אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן לד

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן לד

סימן לג

יחקר קי"ל אינו ראוי לבילה. בילה מעכבת בו, כשאינו ראוי מצר האיסור דרביע עלה אי מקרי זה ראוי, אם בשבת מהני הכלל כל העומד לגרר כגרור דמי. אע"פ שהיום אינו ראוי לגרירה חלוק בין הכלל ראוי לבילה ובין הכלל כל העומד לגרר כגרור דמי, גם יבואר אי מחיקה הוי מלאכה בפני עצמה כמלאכת הכתיבה.

כתב הב"ח (או"ת סי' ל"ב) וז"ל ומש"כ העור ובגרירת דבק אות לאות כתב הרא"ש שמותר וכו' וכשנתערבו האותיות ונדבקו ק"ל כתלמוד שלנו דאין חלוק בין נדבק למעלה או למטה או באמצעה דבכל ענין הוא פסול, דלא כהירושלמי שמחלק בין נדבק למעלה או באמצעה דספיקא הוא ופסול ג"כ מספק, אבל למטה כשר וא"צ אפי' גרירת הדבק לכתחילה, דליתא אלא צריך לגרור אף למטה, מיהו אם גרר והפרידם כשר אף בתפילין ולא הוי שלא כסדרם דלא קפדינן רק אכתיבה ממש, אבל גרירה שלא כסדרו לית לן בה, ולא מקרי נמי חק תוכות כיון שהאות עצמה היתה כתובה כתקונה וכדעת הרא"ש ורבינו והיא דעת רוב הפוסקים, מיהו בקריאה בס"ת אם נמצא דבוק אות לאות ויכול להפסיק קריאתו צ"ע אם צריך לברך. ברכה אחרונה ולהוציא ס"ת אחרת, דאע"ג בחול נראה דכדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו במש"כ דאפי' לא גרר, כל שהוא יכול לגרור כשר כדר"ז דאמר כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, מ"מ בשבת אינו ראוי לגוררו או דלמא כיון דמכח דין ס"ת כשר הוא בגרירת הדבק אלא דאיסור שבת הוא דרביע עליה ראוי לגוררו קרינן ביה, והא דאיתא במ"ס אל יקרא בו ומביאו בסה"ת היינו לכתחלה אין להוציאה כדי לקרות בו כיון שלא תקנה להפריד הדבק, אבל אם הוציאו דיעבד וקורין בו אין להוציא אחר והכי מסתברא עכ"ל הב"ח ע"ש.

והנה החליט הב"ח דהך דינא דר"ז דכל הראוי לבילה וכו' אינו אלא בשאינו ראוי מצד עצמו כמו במנחה של ס"א עשרון דאינה ראויה לבילה בטבע הענין אבל היכי דאינו ראוי רק מצד איסור דרביע עלה ואם יעבר האיסור שפיר היה מועיל אז לא אמרינן האי כללא דר"ז אך מדברי השבלי לקט בה' תפלה בשם הראב"ש. הובא בשאגת אריה (סי' ו') המשמעות הוא להיפך דאפילו מצד האיסור נמי אמרינן האי כללא דר"ז, דאיתא התם במתפלל ושמע קדיש או קדושה דאיכא מרבוותא דס"ל ששותק וישמע דקי"ל שומע כעונה, ור' אברהם ב"ר שלמה כתב היכי אמרינן שמע ולא ענה יצא אלא במקום שיכול לענות, אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא ודמי לדר"ז דאמר דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו עכ"ד, הרי דס"ל דאפילו מחמת איסורא אינו ראוי נמי איתא לדר"ז, והנה השא"ג מצדד שם לאמר בספיקתו אם באלם אמרינן שומע כעונה ולא אמרינן בזה דר"ז הנ"ל וז"ל שם מ"מ רש"י ותוס' בשם בה"ג חולקין (שם סוכה ל"ת) וס"ל דישתוק וישמע וכ"כ התוס' בשם ר"ת ור"י אלא דמטעם אחר חולקין משום דס"ל דהוי הפסק, אע"ג דאפשר לומר דע"כ לא פליגי כל הני רבוותא על הראב"ש הנ"ל אלא בעומד בתפלה דאדם ראוי לענות אלא שאריה הוא דרביע עלה מחמת איסור הפסקה וחשוב לדידהו ראוי לבילה אבל באלם אפשר שגם הם ז"ל מודים דהו"ל אינו ראוי לבילה עכ"ל ע"ש, מ"מ לפי מה שמסיק שם השא"ג דבדין שומע כעונה, כיון דגם לכתחלה ראוי לצאת מדין שומע כעונה ואין יתרון להיוצא ע"י דבורו להיוצא ע"י שמיעתו בכה"ג לא נאמר האי כללא דר"ז דבעינן שיהא ראוי לכתחלה (וכדבריו מבואר הוא בח"ד הרשב"א קידושין כ"ה ובתוס' מנחות י"ח ובתוס' נדה ס"ו ע"ב והחדוש על הגרמ"מ בס' המאיר לעולם בבארו שם דברי השא"ג שנעלם ממנו כל זה ע"ש) א"כ יש לומר איפכא דגם הם ס"ל דכל היכי דשייכי לדין דר"ז אז גם בנמנע מחמת איסור נמי אמרינן להא דר"ז, ושאני בתפלה שהוא מטעם שומע כעונה דאפילו באלם ממש נמי ליתא דר"ז ומטעם האמור בש"א שם.

אבל תמיהני על הב"ח והש"א דאיך רצו לומר דבנמנע מחמת איסור לא אמרינן להא דר"ז הרי גמרא היא מפורשת בב"ב (פ"א ע"א) דבקונה שני אילנות דהוי ספיקא אם קנה קרקע אם לא קנה קרקע דמביא בכורים ואינו קורא, ופריך שם דלמא בכורים נינהו ובעי קרייה, ומשני קרייה לא מעכבי ופריך עוד ולא והאר"ז כל הראוי לבילה א"ב מעכבת בו וכשא"ר לבילה בילה מעכבת בו, ומשני דעביד להו כריב"ח דבוצרן ומשגרן ביד שליח, וקאמר שם א"ל רב אחא ברד"א לרב אשי מכדי פסוקי נינהו ליקרי, א"ל משום דמיחזי כשיקרא, וז"ל הרשב"ם שם משום דמיחזי כשיקרא שהרי בשביל הבאת בכורים קא קרי ושמא לאו בקרקע שלו גדלו וקא משקר וכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני תהלים ק"א, אבל כשקורא בתורה לא מיחזי כשיקרא עכ"ל, והרי התם דכל עיקר מה שאינו ראוי לקריאה הוא רק משום ספק מיחזי כשיקרא. אבל אין ספק אם הביא וקרא דהותרו הבכורים בקריאה אף להזה דקנה הקרקע ורק לכתחלה יש איסור עליו לקרות, וחזינן אנן אע"פ משום ספיקא דאיסורא נמי אמרינן דאינו ראוי לבילה מקרי וכ"ש משום ודאי איסור, וא"כ תימה על הב"ח שמסיק להתיר בהוציא ס"ת בשבת משום דר"ז וכיו"ב תמוה דבריו של השא"ג.

