אור ברסלב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן ל

סימן כט

ע"ד הכלל אין היקש למחצה. אם עושין יוכיח למד מן הלמד בקדשים, וע"ר הכלל כל ק"ו שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. הערה על הגר"א.

א) הצל"ח בפסחים (כח ע"ב) העלה כלל חדש הא דאמרינן אין היקש למחצה, היינו אם הכל בסגנון אחד כלומר שהוא בצד אחד מקשינן לכל גוונא אבל להקיש כ"א מהצדדים זה לזה כמו להקיש מצה לחמץ ולמידרש נמי אח"כ להיפך ולהקיש נמי חמץ למצה בכה"ג לא אמרינן אין היקש למחצה עכת"ד ע"ש. ולכאורה יש להעיר ע"ז מכריתות (כב ע"ב) לפי גירסתנו, והיא גרסת הרגמ"ה דאיתא שם "ור"ע סבר אין היקש למחצה והיינו כמו שאנו למדין אשם תלוי מאשם מעילות דבעינן אשם בכסף שקלים, ה"נ ילפינן אשם מעילות מא"ת דבספק מעילות חייב א"ת, הרי מוכח דבכה"ג נמי אמרינן אין היקש למחצה ולא להכלל המחודש ע"י הצל"ח, אכן בפירש"י שם בד"ה ור"ע, כתב באמת דלא גרסינן לה "ור"ע אין היקש למחצה דלאו היינו היקש למחצה וכו' עכ"ל, ואולי רמוזה בזה שיטת הצל"ח, שו"מ בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"א) במראה הפנים שהרגיש ג"כ מפירש"י הנ"ל שס"ל כהכללא של הצל"ח וגרסת הרגמ"ה שנדפס מחדש מובן מאליו שנעלמה ממנו.

אכן לכאורה סתירה לזה מהא דאיתא בחולן (כ"ז ע"ב) אין שחיטה לעוף מה"ת, שנאמר ושפך בשפיכה בעלמא סגי וכו' עוף נמי איקש לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף עכ"ל הש"ס ופירש"י שם ונימא אין היקש למחצה, וכונת רש"י מפולשת היא כמו דמקשינן בהמה לעוף מה עוף הכשרו מן הצואר אף בהמה הכשרה מן הצואר, א"כ נקיש נמי להיפך מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה משום דאין היקש למחצה, הרי מוכח אף להקיש הצדדים זה לזה נמי אמרינן אין היקש מחצה.

ובכרי לישב הסתירה מהא דחולין על רש"י דכריתות הנ"ל נראה לי לחלק פשוט דבסוגיא דחולין כיון דתרווייהו הוא בדבר אחד ממש השלמת למוד דין שחיטה בבעלי חיים, שהוא מן הצואר ובשחיטה בסימנין הוי כדבר אחד ממש ושפיר ראוי למילף זה מזה ולהיפך, ונכנס גדר זה תחת הכלל אין היקש למחצה. משא"כ בשני פרטים נפרדים שאין להם שייכות זה לזה כמו בסוגיא דכריתות ללמד דחייב אשם תלוי בספק מעילות ושויו של האשם שני שקלים, כעין זה לא אמרינן אין היקש למחצה וע"ש בתד"ה באיזו תורה (חולין כ"ז ע"ב).

והא דפירש"י שם (כז) בהא דפריך עוף נמי איתקש לבהמה דמשום דאין היקש למחצה, ובאורו הוא דמקשה הש"ס מרבי אליעזר, כמו דמקיש בהמה לעוף לענין הכשרה מן הצואר כמו כן נקיש עוף לבהמה לעיין שחיטה בסימנין, ואמאי לא נימא דמקשה פשוט מדרבנן דס"ל להדיא דעוף איתקש לבהמה להא מלתא גופא. מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, הוא פשוט משום דע"כ רב יהודה דאמר אין שחיטה לעוף מה"ת ע"כ אינו סובר כרבנן דאמרי להדיא דשחיטת עוף מה"ת מהיקשא דבהמה אלא כר"א ס"ל דההיקש בהמה לעוף הוא לענין הכשר.

ואע"פ שהעלינו דלשיטת רש"י בכריתות בשני דברים שונים לא אמרינן הכלל אין היקש למחצה מ"מ אין סתירה למה שכתבנו להסתפק בקונטרסנו "שמן למנחה" ע"ד מעשר דגן שפטור לקוח. אם גם דגן שבא לו בירושה נמי מקרי לקוח ופטור מה"ת ממעשר ומבואר החקירה הזאת במ"ח (שצ"ה) ואמרנו שם כמו דילפינן דאין מעשרין מהחדש על הישן ולענין אומדנא מעשר בהמה ממעשר דגן, ה"ה נילף נמי להיפך מעשר דגן ממעשר בהמה דירושה אינו בכלל לקוח משום דאין היקש למחצה והארכנו שם בזה הרבה ע"ש משום דהכא שאני דנראה עיקר הספק אם אמרינן בכה"ג אין היקש למחצה ללמד ראובן משמעון ואח"כ להיפך שמעון מראובן, אינו אלא במקום דאיכא איזה סתירה והוכחה להיפך, כמו שם בסוגיא דכריתות דאיכא גז"ש מצות מצות דאין אשם תלוי בא אלא היכי דאיכא על ודאי שגגה חטאת משא"כ היכי דליכא שום הוכחה וסתירה ממקום אחר להיפך בודאי מקשינן זה לזה משני הצדדים גם יחד, דאמאי נקיש ראובן לשמעון ולא להיפך כיון דהיקשא הוא, וא"כ ה"נ כיון דאין כאן שום סתירה להיפך בודאי ראוי לומר כשם שמקשינן מעשר בהמה למעשר דגן ה"נ מקשינן מעשר דגן למעשר בהמה לענין ירושה, ולחלוק זה העירני ח"א ועין בזה.

ב) בגו"ר להפמ"ג (כלל טו) מסתפק הא דקי"ל אין למדין למד מן הלמד בקדשים אי אף יוכיח אין עושין מן למד מלמד א"ד כיון דתחלת הדין הוא ממלמד ראשון והלמד מן המלמד הוא רק יוכיח ולחזק הק"ו ולבעל הפירכא ילפינן כה"ג או לא ונשאר בוצ"ע ע"ש.

ונעלמה ממנו לפי שעה התוס' (שבועות ט' ע"א) ד"ה שכן וכו' וא"ת והיכי בעי למילף מדיוה"כ והא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב ומה צריך פירכא דשכן כפרה מרובה וי"ל דאיצטריך האי פירכא דלא נילף מדר"ח דאי פרכת מה לדר"ח שכן תדיר נימא דהיו"כ יוכיח אבל השתא דאיכא פרכא ליכא למימר תוכיח עכ"ל הרי מפורש להדיא דיוכיח עבדינן מן למד מלמד אף בקדשים, שוב מצאתי שכבר העיר בזה המהרי"ט (קידושין ל"ד) ד"ה טפלים וכו' בסו"ד וז"ל ותדע הא קי"ל אין למדין למד מן המלמד בקדשים בשיש פירכא באותו הדין מצית לעבוד יוכיח מדבר הלמד מאחרים כשכתוב התוס' פ"ק דשבועות ט' ד"ה שכן עכ"ל ונהניתי שנתכונתי לדעתו הרמה, אחר זמן רב מצאתי ג"כ בצל"ח (פסחים דף ע' ע"ב) ד"ה אמר רבא וכו' וז"ל ואקדם לך תחלה דבר אחר וזהו שאף שאין למדין בקדשים למד מן הלמד אבל יוכיח עושין אפי' למד מן הלמד ודבר זה אף כי לא ראיתיו מפורש לקחתי מדברי רש"י זבחים נ' ע"א ד"ה ומחדא לא אתיא וכו' עכ"ל ונעלם ממנו שכבר הקדימו בזה המהרי"ט כאמור לעיל.

ג) בזכרון יהונתן ספר חדש מובאה קושית הגאון הצדיק של מרן ישראל סלנטר זצ"ל דילפינן בקידושין (כ"ח ע"א) גלגול שבועה מק"ו ומה סוטה שלא ניתנה ע בע"א מגלגלין, ממון שניתן להתבע בע"א אינו דין שמגלגלין ע"ש:

וקשה הרי כללא הוא דכל ק"ו שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין (פסחים כ"ז ע"ב) ומבואר הוא בב"ק (ק"ו ע"א) דרב ס"ל דאם נשבע ואח"כ באו עדים פטור וא"כ החומרא שנחייבהו בשבועה אתי לידי קולא לפוטרו אף אם יבאו עדים אח"כ עכת"ד ע"ש.

ובאמת לק"מ בשלמא שאנו למדין אין בעור חמץ אלא שריפה מנותר ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שרפה, חמץ שישנו בבל יראה וימצא לא כ"ש שטעון שרפה, שפיר אמרינן כל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, משום דאותו צד חומר שאנו מוצאים בחמץ שעוברים עליו בבל יראה היא חומרא החלטית וא"כ איך נוכל למילף מזה חומרא דאתי לידי קולא לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל, אדרבא נימא דמפני אותו צד החומר שנמצא בחמץ שעוברים עליו בב"י הקפידה תורה שלא יהא יושב ובטל, וכיו"ב גמ' סוכה ע"ש, משא"כ הכא שאותו צד חומר גופא שנמצא בממון דהיינו שנתן להתבע בע"א גם זה הוא חומרא דאתי לידי קולא, דאם נשבע ע"פ ע"א ואח"כ באו עדים כדברי התובע נמי פטור אליבא דרב הנ"ל, א"כ שפיר יש למילף ק"ו ג"כ לענין גלגול שבועה אע"ג דהוי חומרא דאתי לידי קולא, אך עדין תקשה מברייתא דר"ח (ב"מ ג' ע"ב) דאיתא שם ומה פיו שאינו מחייב ממון מחייב שבועה, עדים שמחייבין ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ע"ש, והתם בעדים שמחייבין ממון ליכא באותו צד חומר שום צד דאתי לידי קולא ומ"מ ילפינן בעדים שמחייבין אותו שבועה אע"פ דעי"ז אתי לידי קולא לפוטרו, אם אח"כ יבאו עדים אחרים היודעים שהוא חייב מנה ואכתי הקושיא במקומה.

ויפה תירץ בזה בני הרב הגאון הנעלה אליעזר יהודה נ"י דבשבועה לא שייך זה כלל, דהרי אין חיוב והכרח על התובע להשביע את הנתבע דוקא, רק ילפינן בין בגלגול שבועה ובין בברייתא דר"ח דהרשות ביד התובע להשביע, וא"כ שפיר הוי זה חומרא שזה גופא היא החומרא שהענין תלוי בהתובע אם ירצה להשביעו משביע ואם התובע גופא חושש מהקולא שיוכל לבוא מזה לבסוף אינו משביע ואם קפץ ונשבע לא מהני מידי כמבואר בב"ק שם, אבל עכ"פ חומר איכא מה שרשות בידו להשביעו אם אין התובע חושש להקולא שיוכל לבוא מזה לבסוף והוא נכון ואמת וטובים דברי בני הנעלה הנ"ל מאד למבין.

ד) פסחים (ו' ע"א) בעו מיניה מרבא בהמת ארנונא חייבת בבכורה או אין חייבת בבכורה, כל היכא דמצי מסלק ליה בזוזי לא קא מיבעיא לן דחייב, כי קא מיבעיא לן היכא דלא מצי מסלק ליה בזוזי מאי, אמר להו פטורה. והתניא חייבת התם דמצי מסלק ליה, איכא דאמרי אמר רבא בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה וכו' עכ"ל הש"ס, ובתוד"ה בהמת ארנונא הביאו גירסא אחרת דגרסי בהאיכא דאמרי בהמת ארנונא פטורה מה"ב והוא דלא מצי מסלק ליה ע"ש.

והגר"א בהלכות בכור (סי' ש"כ סק"ה) בבאוריו מכריע כגירסא האחרת אשר הובאה בתוספות משום דלגירסתנו קשה דלא מצינו שהאיכא דאמרי יחלק לגמרי על הלשון הראשון כמו הכא, דללישנא קמא קאמרי דהיכי דמצי מסלק ליה לא קא מיבעיא דודאי דחייבת וללישנא בתרייתא פטורה, ומביא ע"ז מדה"ת דביצה (י"ג ע"א) ד"ה א"ד מחלוקת בשבלים, [הכניס שבלים לעשות מהן עיסה אוכל מהן ארעי ופטור למוללן במלילות רבי מחייב וריבר"י פוטר] אבל בקטנות ד"ה לא טבלא. והקשה הר"ש מקוצי דבכל התלמוד לא מצינו איכא דאמרי כה"ג שהוא להיפך מן הראשון דודאי מצינו בשאר מקומות לישנא קמא דברי הכל וא"ד בהא נמי מחלוקת או להיפך אבל כה"ג לא מצינו ע"ש עכ"ד הגר"א.

ובאמת מדה"ת דביצה אין ראיה כל כך ששם הוא מהיפך להיפך, דלל"ק אמרינן מחלוקת בשבלין אבל בקטנית וה"כ איסורייתא טבלא ובא"ד להיפך מחלוקת, אבל בקטנות דה"כ איסורייתא לא טבלו, אבל בפסחים הוא לגמרי אחרת, ששם מצינו רק שבדבר פשוט לל"ק דחייבת בבכורה כגון ביכול לסלקו בדמים לא"ד גם באופן זה פטורה מן בכורה. אבל אנכי מצאת כעין זה ממש כההוא דפסחים בקידושין (מ"ד ע"ב) בקטן שנתקדשה שלא לדעת לאביה דקאמר דצריכה גט ומאון וטולא פליג ואמר דאפילו מאון אין צריך, ופריך הש"ס אפי' שדם בתמיה וכי בזה פליג עולא, ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא, איכא דאמרי אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מאון אין צריך, ופירש"י שם אפי' שדכו קאמר ובזה שונה הא"ד מל"ק, והתוס' מקשו שם באמת אפירוש רש"י איך יתכן דהא"ד לגמרי אלישנא קמא דמעיקרא פריך אפי' שדכו בתמיה, ומפרשים שם פירוש אחר ע"ש. אבל לקמן (מ"ה ע"ב) בתוס' שם מסכימים הם לשיטת רש"י הנ"ל, כי יתכן, כי הא"ד לקח לו שיטה אחרת והיא פלא שלא הביא הגר"א שהוא ממש כהסוגיא דפסחים ע"ש.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה