דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן לג
יבאר אם צריך לענות אמן על ברכת עמ"ת ש"ר.
ענף א
כבוד ידיד נפשי ומחותני הרב הגאון המובהק חריף עצום וצדיק נשגב כו' כש"ת מוה"ר משה חיים ראצקער (שליט"א) ז"ל מו"ץ באחת הקהלות בפראנקפורט דמיין.
כתב המחבר ויניח של יד תחלה ויברך להניח תפילין ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כ"א ברכה אחת לשתיהם, והגיה הרמ"א וי"א לברך על של ראש על מצות תפילין אפילו לא הפסיק בינתים, (הרא"ש הל' תפילין) וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה בשכמל"ו עכ"ל, (או"ח. סי' כ"ה סק"ה) וכתב ע"ז הפמ"ג בא"א (סק"י) שיש להסתפק אם צריך לענות אמן בשומע מחברו ברכת על מצות, דהא קי"ל (סי' רט"ו) דאין עונין אמן אחר ברכה שאינה צריכה וה"נ לדעת רש"י והרי"ף ברכה זו שא"צ היא דברכת להניח פוטרת נמי את ש"ר ע"ש, וכתב כת"ר בשם גדול מפורסם דהעיר דלא הוי ברכה זו לבטלה כלל מפני שלרש"י וסיעתו הברכה גופא הוי כהפסק כיון שאינה צריכה והיכי דהפסיק שוב חייב לברך עמ"ת עכת"ד של החכם:
וכ"ת השיג עליו דכיון שמספק מחויב הוא לברך, דאנן נקטינן כשיטת ר"ת וסיעתו דצריך לברך שתים אפילו לא הפסיק ואנו מחויבים לציית להחולקים על רש"י וסיעתו שגם הם הורו לנו כך, אילו באנו לשאול מהם את מי נציית, אנחנו שאיננו יודעים להכריע האמת עם מי היא והלכך לא הוי כהפסקה ודמי לגביל לתורא (ברכות מ' ע"א) דלא הוי הפסקה כלל עכ"ד.
עדיפא הו"ל לכ"ת להביא ראיה מנדוןן זה גופא והוא משיטת ר"ת הובא במרדכי בהלכות קטנות שס"ל דלקדיש ולקדושה פוסק אפי' לכתחלה בין תפש"י לתפש"ר וז"ל שם, ועוד אומר ר"ת דאפי' ענה קדיש או ברכו בינתים אין הפסק אחר שאין יכול להניחם עד שיענה עם הצבור ואין הפסק אחר שצורך הוא זה לו וצריך להקדימו עכ"ל, וע"כ לא פליגי עליו הפוסקים וכמבואר בפסקי הרא"ש על ה"ק בשם ה' תפילין עתיקתא, (ועי' ט"ז סק"ח שחולק ע"ז) אלא משום דס"ל דאפי' לקדיש ולברכו אינו רשאי להפסיק אע"פ שאינו חוזר ע"ז מעורכי המלחמה מ"מ איכא איסורא שגורם לברך ברכה שאינה צריכה ע"ש, אבל אי הוי ס"ל כר"ת דפוסק לקדיש ולברכו אז לכו"ע לא הוי הפסק וא"כ יש מזה סעד לסברתו, האפי' לשיטת רש"י לא יחשב הפסק ברכת עמ"ת, כיון דאנן נקטינן כר"ת וסיעתו דלעולם מברך שתים וממילא אנו מחויבים להתנהג כן.
עוד אמרתי לחזק דברכת עמ"ת לא הוי הפסק ע"פ דבריו של הפנים מאירות (ח"א סי' נ"ט) שפוסק דמותר לענות אמן על ברכת תפילין של חברו בין תפש"י לבין תפש"ר משום דעיקר איסור הפסקה הוא מטעמא שכתב הרז"ה (סוף ר"ה) והובא דבריו בקצרה בתשובת אחי הט"ז ע"ש, דבעינן והיו שתהא הויה אחת לשתיהן, ובמה שעונה אמן על ברכת תפילין של חברו ומקבל עליו האמנת הדברים וקבלת מצות תפילין אכתי לא נפסקה הויה אחת אשר בעינן בתפילין, ודוקא במפסיק בענין אחר אסור משום שעי"ז לא הוי הויה אחת, משא"כ במפסיק בענית אמן בברכת תפילין וא"כ ה"ה בנ"ד שברכת עמ"ת לא חשיבה הפסק כיון שגם ברכה זו מברכת תפילין היא ואכתי לא נפסק הא דבעינן בתפילין הויה אחת.
ואין לומר כמו שכתב כ"ת דענין ענית אמן שאני, דהאמן הוא מחזק ומאריך הברכה וכמו שמצינו דגדול העונה אמן יותר מן המברך והוי כמו שמוסיף ומאריך בברכת "להניח תפילין" עצמה, וכמו שמצינו בברכת אמן דגאל ישראל דלא הוי הפסק בין גאולה לתפלה והטעם משום דהאמן מחזק הברכה עצמה עכ"ד, אף כי הוא מלתא דמסתבר, מ"מ דבריו נסתרים מתוך שיטת הגאונים הובאה באשרי (ברכות מ"ה) שפסקו שלא יענה אמן אחר ברכת עצמו אברכת המצות ופירות מטעם דהוי הפסקה בין הברכה להמצוה והנאה יעו"ש ברא"ש ובמעיו"ט, ולא אמרינן דהוי כמאריך בברכה ומכ"ש שאינו שייך לומר כן בענית אמן על ברכת חברו דהוי עי"ז כמאריך בברכה של עצמו שכבר פסק ממנה, וכן תקשה מהא דפסק הטור דעונין אחר ברכת אהבה רבה משום דלא הוי הפסקה דלא גרע משאלת שלום, משמע דבלא"ה הוי הפסק אף שעונה על אותה ברכה. עצמה ולא אמרינן דהוי כמאריך בברכה, מלבד זה הרי אנכי סמכתי יסודי על הפמ"א דאתי עלה מטעם דברי הרז"ה דבעינא שתהא הויה אחת בש"י וש"ר וע"י ענית אמן אכתי הוי הויה אחת לשתיהן כאמור ולא מטעמו אשר חדש בעצמו והוא פשוט.
שוב ראיתי לאחר העיון דאין ראיתי ע"פ הפמ"א נכון כלל, דז"ל הרז"ה, שדברי הפמ"א נתמכים עליו, וההיא דתפילין אין לה ענין לכאן ואין לנו כיו"ב בכל הברכות ובכל המצות ולפי דעתי נראה לי מה טעם אמרינן סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו, אע"פ ששתי מצות הן כיון דכתיב בהו בתפש"י ובתש"ר והיו לאות על ידך ולזכרון בי"ע צריך זכירה שתהא תכף תפלה ש"ר לתפלה ש"י כדי שתהא הויה אחת לשתיהן ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו, לפיכך חוזר ומברך ברכה של תפלה ש"י ומחזק את הקשר ועוד מברך ברכה שניה על ש"ר ותוכף שתי מצות זו לזו, וזו היא שאמרנו סח מברך שתים לא סח מברך אחת, שאם לא סח ביניהן מברך ברכה אחת על זו וברכה אחת על זו, ואם סח ביניהן מברך שתים על ש"ר לפי שחוזר ומברך ברכת של יד והוי כמברך שתים על של ראש עכ"ל, (ועין בפמ"ג מ"ז סק"ד שחדר היטב לכונת הרז"ה ולפי באורו דעתו שונה במקצת מדעת ר"ת ע"ש) והרי דברי הרז"ה מיוסדים ע"פ שיטתו דסח עבירה היא בידו ואסור להפסיק ביניהן מה דכתיב "והיו" שתהא הויה אחת לשתיהן, וע"פ שיטה זו צודק דבריו של הפמ"א דבענית אמן על ברכת תפילין של חב אכתי לא הופרה ולא נתבטלה הויה אחת לשתיהן כיון דהברכה גופה מענינו הוא ושפיר פסק הפמ"א דמותר לענות אמן, אם לשיטת רש"י (מנחות ל"ו ע"א) דמפרש הא דסח עבירה היא בידו היינו כשאינו מברך על הש"ר עמ"ת וכתבו שם החודי" עבירה היא בידו מתוך פירוש הקונטרס משמע, דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבא מצוה ושכר ברכה איכא ע"ש וע"כ רש"י לא ס"ל הא דכתב הרז"ה דוהיו כתיב ובעינן הוי' אחת לשתיהן דמשו"ה עבירה היא בידו וא"כ שפיר איכא למימר דלרש"י הכל הוי הפסק אפי' ענית אמן ונהי דלרש"י בודאי ליכא איסורא לענות אמן דהא אפי' שיחה בטלה מותר רק כשיברך אח"כ. מכ"מ ענית אמן הוי הפסק וה"ה איכא למימר לענין ברכת עמ"ת שמברכין לדידן לשיטת רש"י הוי הפסק ואינה ברכה לבטלה וראויה לענות אחריה אמן.
שבתי והפכתי בזכותו של חביבי לסעד סברתו ואומר, דע"כ. לא אמרינן דשיחה הוי הפסק בין ברכה למצוה רק משום דשיחה בענין אחר מפסקת ומבדלת הברכה מהמצוה והברכה הראשונה כבר אזלה לה, וכן נמי בנדון דידן אילו היה הדין לר"ת דעל ש"ר איכא רק ברכת עמ"ת בלבד ואז הרי תיכף כשברך והניח תש"י אזלה ברכת להניח שפיר ראוי לומר דהברכה השניה היא ברכת פמ"ת שאינה מתיחשת רק לתש"ר הוי כהפסקה לשיטת רש"י דלא בעי ברכה והוי ברכה לבטלה, אבל כיון לר"ת התפש"ר צריכה שתי ברכות להניח וגם עמ"ת כמבואר בפסקי הרא"ש בה"ק (ומה דמבואר בע"ז בתשובתו של אחיו גם התש"י צריכה שתי ברכות תמוה מאד דמפורש ברא"ש ד"ה סח בין תפילין לתפילין דדוקא תפש"ר צריכה שתי ברכות ולא תפש"י ע"ש) וברכת להניח קאי נמי אתפש"ר, וא"כ גם בשעה שמברך ברכת עמ"ת עדין לא אסח דעתיה דתפש"י ואדרבא דעתו עלויה ועיקר הפסקה תליא בהיסח הדעת, כמבואר ברא"ש שם ד"ה לא סח וז"ל אלא מסתבר שעיקר תקון הברכות כך היתה בתחלת הנחתן תקנו לברך להניח וקאי נמי אשל ראש וכשמניח ש"ר מברך נמי ע"מ שזו היא גמר המצוה הלכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך ולהניח עכ"ל, הרי הוא מדגיש ומטעים שיסודו של הפסקה הוא ההיסח הדעת וההיסח הדעת הוא מפסיק ומבדיל בין מצוה למצוה בין ברכה למצוה וכל הפסקה שהיא בלי היסח הדעת לאו שמיה הפסקה היא וא"כ לרש"י אפי' דלא מצריך ברכת עמית והוי הפסקת דברים שלא לצורך אבל היסח דעת אין כאן עכ"פ, כיון בשעה שמברך ברכת עמ"ת דעתו נמי אברכת להניח דש"י ומצטרך לה לצרופא לשתי ברכות, וכיון דליכא היסח הדעת לאו שמי הפסקה, משא"כ בכל הברכות אע"פ שדעתו נמי עלויה שרוצה לעשות המצוה ומ"מ אם סח חוזר ומברך, דהתם כשסח הסיח דעתו וההיסח הדעת הוא שמחלק ומבדיל הברכה מהמצוה, והמצוה מהברכה, אבל כאן דליכא היסח הדעת לא מקרי הפסקה כלל והוא ברור.
ועצם דברי החכם הנ"ל אינו נכון בעיני לומר לשיטת רש"י כיון שמברך עמ"ת הוי הפסק וגם עולה לו לברכה, כיון בשעה שמוציא המלה ראשונה לומר "ברוך" דגם מלה אחת הוי הפסק כמבואר ברא"ש שם בענית אמן ע"ש, תיכף הוי הפסק ושוב צריך ברכה א"כ הרי ראוי לו לומר פעם שנית "ברוך", ולומר דהפסקה וברכה באין כאחת אין הדעת סובלתו, דלעולם חיוב ברכה באה אחר ההפסקה וגם מדברי הרמ"א שחייב לומר בשכמל"ו מוכח שלא כדבריו דאלת"ה הרי אין כאן חשש ברכה לבטלה וא"צ לומר כלל בשכמל"ו
ואין להקשות ע"ז ממה שאמרו בברכות (י"ב ע"א) ומובא בשו"ע (או"ח סי' ר"ט סק"א) פתח אדעתא דחמרא היינו בפה"ג וסיים שהכל יצא כהי"א ע"ש דהכל הולך אחר החיתום. אע"ג דבתחלת הברכה שהתחיל ברוך אתה היה בדעתו לברך ברכה שאינה ואין לך ברכה שאינה צריכה יותר מזה, מ"מ אמרינן הכל הולך אחר החיתום ומצרפינן ההתחלה להחיתום וה"נ נימא הכא בנ"ד לק"מ דבכוס של מים צריך באמת לברך ברכה הראויה לה אך כונתו היתה על יין שסבור שכוס זה שרוצה לשתות הוא יין, דכיון שהחיתום היה כהוגן הפתיחה ממילא נכשרת וחלה על הכוס מים שרוצה לשתות והוה כמו דאמרינן מצות אין צריכות כונה וכמו סתמא לשמן קאי, ואף למ"ד מצות צריכות כונה, על התחלה לא קפדינן כיון שהחיתום היה כהוגן וההתחלה מעצמה חלה על הכוס מים שראוי לברך עליו כיון שהוא רוצה לשתותו, משא"כ הכא קודם ההפסק הוה התחלת הברכה, ברכה שאינה ראויה שאין לה על מה לחול לשיטת רש"י דאינו מחויב לברך על ש"ר דכבר נפטר בברכה של להנ"ת, ובשעה שאמר התיבות ברוך אתה לא היה להם על מה לחול דעדיין ההפסק לא בא ועוד יש לחלק דהתם הגברא בר חיובא הוא, כלומר שהיה ראוי ויכול היה לברך גם תחלת הברכה אדעתא דמים שהוא רוצה לשתות והוה ראוי לבילה דאין בילה מעכבת בו והלכך ההתחלה אף שהיא לעצמה אינה צריכה אינה מעכבת כיון שהחיתום היה כראוי, משא"כ בנ"ד דלא היה ראוי קודם שבא ההפסק להתחיל בברכה הצריכה על הש"ר לרש"י ממילא ההתחלה שהתחיל בברכה שאינה צריכה מעכבת בו ואינה מצטרפת והוה כמו שחסרה ההתחלה, ודמי לחרש שהתחיל לברך על איזה דבר וקודם החיתום נתפקח דודאי לא יצא משום שחסרה תחלת הברכה מבר חיובא.
ענף ב
ומענין לענין באותו ענין אמרתי להעיר בזה מה שהקשה הגרע"א (סי' כ"ה סקט"ו) במג"א במש"כ שם לבאר עצתו של הר"ן שהורה שאם הפסיק ימשמש בש"י ואז יברך שתי ברכות להניח וגם עמ"ת משום די"א דעל המשמוש מיחייב לברוכי והקשה הגרע"א דמה מרויחים בזה לשיטת רש"י, דהא אם חייב לברך להניח בשביל המשמוש שוב פטור לברך אש"ר עמ"ת, ותירץ דיברך מקודם אש"ר עמ"ת ואח"כ יברך להניח ע"ש. ולכאורה לפמש"כ רש"י (מנחות ל"ו ע"א) אדברי הגמ' שם דאתפלה של יד יברך להניח וז"ל דבש"י מתחיל להניח ואש"ר אומר עמ""ת דעכשיו גומר את המצוה עכ"ל רש"י, וכ"כ גם הרא"ש המוזכר לעיל דלשון להניח נתקן אתחלת המצוה ועמ"ת אגמר מצוה וא"כ איך יתכן לברך אגמר מצוה קודם שיברך אהתחלת מצוה, ואע"פ שמצאתי שם על הגליון בשמ"ק (אות ט"ו ש"ס חדש) בישבו שיטת רש"י מסוגיא דברכות (ס' ע"א) בסדר ברכות בכל יום דאש"י מברך להניח ואש"ר עמ"ת ומוקי שם השמ"ק דמיירי דאין לו אלא אחת מהן ואז מברך אש"י להניח ואש"ר עמ"ת ע"ש, ובזה תתישב לן קושית הפמ"ג (בא"א סי' כ"ו) שהקשה דמנלן להר"ם והמחבר באין לו רק תפלה ש"ר מחויב לברך עמ"ת, אימא דז"א אלא בגומר המצוה, אבל באינו גומר יאמר להניח וכמו שהקשינו, אכן לפי השמ"ק המקור הוא הסוגיא דברכות מסדר הברכות בכל יום אך כל זה לא יועיל לרש"י אשר משמע מדבריו דוקא בגמר המצוה שייכא עמ"ת וגם חלוקו של השמ"ק אינו מוכרח דהסתירה על רש"י מברכות כבר מיושבה בבאור הגר"א ובס' שלמה משנתו על ברכות וקושיתי על הגרע"א חוזרת מחדש.
וכ"ת תירץ דגם כאן הוי הנחה הש"ר גמר המצוה מן הש"י שהניח מקודם ובירך עליו להניח ועכשיו מברך על הגמר עמ"ח, דזהו מוכרחין לומר שמברך השתי ברכות קודם לעשייתן היינו קודם המשמוש דש"י וקודם ההדוק של הש"ר, כדי שיהיו עובר לעשייתן, וא"כ קודם שימשמש אין עליו חיוב ברכה של להניח כלל שנימא שיקדימנה. אדרבא לשיטת רש"י ביון שסה והפסיק יש עליו חיוב ברבה עמ"ת של הש"ר עד שמוכרח ומחויב להניחו והאריך בזה עכ"ד.
בעיקרו צדקו דבריו ואע"פ שיש להתעקש בזה ולומר דכיון שסח והפסיק בין הש"י והש"ר שוב לא הוי גמר רק כהתחלה חדשה, אבל אין זה מוכרח די"ל דמ"מ מדין גמר מצוה לא נפיק הנחת הש"ר גם אחר שהפסיק, אכן במש"כ שמברך השתי ברכות יחד קודם המשמוש וקודם ההדוק ואחר הברכות אז ימשמש ויהדק זה אח"ז, אינו נראה לי דלפ"ז תהיה ברכת עמ"ת על הש"ר קודם דקודם, דהא המשמוש של הש"י מפסיק בין הברכה לההדוק שה"ר, אך נראה דמקודם יברך עמ"ה ומהדק הש"ר ואח"ז יברך להניח וממשמש בש"י וכן משמע קצת לשון הגרע"א, ואע"פ דלר"ת דברכת להניח עולה ופוטרת גם הש"ר ולא אמרינן דהוי קודם דקודם, דהא הנחה רש"י מפסיקה בין הברכה למצות הנחת ש"ר, אין זה כלום דבכה"ג לא שייך לעשות באופן אחר כיון דהוי סמוך ממש להנחת של יד שמניח תיכף לברכתו. והוא מטעם ב' מצות שענינן אחד וברכותיהן שוות דברכה אחת פוטרת שתיהן וכמו שנכתב לקמן.
וגם בלא"ה לא קשה קושיתי כל כך דכ"ז אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד אינו מעכב כלל וכש"כ הפמ"ג (סי' כ"ו) בשם הלבוש וז"ל, כתב הלבוש להניח הש"י ואח"כ הש"ר למצוה ולא לעכב ולפ"ז אם הניח שתיהן ולא בירך דיברך כ"ז שהן עליו, אם הקדים ברכת ש"ר תחלה ואח"כ ברכת ש"י אינו מעכב עכ"ל, ולפ"ז יש לומר הכא כדי לאפוקי נפשיה מספק ברכה לבטלה אף לכתחלה שרי להקדים ברכת עמ"ת.
ומה שהקשה הרא"ש לשיטת רש"י דס"ל דלברכת להניח פוטרת נמי הש"ר בשלא סח בינתים א"כ בשסח אמאי תקנו נוסח אחר ולא סגי בנוסחא דברכת להניח, נראה לי פשוט לפמש"כ הריב"ש בתשובה (סי' שפ"ד) בענין שיש לאחד שני תינוקות למול ביום אחד ובבית אחד שחולק שם על העטור, דס"ל דכיון דלא אפשר למימלינהי כחדא צריך לברוכי אכל חד וחד, והריב"ש חולק עליו שם וכתב בזה"ל אלא ודאי כל שלפניו שתי מצות שהן ממין אחד וברכותיהן שוות ברכה אחת לשתיהן, ואע"פ שא"א לעשותן ביחד, ותפילין יוכיחו לדעת אלפסי והרמב"ם שברכה אחת לשתיהן אע"פ שא"א להניחן ביחד, שהרי מניח ש"י ואח"כ הוא מניח ש"ר עכ"ל הצריך לעניננו וכ"כ הגר"א (ס"ק ע"ז) יעו"ש שהאריך בזה, ובאמת גם לשיטת ר"ת צ"ל כן דהא לדידיה הש"ר לבד צריך גם ברכת להניח ומיפטר בברכת הש"י מטעם הריב"ש הנ"ל כנראה מדבריו מפורש, דהא דלשיטת רש"י הרי"ף והר"מ פוער בברכת להניח גם הש"ר היינו מטעם דהוי שתי מצות שברכותיהן שוות, אע"פ שבאמת אינן שוות לגמרי בנוסחאתן שע"ז מברך להניח ואאידך מברך עמ"ת, וכיו"ב בזה ממש מצינו לענין מצות ציצית (סימן ח' סק"ו) דפסק הרמ"א דעל ט"ק מברך על מצות ציצית ובט"ג מברך להתעטף בציצית, ומ"מ נפסק (סק"י) וגם הרמ"א מסכים לזה דאם לובש ע"ק בשעה שאין ידיו נקיות ילבשנו בלא ברכה וכשלובש ט"ג מכוין לפטור גם את זה, וטעמא דמלתא דיש נ"מ בין לכתחלה בין דיעבד, דלכתחלה תקנו חז"ל בהשקפתם הבהירה בכל מצוה הברכה הנאותה לה ביותר בטכסיסה ובסגנון מלותיה ותבותיה ולפי בקיאותם יצדק לכתחלה על הש"י ברכת להניח ועל הש"ר ברכת עמ"ת, על ט"ג להתעטף ובט"ק ע"מ ציצית, אבל בדיעבד אין ספק דאם יחליף וישנה הנוסחא מעט אינו מעכב, וכש"כ הרמב"ם (בה"ל ברכות פ"ו ה"ה) אם שנה המטבע הואיל והזכיר השם ומלכות וענין הברכה אפי' בלשון חול יצא,. ותמה הרמ"ך שהרי בהל' ק"ש כתב הרמב"ם דלא יצא, והכ"מ כתב ע"ז תימא לתמיהתו, דדוקא אם קצר במקום שהיה לו להאריך או להיפך אבל אם שנה ולא אמר אותו לשון ממש יצא, וכ"כ בנ"ד אם מחליף ואומר עש"י עמ"ת ועל ש"ר להניח יצא בדיעבד וכן מצאתי בשע"ת (סק"ה) שהביא כן וכיו"ב למנין מצות ציצית אם מחליף ואומר על ט"ק להתעטף ועל ט"ג עמ"צ יצא וכן כתבו האחרונים והשתא לפי האמור לק"מ קושית הרא"ש על רש"י דאע"פ שלכתחלה יצדק יותר בברכת ש"ר עמ"ת אבל בדיעבד בודאי נפטר בברכת להניח דהא גם אם בירך להניח על הש"ר צא והוא פשוט.
ולכאורה הייתי רוצה לישב בדברי הריב"ש הנ"ל גם קושית הגרע"א במה שהקשה דמאי מועיל המשמוש בש"י אם סח בינתים לחייבו מטעם זה בברכת להניח להני שיטות דס"ל דמשמוש הוי כהנחה וא"כ לשיטת רש"י פטור מברכת עמ"ת, ובימי חרפי תירצתי קושיא זו דלענין ספק ברכה לבטלה בברכת עמ"ת הרי יש לנו כבר עצה לזה עם אמירת בשכמל"ו, משא"כ בברכת להניח לבטלה אם לא ימשמש ויברך שתים כדעת ר"ת בלבד אז לא תהני בזה האמירה דבשכמל"ו אברכה לבטלה שאינה סמוכה לה, וכעת הדרנא בי דכפי הנראה דא ודא אחת היא אפילו באינה סמוכה הברכה מהני האמירה בשכמל"ו ואכמ"ל בזה.
אכן ע"פ דברי הריב"ש מיושב זה דכיון דהא דנפטר בברכת להניח גם אש"ר הוא מטעם ששתי מצות ממין אחד וברכותיהן שוות ברכת האחת פוטרת חברתה, משא"כ הכא דהמשמוש וההנחה אינם ממצות ממין אחד, דהא המשמוש הוא מטעם הרחקה מהיסח הדעת ומקורו הוא מק"ו, מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא תסיח דעתו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה עאכו"כ (מנחות ל"ו ע"ב), וההנחה הוא ענין אחר ובכה"ג אינה פוטרת ברכת להניח של יד את ברכת עמ"ת ש"ר, אכן ז"א דלפ"ז אם נימא דהמשמוש והברכה כאן הוא מטעם הרחקה מהיסח הדעת א"כ אינו שייך כלל הכא ברכת להניח, דהחליטו כבר התוס' בסוכה (מ"ו ע"א) וכן פסק הב"י (סימן כ"ה) דאמשמוש בלבד מברכינן או לשמור תפילין, או לשמור חוקיו ולא ברכת להניח משום קושית התוס' דהאיך יברך להניח הרי הם כבר מונחים עליו, רק ברש"י, (מנחות צ"ו) גבי השכים לדרך קודם אור היום וכשהאיר ימשמש בהם ויברך פירש"י דהמשמוש הוי כאילו מניחין מחדש ויש לדחות קצת, וע"כ כאן מש"כ הרז"ה והר"ן דימשמש ויחזק הקשר היינו שיזיזם ממקומם ויניחם שוב על מקומם דזה הוי כהנחה חדשה וכן דעת הב"י דבמזיז ממקומו אפי' ע"ד להשיבם למקומם מיד חייב לברך וא"כ הדרא קושית הגרע"א לדוכתא.
אולם מלבד קושית הגרע"א גם דברי המג"א בס"ק ט"ו צריכים באור, וז"ל כתב הר"ן וממשמש בש"י ומחזק הקשר ומברך על שניהן וכו', וטעמא כיון די"א דחייב לברך כשימשמש והכא י"א דא"צ לברך להניח היינו רש"י וסיעתו לכן ימשמש בש"י עכ"ל, והפשטות משמע שהמג"א יעמיס כונה זו בהר"ן והרי הר"ן מעתיק רק דברי הרז"ה מסוף מס' ר"ה אשר העתקתים לעיל והיטב חדר לכונתו הפמ"ג ולפי באורו היא שיטה שלישית לא כרש"י ולא כר"ת, והיינו דשיטת הרז"ה שברכת להניח נתקנה רק על ש"י בלבד וברכת ע"מ על ש"ר בלבד מפני שהיא גמר המצוה אלא אסור להפסיק ביניהן משום דכתיב והיו לאות וכו' דבעינן הויה אחת לשתיהן, והא דכתב הרז"ה כשסח חוזר ומברך ברכת תפש"י וממשמש בתפש"י, ועוד מברך ברכה שניה על תש"ר והוי כמברך שתים על ש"ר הוא משום הכיפתן נראה כמברך שתים על ש"ר אבל באמת להניח קאי אתש"י לבד וא"כ איך אפשר דהר"ן לומר אזיל בשיטת רש"י, אכן באורו של המג"א מצאתי בפמ"ג (שם מ"ז ס"ק ד') שדברי של המג"א סובבים והולכים על הב"י אשר מביא דברי הר"ן הנ"ל ולא סיים שמברך שתים עש"ר אלא שהנוהג כר"ת ימשמש, ולכן הוסיף המ"א בכונת הב"י (אבל הר"ן בודאי אינו מכוין לזה) דהיינו שמסירם ממקומם ואח"כ יניחם ואז לדעת הב"י במסירם לגמרי ע"ד להניחם מיד או במזיזם ממקומם שדומה כמסירם לגמרי מברך ג"כ ברכת להניח, אבל אין כונתו דאמשמוש לבד יברך להניח משום צרוף אלה הדעות דאמשמוש נמי מברך, הרי הר"ן רש"י ותוס' ס"ל דאמשמוש לבד מברך ברכה אחרת לגמרי, היינו לשמור תפילין שנלמד מציץ ולא ברכת להניח והוא מבואר.