעה"ב אף שאינו בודק כלל אכן הדברים האמורים מתקבלים גם אם אין להם סיוע מהפר"ח. אמנם בעיקר הדבר שכתבנו דבדיקת חמץ כלה חדא מצוה היא וכשכתב ג"כ הח"י מצאתי רב תנא ופליג הוא הגאון בעל הנו"ב (מהד"ק חאו"ח סי' מ"א) באמצע תשובתו ד"ה וראיתי וכו' וז"ל שם, ואל תשיבני מסח באמצע בדיקת חמץ שאין צריך לחזור ולברך, אומר אני שכל חור וזוית שבודק קיים המצוה, שאין בעור חמץ מעכב זה את זה ואם מבער כזית חמץ אף שיש עוד בביתו הרבה חמץ. על כזית זה שבער קיים מצות תשביתו, והגע בעצמך, מי שנודע לו בפסח שמת מורישו קודם הפסח ונפל לו בירושה חמץ או שהיתה לו תבואה בשדה ונתחמצה ונודע לו בפסח והוא במקום רחוק שאי אפשר לו להשביתו וע"כ עובר עליו וגם נתחמץ לו בביתו חמץ גמור הכי יעלה על הדעת הואיל ואינו יכול לקיים מצות תשביתו בחמץ ההוא לא יהיה מצווה מן התורה להשבית גם החמץ שבביתו, הא ודאי לאו מלתא היא וכל חתיכת חמץ מצוה עליו להשביתו ואין אחת מעכבת את חברתה עכ"ל אכן אין ראיותיו מכריחות כלל דלא מיבעיא לשיטת הפוסקים דגם במצוה איכא דין חצי שיעור ובאין לו כזית מצה רק חצי זית מחויב לאכלו (ועי' בהלכות פסח סימן תע"ה סק"ו וסי' תפ"ב בשע"ת, ועי' בסי' תקצ"ג סק"ב מה שיש להעיר ע"ז ואכמ"ל), וא"כ ה"נ כל חור וזוית נחשב כחצי שיעור ועי' (סי' תמ"ב סק"י) במג"א, דאם אין לו אלא חצי זית חייב לבער דח"ש אסור מה"ת בב"י ואולי גם בעשה תשביתו, אלא אפילו אם נימא דבמצוה אינו שייך ח"ש, אפ"ה מחויב לבער החמץ הזה משום חשש תקלה וכמו בכל בדיקות בעלמא מחויב לבדוק אף שבטל ושכתוב בתוספות בריש פסחים והוא פשוט.
ומצאתי בריטב"א (מס' מגילה) שכ' על הא דתני הפותח פירוש דכולה קריאה חד מצוה היא שנעשית ע"י רבים ובחדא ברכה סגי לכולהו וכן כל כיוצא בזה וכו', וכן בשחיטות ובדיקת חמץ עכ"ל, והכונה לכאורה. נראה דגם בבדיקת חמץ היכי שנבדק חמץ של אדם אחד ע"י רבים דסגי בחדא ברכה כיון דמצוה אחת היא דוגמא דההיא קריאת התורה, דאין לומר דהכונה הוא דהיכי שעשרה בעלי בתים וכל אחד בודק רשותו וכההיא דתוספתא דעשרה שעושין מצוה אחת ברכה אחת לכולן אין זה ענין להא שלמעלה ומזה מבואר לכאורה דלא כהנו"ב.
אך לכאורה מדברי הריב"ש (סי' שפ"ד) שהביא ראיה לדעתו נגד דעת העטור, דביש לו שני תינוקות למול סגי בברכה אחת לשניהם אף שאי אפשר למולם כאחת, מהא דבדיקת חמץ אף אם יש לו הרבה בתים לבדוק סגי בברכה אחת לכולם ולהאמור אין זה ראיה כלל, דחמץ שאני דמצוה אחת היא, ובמצוה אחת ליכא הפסקה וכמו שאביא לקמן מדברי הרא"ש ולא שייך לברך אמצוה אחת שתי ברכות, משא"כ בשני תינוקות למול שכל תינוק ותינוק מצוה שלמה בפני עצמה, והיה נראה לכאורה מזה דס"ל להריב"ש כל בית ובית מצוה בפ"ע היא, ולכן הדמיון של שני תינוקות למול לבדיקת חמץ ישר הוא. וכן היה נראה לכאורה מפשטות דברי המחבר שכתב שבברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים, ואי נימא דכולם מצוה אחת היא מלתא דפשיטא היא וע"כ שכל בית ובית מצוה בפ"ע היא, ובבאור הגר"א הביא המקור לזה מהא דשוחט מאה בהמות ברכה אחת לכולן, והתם כל שחיטה מצוה שלמה בפ"ע היא. וע"ד החדוד הייתי רוצה לדחות, דדברי המחבר איירי בשליח שנעשה שליח לכמה בעלי בתים שאז כל בית ובית מצוה בפ"ע ומ"מ סגי לו בברכה אחת לכולם וע"ז הביא שפיר הגר"א ראיה לזה, אך מסיום דברי המחבר ואם בעה"ב חוצה וכו' יעמיד מבני ביתו אצלו וכו" לא נראה כן אלא איירי בבעה"ב אחד שיש לו הרבה בתים לבדיקה.
אכן בחפשי אחרי מקור דברי המחבר שהוא מהטור מצאתי שדבריו של הר"ן (פסחים פ"ק) הם, ומשם עמדתי על תוכן הדבר וז"ל הר"ן שם, ומי שיש לו הרבה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כדאמרינן לענין שחיטה שאינו מברך אלא ברכה אחת בבהמות הרבה, ואיכא מאן דאמר שאם שח בין בדיקה לבדיקה חוזר ומברך ומדמיה לתפילין דאמרינן לא שח מברך אחת, שח מברך שתים, וליתא דאילו התם שתי מצות נינהו, אבל הכא אינה אלא מצוה אחת והרי הוא כאילו יושב בסוכה שסח שאינו חוזר ומברך עכ"ל הר"ן, וזכינו לדין שדברי המחבר והעור דברי הר"ן הם, ובר"ן מפורש יוצא מדבריו שאינה אלא מצוה אחת, אכן דברי הר"ן צריך באור, דלפ"ז דבריו סותרים זה את זה, דכיון דמסיק הר"ן שאינה אלא מצוה אחת, דמהאי טעמא אפילו סח בינתים אין צריך לחזור ולברך א"כ ראיתו משחיטת בהמות הרבה למותר, ובהכרח צריך לומר דלרוחא דמלתא כתב כן, והנ"מ הוא דאפילו היכי דהוי שתי מצות כגון שבודק ביתו ובית חברו בשליחות או שנעשה שליח בעד שנים אפילו בכה"ג סגי בברכה אחת, א"כ גם מדברי הריב"ש ליכא ראיה שהריב"ש כותב שם למורו הר"ן כמבואר שם ומביא שם דברי הר"ן הנ"ל ואחר שהר"ן מביא ראיה לדבריו מהא דאינו מברך אלא ברכה אחת בשחיטת בהמות הרבה ע"כ הכונה שאפילו בשתי מצות שוות נמי סגי בברכה אחת אף שאינו יכול לעשותן בבת אחת וראיתו צודקת, אבל מ"מ גם הוא מודה שבדיקת הרבה בתים לאיש אחד כולהו חדא מצוה היא וכשכתבתי.
ולפ"ז אחר שהעליתי דבדיקת הרבה רשויות של אדם אחד כולהו חדא מצוה נינהו מוכח דלא כהפר"ח והח"א הנ"ל, דהא הרא"ש (ב"פ כה"ד אות ו') העלה דבהיה לו לשחט שני עופות וסח ביניהם כיון דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט איכא גמר מצוה וכיון שהפסיק בשיחה צריך לברך אבל המברך על המצוה והתחיל לעשותה וסח קודם שגמרה אינו חוזר ומברך כגון תקיעת שופר וקריאת הלל ומגילה וכיוצא בהן כיון דלא סגי לו דלא גמיר, אע"ג דסח קודם שגמר המצוה אין צריך לחזור ולברך ומידי דהוי כשסח באמצע סעודה יעו"ש, וא"כ דמיונו של הפר"ח שמדמה מצות בדיקת חמץ לציצית אינו דומה כלל, דשם שתי מצות הן דאי בעי לביש ואי בעי לא לביש טלית גדול ולכן כיון דהליכה הוי הפסק משו"ה חייב לברך שנית, משא"כ בבדיקת חמץ שאי אפשר לו שלא לגמר והוי כחדא מצוה משו"ה אינו ראוי לו לברך.
ובאמת דברי הפר"ח תמוהים בזה הרי הוא בעצמו כתב לפני זה סמוך לכאן להסכים לדברי המחבר דהיכי שסח באמצע בדיקתו אפילו מדברים שאינם צורך בדיקה שאין צריך לחזור ולברך מסברא הנ"ל ומ"ש סיחה מהליכה, ועי' מג"א (סי' ח' ס"ק י"ד וט"ו), ולומר להפר"ח יש נ"מ בין הפסיק באמצע בדיקה היכי שבודק בית אחד להיכי שהפסיק בין בית לבית, דכל בית ובית נחשב כמצוה בפ"ע משום דתשביתו שאר מבתיכם כתיב לשון רבים והכונה כל בית ובית והוי כמו על כנפי בגדיהם דהוי כל בגד ובגד, הוא זר בעיני לחדש חדוש גדול כזה בלי מקור ועדין צ"ע בזה, וכעת ראיתי במשנה ברורה שמביא בשם הס' חק יוסף ומאמר מרדכי שחולקים על הפר"ח בזה כיון דחדא מצוה היא ומחויב לבדוק כל הבתים לא הוי הליכה הפסק מבית לבית וכונתי לדעתם הרמה ואין הספרים האלה תח"י לעיין בהם.