אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן לג › ענף ב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן לג · ענף ב

ענף א

ומענין לענין באותו ענין אמרתי להעיר בזה מה שהקשה הגרע"א (סי' כ"ה סקט"ו) במג"א במש"כ שם לבאר עצתו של הר"ן שהורה שאם הפסיק ימשמש בש"י ואז יברך שתי ברכות להניח וגם עמ"ת משום די"א דעל המשמוש מיחייב לברוכי והקשה הגרע"א דמה מרויחים בזה לשיטת רש"י, דהא אם חייב לברך להניח בשביל המשמוש שוב פטור לברך אש"ר עמ"ת, ותירץ דיברך מקודם אש"ר עמ"ת ואח"כ יברך להניח ע"ש. ולכאורה לפמש"כ רש"י (מנחות ל"ו ע"א) אדברי הגמ' שם דאתפלה של יד יברך להניח וז"ל דבש"י מתחיל להניח ואש"ר אומר עמ""ת דעכשיו גומר את המצוה עכ"ל רש"י, וכ"כ גם הרא"ש המוזכר לעיל דלשון להניח נתקן אתחלת המצוה ועמ"ת אגמר מצוה וא"כ איך יתכן לברך אגמר מצוה קודם שיברך אהתחלת מצוה, ואע"פ שמצאתי שם על הגליון בשמ"ק (אות ט"ו ש"ס חדש) בישבו שיטת רש"י מסוגיא דברכות (ס' ע"א) בסדר ברכות בכל יום דאש"י מברך להניח ואש"ר עמ"ת ומוקי שם השמ"ק דמיירי דאין לו אלא אחת מהן ואז מברך אש"י להניח ואש"ר עמ"ת ע"ש, ובזה תתישב לן קושית הפמ"ג (בא"א סי' כ"ו) שהקשה דמנלן להר"ם והמחבר באין לו רק תפלה ש"ר מחויב לברך עמ"ת, אימא דז"א אלא בגומר המצוה, אבל באינו גומר יאמר להניח וכמו שהקשינו, אכן לפי השמ"ק המקור הוא הסוגיא דברכות מסדר הברכות בכל יום אך כל זה לא יועיל לרש"י אשר משמע מדבריו דוקא בגמר המצוה שייכא עמ"ת וגם חלוקו של השמ"ק אינו מוכרח דהסתירה על רש"י מברכות כבר מיושבה בבאור הגר"א ובס' שלמה משנתו על ברכות וקושיתי על הגרע"א חוזרת מחדש.

וכ"ת תירץ דגם כאן הוי הנחה הש"ר גמר המצוה מן הש"י שהניח מקודם ובירך עליו להניח ועכשיו מברך על הגמר עמ"ח, דזהו מוכרחין לומר שמברך השתי ברכות קודם לעשייתן היינו קודם המשמוש דש"י וקודם ההדוק של הש"ר, כדי שיהיו עובר לעשייתן, וא"כ קודם שימשמש אין עליו חיוב ברכה של להניח כלל שנימא שיקדימנה. אדרבא לשיטת רש"י ביון שסה והפסיק יש עליו חיוב ברבה עמ"ת של הש"ר עד שמוכרח ומחויב להניחו והאריך בזה עכ"ד.

בעיקרו צדקו דבריו ואע"פ שיש להתעקש בזה ולומר דכיון שסח והפסיק בין הש"י והש"ר שוב לא הוי גמר רק כהתחלה חדשה, אבל אין זה מוכרח די"ל דמ"מ מדין גמר מצוה לא נפיק הנחת הש"ר גם אחר שהפסיק, אכן במש"כ שמברך השתי ברכות יחד קודם המשמוש וקודם ההדוק ואחר הברכות אז ימשמש ויהדק זה אח"ז, אינו נראה לי דלפ"ז תהיה ברכת עמ"ת על הש"ר קודם דקודם, דהא המשמוש של הש"י מפסיק בין הברכה לההדוק שה"ר, אך נראה דמקודם יברך עמ"ה ומהדק הש"ר ואח"ז יברך להניח וממשמש בש"י וכן משמע קצת לשון הגרע"א, ואע"פ דלר"ת דברכת להניח עולה ופוטרת גם הש"ר ולא אמרינן דהוי קודם דקודם, דהא הנחה רש"י מפסיקה בין הברכה למצות הנחת ש"ר, אין זה כלום דבכה"ג לא שייך לעשות באופן אחר כיון דהוי סמוך ממש להנחת של יד שמניח תיכף לברכתו. והוא מטעם ב' מצות שענינן אחד וברכותיהן שוות דברכה אחת פוטרת שתיהן וכמו שנכתב לקמן.

וגם בלא"ה לא קשה קושיתי כל כך דכ"ז אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד אינו מעכב כלל וכש"כ הפמ"ג (סי' כ"ו) בשם הלבוש וז"ל, כתב הלבוש להניח הש"י ואח"כ הש"ר למצוה ולא לעכב ולפ"ז אם הניח שתיהן ולא בירך דיברך כ"ז שהן עליו, אם הקדים ברכת ש"ר תחלה ואח"כ ברכת ש"י אינו מעכב עכ"ל, ולפ"ז יש לומר הכא כדי לאפוקי נפשיה מספק ברכה לבטלה אף לכתחלה שרי להקדים ברכת עמ"ת.

ומה שהקשה הרא"ש לשיטת רש"י דס"ל דלברכת להניח פוטרת נמי הש"ר בשלא סח בינתים א"כ בשסח אמאי תקנו נוסח אחר ולא סגי בנוסחא דברכת להניח, נראה לי פשוט לפמש"כ הריב"ש בתשובה (סי' שפ"ד) בענין שיש לאחד שני תינוקות למול ביום אחד ובבית אחד שחולק שם על העטור, דס"ל דכיון דלא אפשר למימלינהי כחדא צריך לברוכי אכל חד וחד, והריב"ש חולק עליו שם וכתב בזה"ל אלא ודאי כל שלפניו שתי מצות שהן ממין אחד וברכותיהן שוות ברכה אחת לשתיהן, ואע"פ שא"א לעשותן ביחד, ותפילין יוכיחו לדעת אלפסי והרמב"ם שברכה אחת לשתיהן אע"פ שא"א להניחן ביחד, שהרי מניח ש"י ואח"כ הוא מניח ש"ר עכ"ל הצריך לעניננו וכ"כ הגר"א (ס"ק ע"ז) יעו"ש שהאריך בזה, ובאמת גם לשיטת ר"ת צ"ל כן דהא לדידיה הש"ר לבד צריך גם ברכת להניח ומיפטר בברכת הש"י מטעם הריב"ש הנ"ל כנראה מדבריו מפורש, דהא דלשיטת רש"י הרי"ף והר"מ פוער בברכת להניח גם הש"ר היינו מטעם דהוי שתי מצות שברכותיהן שוות, אע"פ שבאמת אינן שוות לגמרי בנוסחאתן שע"ז מברך להניח ואאידך מברך עמ"ת, וכיו"ב בזה ממש מצינו לענין מצות ציצית (סימן ח' סק"ו) דפסק הרמ"א דעל ט"ק מברך על מצות ציצית ובט"ג מברך להתעטף בציצית, ומ"מ נפסק (סק"י) וגם הרמ"א מסכים לזה דאם לובש ע"ק בשעה שאין ידיו נקיות ילבשנו בלא ברכה וכשלובש ט"ג מכוין לפטור גם את זה, וטעמא דמלתא דיש נ"מ בין לכתחלה בין דיעבד, דלכתחלה תקנו חז"ל בהשקפתם הבהירה בכל מצוה הברכה הנאותה לה ביותר בטכסיסה ובסגנון מלותיה ותבותיה ולפי בקיאותם יצדק לכתחלה על הש"י ברכת להניח ועל הש"ר ברכת עמ"ת, על ט"ג להתעטף ובט"ק ע"מ ציצית, אבל בדיעבד אין ספק דאם יחליף וישנה הנוסחא מעט אינו מעכב, וכש"כ הרמב"ם (בה"ל ברכות פ"ו ה"ה) אם שנה המטבע הואיל והזכיר השם ומלכות וענין הברכה אפי' בלשון חול יצא,. ותמה הרמ"ך שהרי בהל' ק"ש כתב הרמב"ם דלא יצא, והכ"מ כתב ע"ז תימא לתמיהתו, דדוקא אם קצר במקום שהיה לו להאריך או להיפך אבל אם שנה ולא אמר אותו לשון ממש יצא, וכ"כ בנ"ד אם מחליף ואומר עש"י עמ"ת ועל ש"ר להניח יצא בדיעבד וכן מצאתי בשע"ת (סק"ה) שהביא כן וכיו"ב למנין מצות ציצית אם מחליף ואומר על ט"ק להתעטף ועל ט"ג עמ"צ יצא וכן כתבו האחרונים והשתא לפי האמור לק"מ קושית הרא"ש על רש"י דאע"פ שלכתחלה יצדק יותר בברכת ש"ר עמ"ת אבל בדיעבד בודאי נפטר בברכת להניח דהא גם אם בירך להניח על הש"ר צא והוא פשוט.

ולכאורה הייתי רוצה לישב בדברי הריב"ש הנ"ל גם קושית הגרע"א במה שהקשה דמאי מועיל המשמוש בש"י אם סח בינתים לחייבו מטעם זה בברכת להניח להני שיטות דס"ל דמשמוש הוי כהנחה וא"כ לשיטת רש"י פטור מברכת עמ"ת, ובימי חרפי תירצתי קושיא זו דלענין ספק ברכה לבטלה בברכת עמ"ת הרי יש לנו כבר עצה לזה עם אמירת בשכמל"ו, משא"כ בברכת להניח לבטלה אם לא ימשמש ויברך שתים כדעת ר"ת בלבד אז לא תהני בזה האמירה דבשכמל"ו אברכה לבטלה שאינה סמוכה לה, וכעת הדרנא בי דכפי הנראה דא ודא אחת היא אפילו באינה סמוכה הברכה מהני האמירה בשכמל"ו ואכמ"ל בזה.

אכן ע"פ דברי הריב"ש מיושב זה דכיון דהא דנפטר בברכת להניח גם אש"ר הוא מטעם ששתי מצות ממין אחד וברכותיהן שוות ברכת האחת פוטרת חברתה, משא"כ הכא דהמשמוש וההנחה אינם ממצות ממין אחד, דהא המשמוש הוא מטעם הרחקה מהיסח הדעת ומקורו הוא מק"ו, מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא תסיח דעתו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה עאכו"כ (מנחות ל"ו ע"ב), וההנחה הוא ענין אחר ובכה"ג אינה פוטרת ברכת להניח של יד את ברכת עמ"ת ש"ר, אכן ז"א דלפ"ז אם נימא דהמשמוש והברכה כאן הוא מטעם הרחקה מהיסח הדעת א"כ אינו שייך כלל הכא ברכת להניח, דהחליטו כבר התוס' בסוכה (מ"ו ע"א) וכן פסק הב"י (סימן כ"ה) דאמשמוש בלבד מברכינן או לשמור תפילין, או לשמור חוקיו ולא ברכת להניח משום קושית התוס' דהאיך יברך להניח הרי הם כבר מונחים עליו, רק ברש"י, (מנחות צ"ו) גבי השכים לדרך קודם אור היום וכשהאיר ימשמש בהם ויברך פירש"י דהמשמוש הוי כאילו מניחין מחדש ויש לדחות קצת, וע"כ כאן מש"כ הרז"ה והר"ן דימשמש ויחזק הקשר היינו שיזיזם ממקומם ויניחם שוב על מקומם דזה הוי כהנחה חדשה וכן דעת הב"י דבמזיז ממקומו אפי' ע"ד להשיבם למקומם מיד חייב לברך וא"כ הדרא קושית הגרע"א לדוכתא.

אולם מלבד קושית הגרע"א גם דברי המג"א בס"ק ט"ו צריכים באור, וז"ל כתב הר"ן וממשמש בש"י ומחזק הקשר ומברך על שניהן וכו', וטעמא כיון די"א דחייב לברך כשימשמש והכא י"א דא"צ לברך להניח היינו רש"י וסיעתו לכן ימשמש בש"י עכ"ל, והפשטות משמע שהמג"א יעמיס כונה זו בהר"ן והרי הר"ן מעתיק רק דברי הרז"ה מסוף מס' ר"ה אשר העתקתים לעיל והיטב חדר לכונתו הפמ"ג ולפי באורו היא שיטה שלישית לא כרש"י ולא כר"ת, והיינו דשיטת הרז"ה שברכת להניח נתקנה רק על ש"י בלבד וברכת ע"מ על ש"ר בלבד מפני שהיא גמר המצוה אלא אסור להפסיק ביניהן משום דכתיב והיו לאות וכו' דבעינן הויה אחת לשתיהן, והא דכתב הרז"ה כשסח חוזר ומברך ברכת תפש"י וממשמש בתפש"י, ועוד מברך ברכה שניה על תש"ר והוי כמברך שתים על ש"ר הוא משום הכיפתן נראה כמברך שתים על ש"ר אבל באמת להניח קאי אתש"י לבד וא"כ איך אפשר דהר"ן לומר אזיל בשיטת רש"י, אכן באורו של המג"א מצאתי בפמ"ג (שם מ"ז ס"ק ד') שדברי של המג"א סובבים והולכים על הב"י אשר מביא דברי הר"ן הנ"ל ולא סיים שמברך שתים עש"ר אלא שהנוהג כר"ת ימשמש, ולכן הוסיף המ"א בכונת הב"י (אבל הר"ן בודאי אינו מכוין לזה) דהיינו שמסירם ממקומם ואח"כ יניחם ואז לדעת הב"י במסירם לגמרי ע"ד להניחם מיד או במזיזם ממקומם שדומה כמסירם לגמרי מברך ג"כ ברכת להניח, אבל אין כונתו דאמשמוש לבד יברך להניח משום צרוף אלה הדעות דאמשמוש נמי מברך, הרי הר"ן רש"י ותוס' ס"ל דאמשמוש לבד מברך ברכה אחרת לגמרי, היינו לשמור תפילין שנלמד מציץ ולא ברכת להניח והוא מבואר.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה