דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן לא
יחקר בהא האמרו, תפשת מרובה לא תפשת. תפשת מועט תפשת, אי הוא מצד ודאי או מצד ספק. ואם הוא מצד ודאי אי דוקה היכי דהמרובה מדה ישאינה כלה ואין לה קצבה או אף היכי דהמרובה יש לה קצבה.
מתוספות (סוכה ה' ע"ב) מבואר דבין במדה שאינה כלה בין במדה כלה לעולם תפסינן המדה מועטת והוא מדה בתורה ודיינינן בה מצד ודאי בין להקל בין להחמיר וזה לשונם שם, [אהא דאיתא שם דעובי הכפורת טפח, ר"ה אמר מהכא אל פני הכפורת קדמה ואין פנים פחות מטפח, ואימא כאפי בר יוכני, ומשני תפשת מרובה ל"ת תפשת מועט תפשת] י"מ לפי שמדה מרובה אין לה סוף וכאן א"א לומר כן, דע"כ לא אפשר ללמד רק מפנים שיכולין לכנס במשכן, וכן בפ"ק דר"ה ובחגיגה גבי עצרת דיש לה תשלומין כל שבעה דיליף מחג המצות, ופריך וניליף מחג הסוכות, ומשני תפשת מרובה ל"ת והתם יש לדבר סוף, ועוד מוכח בהדיא בתו"כ דכתיב, כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים שנים יכול הרבה, אמר ר' עקיבא כל שמשמעו מועט ומשמעו מרובה תפשת מרובה ל"ת תפשת מועט תפשת, ריב"ב אומר שתי מדות, אחת מדה כלה ואחת מדה שאינה כלה, מודדין במדה כלה ואין מודדין במדה שאינה כלה, א"ר נחמיה למה בא הכתוב לפתוח או לנעול והלא בא הכתוב אלא לפתוח וכו' והכא גבי תשלומין צריכין כולן לטעמיה של רבי עקיבא עכ"ל, ומוכח מדבריהם שהוא מדה ודאית, דלר"ע שתי המדות בין מדה כלה ובין מדה שאינה כלה שתיהן שוות וכי היכי דבמדה שאינה כלה ודאי שהיא מדת ודאית לתפוש את המועט ה"ה אף במדה הכלה מדה ודאית היא לתפוש את המועט, אם מפשטות דברי התוספות (יומא ע"ב ע"א) מוכח דבמדה הכלה לא דיינינן לה למדה ודאית, רך דיינינן בה ככל ספיקות התורה דבאיסורא הולכין לחומרא ובממונא לקולא למוחזק, וז"ל שם ד"ה נעביד ארבעה וכו', ולעיל כי פריך ואימא כ"ח לא בעי לשנויי תפשת מועט, דהתם לא מצי למימר טפי מכ"ח וכיון דהוא דבר שיש לו קצבה לא שייך לומר תפשת מרובה ל"ת, ואדרבא יש לתפוס המרובה דיש בכלל מאתים מנה, ואע"ג דפ"ק דר"ה אמר מקיש חג השבועות לחג המצות וכו' ופריך ולקיש לחה"ס מה להלן ח' וכו', ומשני תפשת מרובה ל"ת והתם נמי יש לדבר קצבה, י"ל דהתם קאמר לחומרא תפשת מרובה ל"ת דעד ז' יש לו תשלומין ממ"נ אבל טפי לא דדלמא מחג המצות ילפינן, ובפ"ק דקדושין גבי הענקה נמי קאמר תפשת מרובה ל"ת [אהא קאמר שם ר"י שלשים כשלשים של עבד מ"ט דר"י, יליף נתינה נתינה בעבד, ופריך ליליף נתינה נתינה מערכין, ומשני חדא תפשת מרובה ל"ת ועוד עבד מעבד הו"ל למילף] אע"ג ממ"נ יש לו קצבה, י"ל התם נמי קאמר דתפשת מרובה ל"ת מספיקא לא מפקינן ממונא מן האדון עכ"ל, ופשטות דבריהם משמע, דהיכי דגם המדה מרובה קצובה, אז ליכא האי כללא דיינינן בה ככל ספיקות התורה וספיקא דאורייתא לחומרא, וגבי חוטין קפידת הכתוב שלא יהיה מספרם פחות, אבל כשיש מרובה ממספרם אין בזה קפידא וא"כ יש לתפוס המדה מרובה דבזה ודאי יצא דבכלל מאתים מנה, וגבי תשלומין החומרא הוא שנצרך להביא קרבנו דוקא בתוך ז' דבזה ודאי יצא אבל כשיביא ביום ח' ספק הוא אם יצא וגבי הענקה דדיינינן בה ככל ספק ממונא דספיקא לקולא, והוא נגד דבריהם ושיטתם בסוכה כאמור לעיל
אלא שיש להקשות ע"ז דאם מדין ספיקא דאורייתא לחומרא דיינינן בזה, א"כ גבי תשלומין דחג השבועות יש לנו לומר דהיכי דעבר ז' ולא הקריב קרבנו נחייבהו להביא ביום ח' מספיקא ולהתנות בתנאי שאם אינו מחויב יהיה נדבה דניזול בזה לחומרא, ומצאתי בתרע"א שבסוף דו"ח (תשובה ט') שהעיר בזה וז"ל שם, אף דלכאורה יקשה דנימא דאם לא הביא תוך ז' דצריך להביא ביום ח' מספק דשמא תפסת מרובה ויביא קרבנו בתנאי שיהיה נדבה, אבל באמת לק"מ דכמו דכללא לקולא ולחומרא מקשינן לחומרא לא דהוי ספק דלא ידענין למה איתקש וצריך להחמיר מספק, אלא דהמדה כך היא דמקשינן לחומרא והוי ודאי כדמוכח מדה"ת (ב"ק ג' ע"א) דגם גבי ממון אמרינן כן ומפקינן ממונא, וכן מדה"ת (פסחים מ') יעו"ש, ה"נ י"ל כך המדה דהיכי דבהיקש לא ידעינן אם תפסת מועט או מרובה תתפוס החומרא והוי ודאי, משו"ה בתשלומין דהחומרא בפשוטו דאין לו תשלומין רק ז' ימים וצריך להביא קרבנו תוך ז' ואינו רשאי לאחרו לזה תפסינן המועט לודאי, אמנם לפ"ז יקשה עמש"כ בהענקה דמספיקא לא מפקינן ממונא, הא גם גבי ממונא לחומרא מקשינן ומפקינן ממונא ע"י כך וע"כ לענין מועט ומרובה לא נאמר המדה, אלא דהוי ספק ובאיסור מחמרינן ובממון לא מפקינן א"כ יקשה כנ"ל דיתחייב להביא קרבן ביום ח' מספק בתנאי נדבה וצ"ע עכ"ל.
ולי תימא על דבריו בתרתי, חדא ע"מ שרצה לישב דה"ת דיומא מתחלה דגם הכא מודים התוס' דהמדה כך היא לתפוס המועט אף המדה מרובה נמי קצובה אך בתנאי היכי דהחומרא לצד המועט ואז הוי ודאי וזה מכריחם מהא דתשלומין, וא"כ למה באמת לא קאמר הש"ס להדיא אפירכתם דליקיש לחה"ס, דלקולא ולחומרא מקשינן לחומרא, כיון דהחומרא בפשוטו להביא תוך ז', וביותר קשה עדה"ת דסוכה הנ"ל שסיימו שגבי תשלומין כולן צריכין לטעמיה דרע"ק דתפסת מועט אמאי לא יסתפק התירוץ דלחומרא מקשינן. והכא דומה ממש להא דקאמר ביבמות (ח' ע"א) מכדי כל העריות איכא לאקושינהו לאשת אח ולאחות אשה נקשינהו לאשת אח דמותר ליבם, ומשני לחומרא מקשינן, אף דגם בזה איכא נמי קולא בצד אחד דמותרות לעלמא מ"מ החומרא בפשוטו הוא לאסור יבום וכיו"ב בקידושין (ס"ח) יעו"ש בתוס'
ושנית קשה להיפך במה שמביא רע"א ראיה מהענקה דאינו אלא ספק ולא נאמר בה המדה היכי דגם המדה מרובה קצובה, דאכתי קשה, התם כיון דספיקא הוא א"כ נימא גם שם לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, דגם בג"ש אמרינן כן כמבואר בחולין (קל"ה ע"ב) בהא דפריך טעמא דכתב רחמנא עריסותיכם בחלה לחייב עיסת שותפות, הא לא"ה ה"א לילף ראשית ראשית מכה"ג לפטור של שותפות, אדרבא נילף ראשית ראשית מתרומה לחיובא, ופירש"י דהא בתרומה נמי ראשית כתיב בה וקולא וחומרא לחומרא מקשינן וכן שם (קל"ו) גבי מתנות כהונה, ע"ש ולפ"ז קשה טובא אשיטת התוס' דלא שייך למיפטר בהענקה מטעם ספק רק הו"ל לומר קולא וחומרא לחומרא מקשינן. וע"כ כך הוא הבאור דמדה היא בתורה דמועט ומרובה תפסינן המועט, וא"כ הני תרי כללי סתרי אהדדי דמצד מועט ומרובה יש לן לתפוס המועט ומצד קולא וחומרא יש לן לתפוס החומר ממילא ספיקא הוא ואין מוציאין ממון בספיקא ולפמש"כ בספרי האחרונים מלא הרועים. (ערך היקש) וכן ביד אליהו לר"א מקאליש דכללא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן אינו אלא היכי דשווין ודומין להקיש לחומרא כמו לקולא אבל היכי דמסתבר יותר לילף לקולא אז דיינינן שפיר לקולא, ובספר י"א הנ"ל מביא ראיה לזה מהא דסנהדרין (מ"ח) דפריך ואביי מ"ט לא גמור מעכו"ם דהזמנה לאו מלתא היא, ומאי פריך הא עדיפא ללמוד מע"ע לחומרא, וע"כ משום דדמי להדדי ביותר דמשמשין ממשמשין יש למילף עכת"ד ע"ש, א"כ הכא דיש נמי כללא דמעוט ומרובה אשר תפסינן המעוט, ממילא לא אזלינן בתר הכללא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ולא ילפינן מערכין בהענקה, דיותר מסתבר לילף משלשים של עבד ולהקיש לצד הקולא דמשום דהכללא דמעוט ומרובה תפסת המועט מסייעו והוא מצד ודאי.
ואם נרצה לתרץ דה"ת דיומא הנ"ל בסגנונו של הגרע"א בע"כ נאמר דהכא גבי תשלומין שני החומרות שווין לפנינו, חומרא מצד אחד בהיקשא לחג המצות שצריך להביא דוקא תוך ז' וחומרא מצד אחר להיקשא לחג הסכות שצריך להביא נמי ביום ח' וכיון דהחומרות שווין אז היא המדה לתפוס את המועט ולא שייך לדון כאן מצד קו"ח לחומרא מקשינן כיון דהחומרות שווין, משא"כ בחוטין שזורין דהחומרא היא רק בצד המרובה ולא בצד המועט כלל וכאמור לעיל אז לא נאמר הכלל הזה ותפסינן מדה המרובה ובכלל מאתים מנה ולפ"ז אין סתירה בין דה"ת דסוכה לדה"ת דיומא אך הפשטות אין מורה כן.