אכן יש לקיים דבריו של הב"ח דהנה עוררתי על תשובת הרשב"א שהוא בשו"ת (סי' תרי"א) דלמה צריך להכשיר הס"ת בנגיעת האותיות בסופן אחר שכבר נגמרו האותיות בהכשר אף קודם שגרר מטעם דר"ז דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, הרי פשוט יש לן להכשיר מטעם דכל העומד לגרר כגרור דמי וכמו דפסקינן ביו"ד (סי' ר"ב) בידות הכלים שהם ארוכים ועתידים לקוצצן דאינו מטבילין רק עד מקום המדה, משום דכל העומד לקצץ כקצוץ דמי, וכמו דקי"ל כר"ש דכל העומד לזרק כזרוק דמי, וכל העומד לפדות כפדוי דמי ועי' בכסף נבחר (כלל העומד לזרוק) ושו"מ בשו"ת מקום שמואל (סי' ג') שמתיר לקרות בשבת בס"ת שנטף שעוה על האותיות אפילו על שתי אותיות ויותר ואין האותיות נראות מתוכה, דאפי' לפ"מ שנוהגים בס"ת שנמצא בו טעות צריך להוציא אחרת היינו דוקא בטעות גמור, אבל היכי שהתיבה נכתבה כהוגן רק שמכוסה בשעוה אמרינן בזה כל העומד לחתוך כחתוך דמי וכל העומד ליפרד כפרוד דמי והאריך שם להביא ראיות מידות הכלים ומהא דק"ל (ב"ק נ"ט) כר"ש דאכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין, וכן לענין שבועה בענבים העומדים לבצור (שבועות מ"ג חו"מ סי' צ"ה) וכן לענין דינא דכל העומד לזרק כזרוק דמי, והעומד לפדות כפדוי דפסקינן כר"ש, וחזק עוד דבריו (סי' ק"ג שם) דאפי' בשבת נמי אמרינן כל העומד לחתוך כחתוך דמי וכל העומד ליפרד וליגרר כפרוד וכגרור דמי דהא בידו לגרר וליפרד קודם שבת ושוב אין איסור שבת מפסיקו שלא יהיה מיקרי בשביל כך עומד לפרד וליגרר, וכמו דאמרינן בב"ק (ט"ז) פרה מטמאה עו"א הואיל והיחה לה שעה"כ והיינו קודם שהוזה דמה אע"פ שעתה לאחר הזאה אינה בת פדייה עוד, מ"מ כיון שירד לה דין טו"א שוב אינו פקע וה"נ כן כיון קודם שהגיע שבת כסוי השעוה אינו מעכב והוי כפרוד מטעם כל העומד ליפרד. השתא בשבת נמי כשר הס"ת לקריאה (ולפי דבריו של המק"ש גם מטעם כל הראוי לבילה נמי ראוי להכשיר, אע"פ דהוכחנו דהיכי דאינו ראוי מצד האיסור נמי אמרינן דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, מ"מ כיון דקודם שבת הכשרנוהו את הנגיעה מטעם כל הראוי לבילה שוב אין איסור שבת מפסיקו אבל מדברי הב"ח לא משמע כן לכאורה) ומביא ראיה לזה מהא דר"ש הנ"ל בפרה שאכלה פירות גמורין, הכי אם אכלה בשבת אינה משלמת פירות גמורין, ועכצ"ל כיון דבחול עומד ליחתוך וליפרד ולגרר אמרינן גם בשבת דכחתוך וכפרוד וכגרור דמי ע"ש היטב. והרי גם המק"ש מתיר בשעוה בשביל הסברא דכל העומד ליפרד כפרוד דמי וא"כ ה"נ בדבוק האותיות בשבת, אף אם נימא כמו שהוכחנו מסוגיא דב"ב דגם באיסורא נמי אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, אפ"ה מותר מטעם כל העומד ליגרר כגרור דמי דאף שאינו עומד ליגרר בשבת, מ"מ הרי היה עומד ליגרר קודם השבת ושוב איסור שבת אינו מפסיקו או מטעמא שעומד ליגרר אחר השבת כיון שעכ"פ הכלל הוא כל שעומד להגרר כגרור דמי וא"כ לדינא דברי הב"ח צודקים ואולי גם מטעם כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, וכמו שהערנו לעיל בין המרכאות כיון דכבר קודם השבת הוכשר מטעם כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו שוב אין איסור מפסיקו, וכש"כ המק"ש הסברא הזאת לענין כל העומד ליפרד כפרוד דמי

אחר העיון ראיתי שאין להשתמש בהכלל כל העומד ליגרר כגרור בנדון של הרשב"א והב"ח והוא בהקדם מה שאיתא בס' נשמת אדם (כלל ל"א סי' ב') וז"ל שם, נשאלתי מש"כ הב"ח דכשר מטעם כל הראוי לבילה מה ענין זה לזה דהרשב"א דכתב דנדבק למטה כשר אף שלא גרר, רק דלכתחילה יגרור כתב שפיר דאף שלא גרר כשר, אבל לדידן דק"ל דכל זמן שלא גרר פסול והרי דלא מהני מה שראוי לגרור א"כ מה שייכות לזה דר"ז ובשו"ע פסק דבנדבק אפי' בסופה פסול אלא דמהני גרירה דע"י גרירה לא בעינן כסדרן ולהב"ח קשה דאמאי פסול נימא כל הראוי לבילה וכו', ונ"ל דיש לדקדק בדברי הב"ח שכתב כדאי הוא הרשב"א וכו' ל"ל לומר כדאי הוא הרשב"א הלא הלכה רוחת בש"ס דכל הראוי לבילה וכו' אלא נ"ל דהב"ח מדייק מדברי הרשב"א שכתב בנדבקה למטה כשר כיון שאם בא לגוררה מותר וא"כ אפי' בלא גרירה כשר מדר"ז, משמע הא בלא דר"ז היה פסול וא"כ לדבריו ג"כ קשה כיון דפסול איך מהני הא דר"ז דכל המקומות שהובאו דברי ר"ז דכל שאינו ראוי מעכב אבל זה שאינו מעכב הוצרך לילף מקרא ולא מהני מה שראוי וא"כ למה הוצרך להביא הרשב"א כאן דברי ר"ז ולכן הוכיח הב"ח דלרשב"א אפי' בכה"ג אמרינן כל הראוי ומכשיריט משו"ה בנדבק למטה אע"פ שראו לן לפוסלו מטעם דכל אות שאינו מוקף גויל פסול בין בתפילין ובין בס"ת וכמו שהאריך הרשב"א באותה תשובה, מ"מ מכשירין מדר"ז ועי' תוס' מנחות (י"ב ע"ב) ד"ה ואר"ז שהקשו מנ"ל לר"ז הא דלמא הפרוש לא בלל כשר היינו לא בלל כהן אלא זר כמו לא יצק דמפרשין הכי וי"ל דקים ליה לר"ז דלא כתיבא עכובא בבלילה עכ"ל, והרי דגם מה שאמר ר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו יש בו חדושיו דבאמת תרוייהו מוכח מקרא דין הראוי לבילה ודין אינו ראוי לבילה עי' תוס' (קדושין כ"ה ונדה ס"א) וא"כ לדידן דק"ל פסול אע"ג דיכול לתקן ולגרור ולא אמרינן בזה כר"ז, מ"מ כדאי הוא הרשב"א לסמוך על סברא זו כיון דלרוב הפוסקים אפילו בפסול ממש אין צריך להוציא אחרת עכ"ל בקצור קצת

וא"כ כיון דלפי באורו של הנשמת אדם דבריו של הרשב"א אמורים אף להכשיר מטעם דר"ז גם אם בלא"ה היה לן לפסול מטעם דוכתבתם כתיב ובעינן מוקף גויל א"כ אין שייך להכשיר בכהאי גוונא מטעם דכל העומד לגרור כגרור דמי דהכלל דכל העומד לזרוק ולחתוך ולפדות ולקצור ועוד דכזרוק חתוך ופדוי וקצור דמי. אינו שייך אלא לענין דינין אחרים היוצא לאחר זריקה ופדייה וחתוך וקצירה כתולדה היוצא מן האב, כמו לענין זריקה ופדייה דמטמא עו"א ולא חשיב אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים וחתוך לענין חציצה וכדומה, אבל לא נאמר כלל זה לענין אותו דבר גופה ד"מ, דאטו משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי א"צ זריקה ודאי גם לר"ש הזריקה מעכבת ואם לא נזרק פסול, וכן לענין פדייה, דאטו קודם פדייה מותר ליהנות ממנו משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי ואדרבא הרי הוא כמאמר הסותר א"ע, דאיך נימא דכל העומד לזרוק כזרוק ומשום זה א"צ לזרוק א"כ שוב אינו עומד לזרוק וכן הא דאמרינן לענין חציצה נמי אילו היה הדין דחייב לחתוך אז לא היה שייך לומר שיצא ידי חיוב חתוך מצד כל העומד לחתוך, ואינו מהני אלא לענין מה שנוגע לחציצה ע"ז אנו אומרים כיון מצד עצמו עומד לחתוך מצד הטבע לכן אין עליו דין חציצה וכן בכ"ד, משא"כ מטעם כל הראוי לבילה אז דנין על אותו דבר גופא דמטעם שראוי לבילה אין הבילה גופה מעכבת, והלכך בס"ת היכי שנדבקו האותיות דראוי להיות פסול מטעם שאינו מוקף גויל אין שייך להכשרו בהכלל כל העומד לגרור וא"צ גרירה דאם אתה אומר דא"צ גרירה א"כ אין עומד שוב לגרור, ורק מטעם דר"ז שפיר ראוי להכשירו ודו"ק.

ומדי עיוני בספר מקום שמואל במה שנתוכח עם הרב המשיג עליו (סימן ק"ה) ראיתי שהמשיג טען על המק"ש. במש"כ שם להשיג על הב"ח שכתב במסלק שעוה מעל הספר שנטף על שתי אותיות חייב חטאת, והמק"ש השיג ע"ז דבשו"ע כתיב דוקא המוחק דיו מעל הספר ושעוה מעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתב שתי אותיות חייב והוא מהתוספתא שהביא הרמב"ם והרא"ש והב"י, אבל במסלק בשעוה מעל הספר אינו חייב חטאת דמן התורה אינו חייב אלא במוחק ע"מ לכתב וכש"ת הרא"ש, שכן היה במשכן שאם נמצא טעות על קרש אחד מוחקו וכותב אחר במקומו, ובשעוה על הספר אין כאן מחיקה ע"מ לכתב, דעינינו רואות לאחר שנטל השעוה האות חוזרת וניעורת כמקדם והכתב ממילא נראה ואין שייך בזה מוחק ע"מ לכתב. ודוקא בשעוה על הפנקס שלא נכתב עדין כלל בזה אמרינן שפיר דמוחק השעוה ע"מ לכתב במקומו דחייב חטאת, וע"ז השיג הרב המשיג דהא הטעם דמוחק ע"מ שלא לכתב פטור אינו אלא משום דהוי מקלקל וכש"כ רש"י בשבת (ל"א ע"ב) ד"ה לעולם ע"ש וגם בזה צריכין עוד לדחוק כש"כ התוס' (שבת ק"ו ע"ב) ד"ה חוץ וז"ל ומוחק ע"מ לכתב דמחייב לכו"ע. אע"פ שבשעת הקלקול אינו בא התקון היינו משום שהקלקול גורם התקון יותר טוב לבסוף ותקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות אלא ע"י קלקול עכ"ל, וכאן כשמוחק השעוה מעל הספר והאות תיכף נראה כמקדם האי מוחק תקון מעליא הוא תיכף בשעת הקלקול וכו' ע"ש שהאריך בזה, והמק"ש משיג עליו (אות ב') וז"ל הדבר פשוט בתכלית הפשיטות דלא אמרינן המקלקל ע"מ לתקן חייב אא"כ יהיה במעשה התקון מלאכה וחלול שבת, ומשו"ה אמרו סותר ע"מ לבנות, קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתב, דהבונה והתופר והכותב כלם אבות מלאכות הנה, וראיה מאמרם מוחק ע"מ לכתב שתי אותיות, אבל מוחק ע"מ לכתב אות אחת אינו חייב, אע"פ שהוא מקלקל ע"מ לתקן האות האחת אינו חייב עליו מפני דלא עביד בהתקון מעשה וחלול שבת דכתיבה גופה אינו חייב על אות אחת, וכיו"ב בקורע ע"מ לתפור שתי תפירות ע"ש שהאריך בהסברת דבריו הנה תמצית המחלוקת, דלדעת הרב המשיג מחיקה גופה מלאכה גמורה אם היתה מצוירת במחיקתו תקון, ורק משו"ה בעי ע"מ לכתב כדי לסלק הקלקול שישנו במחיקתו, דבשבת מלאכת מחשבת בעינן, ולהכי בסלוק שעוה מעל הספר אם נימא כהב"ח דזה הוי מוחק א"כ יש במחיקה גרידא תקון, ולהמק"ש אין על המחיקה דין מלאכה רק אם במחיקתו היתה ע"מ לכתב שתי אותיות שיעור מלאכה של כתיבה ולא מהני מה שאין במחיקתו שום קלקול. והנה בעיקר פלוגתתם כבר העיר הפמ"ג (סי' ש"מ א"א סק"ז) וז"ל שם, וסבור הייתי אני העני לומר דמוחק שתי אותיות והיה כתוב בהן איזה ענין שחייב הוא או חברו חייב לו ממון והוא רוצה למחוק זה חייב, אע"פ שאינו רוצה למחוק ע"מ לכתב שם שתי אותיות רק המחיקה גרידא היא לרצונו ולתועלתו ורק במוחק טשטוש וכדומה בעינן ע"מ לכתב שתי אותיות, ועי' שם עוד מש"כ במ"ז ד"ה יראה לי והביא שם גם דבריו של המק"ש הנ"ל בסי' ג' ולא הביא דבריו מסימן (קה) ובספר מ"ב מבואר הלכה (סימן ש"מ סעיף קטן ג') ד"ה המוחק חזק דבריו של הפמ"ג ונעלם ממנו כל דבריו של המק"ש.

ולי נראה דתליא זה במחלוקת רש"י ותוס' (גיטין י"ט) וז"ל הגמ' שם, סקרא ע"ג דיו אמרי לה חייב ואמרי לה פטור, אמרי לה חייב מוחק הוא ואמרי לה פטור, מקלקל הוא ופירש"י שם ד"ה מוחק הוא ולא כותב שמתחלה היה כתב מעתה עכ"ל, ובד"ה מקלקל הוא ז"ל והוי לה כמוחק ע"מ שלא לכתב ולמאן דמחייב לא הוי מקלקל כל כך שהרי כתבו ניכר עכ"ל רש"י, והרי להדיא למאן דמיחייב בסקרא ע"ג דיו אינו משום כתיבה כלל דהא אינו ע"מ לכתב והכתיבה דמקודם היה כתב הגון מעתה ואינו מיחייב רק משום מוחק אלא דמוחק כזה אינו נקרא מקלקל מצד מחיקתו כיון שכתבו ניכר, ונקראה מחיקה ותקונה עמדה ומשום זה גרידא מיחייב:

אבל בתוס' שם ד"ה מוחק הוא וז"ל וחשיב ליה מוחק ע"מ לכתב דמסתמא עומד לחזר ולכתב עליו בדיו ומקלקל לא הוי דעל הכתיבה הזאת תהא כתיבה עליונה רשומה ניכר טפי משאם היתה תחתונה לבדה עכ"ל, ולא נתרצו כפירש"י אולי משום האמור, דאע"פ דיש תקון במחיקה כיון דאינה ע"מ לכתב אינו חייב ואולי י"ל דלא ניחא להו בפירש"י דמה שכתבו ניכר אין ראוי לחייבו משום מחיקה, שכתבו ניכר משום הכתיבה השניה של הסיקרא והחיוב הוא על מחיקת הכתב הראשון שהיה טוב מהשני ובעצם המחיקה הוא קלקול אבל מדברי רש"י ודאי ברור כשכתבתי דמוכח דלא כדעת אלא במחיקה גרידא שיש בה תקון שחייב ועי' במ"ח (מצוה ל"א אות ל"ה) ובנשמת אדם (הלכות שבת כלל ל"ח) שהאריכו בזה.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה