דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן כט
יבאר אמאי אין עונשין מה"ד, גם יבואר שאזהרה אכו"ע אין עומה"ר ועוד פרטים שונים, גם יחקר אי כרת וקרבן עומה"ר.
ענף א
רבעח"ת בב"ק (ב' ע"א) ד"ה לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו', העירו ע"ד הסתירה דמסוגיא דהכא משמע דעונשין ממון מן הדין ובמכילתא מפורש להדיא דאין עונשין מן הדין, והרשב"א בחדושיו בב"ק ד"ה אבל מחוברת כולה מועדת הוא יכו', כתב עד"ז בזה"ל, ואי קשיא לך הא דמשמע דאין עונשין מן הדין אף בנזיקין וכדאמרינן במכילתא תניא כי יפתח איש בור וכי יכרה, אם על פותח חייב על כורה לא כ"ש, ללמדך שאין עונשין מן הדין, מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי הבור מפני שהוא חדוש וליכא בכולהו נזיקין דכותייהו לפי שאין דרכו לילך ולהזיק, ועוד שאינו שלו אפ"ה עשאו הכתוב כשלו, ועוד שהנזיק בא לרשותו של המזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין בו אלא חדושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מה"ד וכו' עכ"ל ע"ש שהאריך עוד בזה ודבריו צריכין לי באור, דהא לקמן (כ"ד ע"ב) במשנה יליף רבי טרפון ק"ו דקרן ברשות הניזק משלם נזק שלם והיינו קנסא, ואפילו רבנן לא פליג עליו אלא משום דיו ובתחלה יליף קרן מקרן ואיך יליף ק"ו הא קרן ברה"ר קנסא הוא וכל קנס חדוש הוא, וכמו שפירש"י בריש קידושין גבי ממונא מקנסא לא ילפינן, וז"ל שהקנס כולו חדוש ומחדוש לא גמרינן וכו' עכ"ל, וא"ת דקנסא מקנסא ילפינן, דאם מצינן שקנסה התורה בקרן ברה"ר כ"ש שתקנס בקרן ברה"י א"כ גם גבי בור שייך לומר כן דדוקא דבר אחר לא נוכל לגמור מבור, אבל בענין בור גופא שפיר נוכל למילף סתום מן המפורש, ועי' בגיטין (נ"ג) לענין קנסא מקנסא וביבמות (ק"ג סע"ב) ובש"ך חו"מ (שפ"ב סק"א) מה שכתב בשם חתנו לישב דברי הרי"ף ועי' נו"ב מה"ת (תחו"מ סי' ס"א) ובחדושי הארכתי בזה.
והנלע"ד בישוב סתירת המכילתא לגמרא דילן, דהנה לכאורה בלא"ה יש להבין דברי המכילתא דהרי טעמא דאין עונשין מן הדין הובא בגינת ורדים להפמ"ג (כלל א') שלשה טעמים בשם הראשונים ואלה המה:
א) כיון שהק"ו הוא היקש שכלי חיישינן לענין עונש מיתה ומלקות אולי יש איזה פירכא, והיוצא מטעם זה דהיכי דהק"ו הוא ק"ו של בכלל מאתים מנה, כמו גבי אחותו מאביו ומאמו שפיר יש לנו לענש מק"ו ב) ק"ו אין בכחו אלא להעלות מדריגה אחת ולא שתי מדריגות, דהיינו מצד הק"ו דיו דדיינינן לאסור לא להעלות עוד מדריגה שניה גם לענש על ידו ולפי טמם זה היכי שהאיסור ידוע לנו ממקום אחר שפיר נוכל לענוש על ידון ג) מה שכתב המרש"א (סנהדרין ס"ד) בשם הסמ"ג דאדרבא כיון שהלמד חמור מן המלמד אינו דין שיתכפר בעונש הקל, ולפי טעם זה היכי שמצינו שעוד דבר היותר חמור מן המלמד מתכפר באותו עונש אז שפיר עונשין מה"ד.
והשתא תקשה הכא גבי בור שהק"ו הוא בכלל מאתים מנה, שבכלל כרייה פתיחה נמי איכא וכן כתב להדיא בגו"ר הנ"ל. והק"ו אינו אלא להעלותו מדריגה אחת לתשלומין, דאל"כ למאי אהני ק"ו וגם מצינו היותר חמור דהיינו אדם המזיק גופא דודאי חמור הוא יותר ממזיק ע"י כריית בור, מתכפר בתשלומי ממון וא"כ בכה"ג דלית בו כל הני טעמים אמאי לא נימא עונשין מן הדין.
והנראה לי בזה דבאמת לחפר בור ברה"ר איסורא נמי איכא דהא אסור לחפור בור ברה"ר אע"ג דעביד לה ע"מ שישלם אם יארע איזה תקלה, ועי' נוב"ת (חאה"ע סי' ע"ח) שדחה דברי המל"מ (פ"ב הלכות רוצח) והוכיח דבכריית בור איכא איסורא דאורייתא, וכן כתב המנחת חנוך (מצוה נ"ג) ע"ש, אבל בכל נזיקין ליכא איסורא וברשות קעביד, דהא יש לו רשות שתלך בהמתו ברה"ר ולא עביד בעה"ב שום איסור במה שבהמתו הולכת ומזקת. רק דין ממון איכא אם הזיקה. דוקא ולא קודם שהזיקה וכן הוא באש, משא"כ בבור איסורא איכא מדאורייתא תיכף בפתיחתו ובכרייתו אף קודם שנעשה ההיזק, משום דמעשה החפירה גופא הוא איסורא וא"כ דברי המכילתא אזלי דהא דאמרינן אין עונשין מן הדין הוא מטעם השני דדי לנו להעלות ע"י הק"ו למדריגה אחת היינו לאיסורא, דאם אסור לפתוח בור כ"ש שאסור לכרות בור אלא מצד הק"ו לבדו הוא רק לאיסורא ולא לחיוב ממון ולהכי כתבה התורה קרא יתירה כי יכרה לחייב נמי בממון ע"י כרייה.
וכיו"ב נמי הק"ו שהובא שם עוד במכילתא גבי וטבחו או מכרו, אם על הטביחה חייב על המכירה לא כ"ש. אלא מכאן שאין עונשין מה"ד, הוא נמי מהאי טעמא דהא בטביחה איסורא קעביד וכדקאמר הש"ס בב"ק (ס"ז ע"ב) מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה מפני שנשתרש בחטא ועין נתיבות ריש הלכות גזילה, דס"ל דעובר על לא תגזול בעושה שנוי בגזילה שע"י קונה, ויליף ק"ו דגם במכירה איכא איסורא, משום שע"י המכירה מוצאת הגניבה לגמרי מתחת יד הנגזל דקני לוקח ביאוש ושנוי רשות, אבל הק"ו לא מהני לחיוב קנסא משו"ה כתבה רחמנא בפירוש דגם על מכירה חייב בקנסא, אבל בעלמא שפיר עונשין מה"ד אפילו בק"ו, אע"פ שאינו ק"ו שבכלל מאתים מנה:
ומה שהקשה הגו"ר להפמ"ג אמאי לא חיישינן באמת לגבי הוצאת ממון לעונשו מן הדין שמא יש איזה פירכא. אינו קושיא כלל לדעתי דכה"ג מצינו בהרבה דברים שלא חשו בממון וחשו בעונש הגוף, כדאיתא בסנהדרין (נ"ב), בד"מ מתחילין מן הגדול וכל אחד יכול ללמד זכות וחובה וכן הרבה חומרות הנזכרות שם במשנה שנוהג בד"נ כדי שיצא הדין לאור בלי טעות, ובממונא לא חיישינן עי' בנימק"י ומובא בתוי"ט במקומו והיינו משום דאפשר בחזרה וה"נ אם ימצאו ב"ד איזה פירכא על הק"ו הא אפשר בחזרה.
וצריך לי עיון הא דתנן במכות (ה' ע"ב) לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין משום כאשר זמם ולא כאשר עשה ואע"פ דאיכא ק"ו הוא משום דאין עונשין מה"ד, וקשה הא הכא נמי ליתנייהו להני שלשה טעמים אשר אין עונשין מה"ד:
א) הרי הוא ק"ו דבכלל מאתים מנה, דבנעשה מעשה הרי גם זמם נמי איכא ב) דהק"ו אינו אלא לעונש דלאיסורא הרי כבר איכא מכאשר זמם שהיה מקודם והוא לאו דלא תענה ג) דהא מצינו שגם ההורג חברו בידים דודאי חמור מע"י עדות שאינו אלא גרמא מתכפר נמי במיתה, וא"כ אמאי לא אמרינן בזה עונשין מה"ד, אכן הכסף משנה (פ"כ מהלכות עדות ה"ב) הסביר קושי הדבר בשני טעמים:
כשהרגו נפש גדול עולם מנשוא ואין ראוי להם לתת מיתת ב"ד לכפר אלא ראוי להניחם שיהיו להם עונשים גדולים בעוה"ב ולא שייך זה בחיוב מלקות וממון, ועוד כיון דאלקים נצב בעדת אל, אילו לא היה חייב זה האיש מיתה לא היה הקב"ה מניח להם שתאבד נפש אחת מישראל והנה הטעם הראשון כבר דת בדברינו דגם הורג בידים שחמור יותר יש לו כפרה במיתה, וע"ד הטעם השני עין בתוי"ט (פ"א דמכות מ"ט) ובח"ס (חחו"מ סי' ל"ב ול"ג), ועי' דברים נחמדים בזה בשו"ת בשמים ראש (סי' ש"א) ובכ"ד שם.
ועפמש"כ לעיל שיטת הרשב"א בישוב המכילתא דהטעם דבור חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואין ראוי אפילו לעונש ממון מן הדין, הרי דס"ל להרשב"א דבחדוש אפילו בהא מלתא גופא נמי אין דנין דבר מדבר מק"ו, אשכחנא פתרי לישב ולהקל מה שהקשה הכסף משנה ועוד על הרמב"ם (פ"כ מהלכות עדות) שפסק דאפילו לקה זה שהעידו עליו לוקין העדים, ואמאי הא הוי כאשר עשה, ועין תוי"ט וח"ס הנ"ל, ועפ"ז יש לומר דלענין מלקות מה שעדים לוקין אכאשר זמם אין זה חדוש, דהא עברו אלאו דלא תענה וכל הלאווין שבתורה ראויין ללקות עליהם ואע"פ דהוי לאו שאין בו מעשה, מ"מ גלי רחמנא מקרא דוהיה אם בן הכות הרשע דדבורא דעדים זוממים אחשביה רחמנא למעשה וכדאמור בב"ק (ה' ע"א) רחמנא קריה מעשה, אלא דבקרא כתיב כאשר זמם, אך מצד הק"ו ידעינן דכאשר עשה נמי בכלל זה, והוא ק"ו דלית עליו שום פירכא מכל השלשה טעמים האמורים לעיל, משא"כ במיתה דבאמת קנסא הוא, דמשום לאו אין ראוי בשום פנים לדונו למיתה, ואתה בא לעונשו מיתה רק מצד הק"ו וע"ז שפיר אמרינן דאין עונשין מה"ד ואן לך בו אלא חדושו, וכמו שמצינו בממון שאע"פ שממון נתן לענש מה"ד לשיטת הרשב"א הנ"ל, אפ"ה בחדוש אן עונשין, א"כ כ"ש במיתה אשר הוא חייב מכאשר זמם שקנסא וחדוש הוא וכדאמור במכות (ב' ע"ב) תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין ומשלמין. שאמרינן שאין לך בו אלא חדושו ואינו ראוי לענש מה"ד, משא"כ מלקות אינו חדוש דהא עברו אלאו, ולאו ראוי לעונש מלקות, ועדין יש לעיין בזה, ולפ"ז יהא מוכח ממה שכתב הר"מ שם בהלכות עדות דגם בממון מקיימינן כא"ז גם אחר שיצא הממון מרשות זה לרשות זה היינו מטעם השני שכתבו התוס' ב"ק ד' ד"ה ע"ז וכו' משום שאפשר בחזרה ולא מטעם ק"ו דהא בממון נמי חדוש הוא וכאמור שם בגמרא וא"כ אין לך בו אלא חדושו ומוה"ת הנ"ל דס"ל דע"ז מחייבינן אפילו כאשר עשה בממון מק"ו מוכח שחולקים על תירוץ הרשב"א וס"ל אפילו מחדוש ילפינן
ובאותו ענינא כיו"ב העירותי מה דאיתא בסנהדרין (נ"ב ע"ב) דילפינן דרציחת בן חורין בסייף מק"ו דעבד, דמצינו בו דכתיב נקם נקם ונקימה זוהי חרב. דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת, וקשיא לי הא אין עונשין מהדין ותירצתי דכל השלשה טעמים שישנם בטעמא דאין עומה"ד לא שייך כאן. טעם הראשון דלמא אית ליה פירכא, הא כבר כתב במדות אהרן דק"ו דהוא בכלל מאתים מנה לא שייך זה כאמור לעיל, והכא הק"ו בכלל מאתים מנה הוא דב"ח לא גרוע מעבד דבמצות שעבד חייב גם ב"ח חייב, אלא שיש בו עוד מעלה יתירה שחייב עוד במצות הרבה אשר עבד אינו מוזהר ע"ז. טעם השני דק"ו בכחו רק ליתן דרגא אחת ולא שתי דרגות, ולכן ילפינן לאסור ולא לאסור ולמלקות, משא"כ הכא דהק"ו אינו מעלה רק מדריגה אחת לדונו בסייף וטעם השלישי המובא במהרש"א לא שייך ג"כ, דהא אם לא ניליף ק"ו נדונהו בחנק, ואם בחנק מתכפר כ"ש שמתכפר בסייף. שוב ראיתי בהגהות מצפה איתן שהעיר בזה בשם הגר תמיד ותירוצו של הנ"ת לא נהירא לי כלל, והמ"א קצר ודברינו מפורשים היטב.
ענף ב
כריתות (פ"ג מ"ע) בשאלת ר"ע באוכל נותר מחמשה זבחים אי חייב אחת או חייב אכל אחת ואחת, ופשטו ליה ממעילה בחמשה תמחויים ורואה אני הדברים ק"ו וכו', ע"ש. והקשה הריטב"א במכות (י"ד) הא אין עונשין מן הדין, ותירץ בקרבן עונשין מה"ד ע"ש, והעירותי על הכלל הזה מהא דאיתא בסנהדרין (נ"ד ע"א) דהבא על אביו חייב שתים אחת מואת זכר ושנית דילפינן בק"ו מערות אחי אביך דמשמע ליה ממש לחייב גם על ערות אביו, וקאמר דתליא בפלוגתא דאביי ורבא בבתו מאנוסתו דלאביי עונשין מה"ד בכה"ג דלא הוי רק גלוי מלתא בעלמא ועי' ברש"י סנהדרין ע"ו ע"א) ולרבא אפילו בכה"ג אין עונשין מה"ד, והרי הכא לענין קרבן קמיירי כאמור שם למעלה, מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ושוגג ובקרבן דאי לקטלא בתרי קטלי קטלת ליה, והרי מוכח דגם בקרבן אין עונשין מה"ד, ומצאתי הערה זו בערוך לנר על מס' מכות י"ד).
אכן אחר העיון קצת ראיתי דלאו קושיא היא כלל, דהרי הכא לענין לחייבו שתים איירי בין משום זכר ובין משום אביו, ופרש"י כאן דלהכי יש כאן חלוק חטאות משום דאיכא לאוין חלוקין אחת משום אחי אביו ואחת משום זכר, אע"פ דכרת אחת היא וא"כ ה"ה לענין אביו איכא לאוין חלוקין אחת דזכר ואחת דאביו הנלמד מק"ו ואמרינן (מכות י"ז ע"ב ובזבחים ק"ו) אפילו למ"ד עונשין מה"ד אין מזהירין מה"ד, וא"כ אין ענין בסוגיא זו כלל אי עונשין בקרבן מה"ד או עונשין מה"ד כרת במזיד כמו שרוצה לומר הערוך לנר, משום דאי ליכא כרת ליכא קרבן, אלא איירי אי מזהירין מן הדין, וע"ז שפיר מייתי דתליא בפלוגתא דאביי ורבא, אי גם בכה"ג נחשב לדין כלומר לק"ו ולא לגלוי מלתא, ולישנא דהש"ס דנקט עונשין מה"ד הוא לישנא דאביי ורבא דאיירי לענין עונש שריפה וכאן באמת שייך לישנא דמזהירין מן הדין, וכדמסיק במכות (י"ג ע"ב) דקרבן בעי אזהרה ועד כאן לא קאמר הריטב"א בקרבן עומה"ד אלא היכא דעיקר האיסור והאזהרה מפורש בתורה והדין אינו אלא לחלק, אבל כאן דעיקר האזהרה אינו מפורש ונצרך ללמד מק"ו זה, בכה"ג גם בקרבן אין מזהירין מן הדין, וכמו דמצינו מ"ד עומה"ד אף לענין מיתה בידי אדם. מ"מ אין מזהירין מה"ד כאמור ואזהרה צריכה להיות מפורשת, ה"נ בקרבן לשיטת הריטב"א אף דעונש קרבן נלמדת מה"ד, אבל האזהרה לזה צריכה להיות מפורשת, ועוד דאזהרה דהכא לאו לענין קרבן בלחוד הוא, אלא גם לענין מלקות, ואע"פ דהכא לעולם איכא מיתת ב"ד משום זכור מ"מ תצייר גם מלקות היכי דשגג בזכור והזיד בערות אביו דקי"ל כר"י (חולין פ"א ע"ב) דח"מ שוגגין אינם פוטרין ממלקות. [ובבחרותי שמעתי מאת הגאון רמ"מ ראבינאוויץ זצ"ל בעהח"ס המאיר לעולם להקשות כאן לשיטת הרמב"ם במנין המצות מ"ע לא מנה במנין הלוקין גם ערות אביו ואחי אביו הרי נ"מ היכי דשגג בזכור והזיד בלאו דאביו ואחי אביו ונשאר בוצ"ע].
ומה שכתב עוד שם הערוך לנר במחלוקת המזרחי ורבינו אליקים דס"ל דכרת עונשין מה"ד והתוס' בחולין (קט"ו ע"ב) ד"ה מה לחמץ. ס"ל דגם כרת אין עומה"ד, והעיר דתלי זה משום איזה טעם אין עומה"ד דלטעמא דמהרש"א, דמשו"ה לא ילפינן חמור מקל דדלמא לא סגי בעונש הקל וצריך עונש חמור, בכרת לא שייך זה דקמי שמיא גליא, (ועי' בפרט זה במה"ר ח"ב עומ"ה), אבל לטעמא של הליכות עולם דאין עומה"ד דלמא יש פירכא א"כ גם בכרת אין עומה"ד, וממילא המסובב מזה דלטעמא דמהרש"א דעונשין בכרת הוא חייב בקרבן ולטעמא דה"ע דאין עונשין כרת וממילא גם קרבן ליכא עכת"ד ע"ש. אישתמיטתיה ליה דכאן אין שייך גם טעמא של הליכות עולם דכבר הבאתי לעיל בשם המדות אהרן. אשר הובא בגו"ר, דהק"ו שהוא בכלל מאתים מנה כמו אחותו בת אביו ובת אמו ביחד מאחותו בת אביו לבד או בת אמו לבד לא שייך הטעם הזה דלמא יש לו פירכא ומכ"ש במדת ק"ו של בתו מבת הבת שהיא מדריגה שלישית ועדיפא טפי, דכל עיקר איסור בת הבת הוא משום קורבא דבת וכן עיקר איסור אחי אביו הוא משום קרבת אביו וא"כ לא שייך כאן דלמא יש פירכא אלא שיש טעם שלישי למה אין עומה"ד כאמור למעלה.
ובעיקר המחלוקת אי בכרת עומה"ד מצאתי בב"ב (פ"ח ע"ב) ברשב"ם ד"ה למעוטי מדות מכרת וז"ל, דס"ד אמינא כיון דעול מדות נקראו תועבות, הו"א הרי הן בכלל כל אשר יעשה מכל התועבות אי לא כתב אלה דמשמע מעוט, ולא משום ג"ש דאפילו לא כתיב אלה לא דיינינן, דאין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ למדו מרבותיו ולא מק"ו דהאי אפשר בתשובה והאי לא אפשר בתשובה דאין עונשין מה"ד אלא ממשעיתו כפרישית עכ"ל, הרי מפורש ברשב"ם דאין עומה"ד אפילו בכרת אבל סתירה לדברי הרשב"ם הוא מיומא (פ"א ע"א) מהא דאיתא שם, לא יאמר עונש במלאכה דגמר מענוי, ומה ענוי שאינו נוהג בשבתות ויו"ט ענוש כרת, מלאכה שנוהגת בשבתות ויו"ט לא כ"ש למה נאמר מופנה וכו', הרי מפורש להדיא דעונשין כרת מה"ד.
ומה שהקשה שם הערוך לנר עוד על הא דאיתא במכות (יד) דר' יצחק יליף מערות אחותו גלה דכל ח"כ נדונין בכרת ולא במלקות ורבנן דרשו להו לעונש כרת באחותו שהיא בת אביו ובת אמו משום דאין עומה"ד, ופריך הש"ס לר"י דלמא אתי האי קרא ערות אחותו גלה לחייבו על אחותו שהיא מאביו ומאמו כרבנן דאין עומה"ד. ומנין לו לרבות דאין מלקות בכרת והקשה העל"נ הא ר"י לא מצי לאוקמיה הקרא כרבנן דממ"נ אי לכרת הא כרת עומה"ד ואי למלקות הא ר"י ס"ל דאין לוקין בח"כ, ותירץ דהא גופא קמקשה ליה הש"ס מנ"ל לר"י לאוקמי הקרא לומר דאין לוקין בת"כ, דלמא לעולם חייבי כריתות לוקין וממילא צריך אחותו לדון מלקות באחותו ב"א וב"א משום דאין עומה"ד עכת"ד ע"ש, ותמוה טובא הרי הכא לענין עונש קמיירי והמלקות לאו מעונש אתי אלא מאזהרה ואזהרה כבר מפורשת שם מאחותך היא כמבואר שם ברש"י על אתר ד"ה גמר עונש מאזהרה ואיך אפשר לומר דאתי רבוי הקרא לחיוב מלקות ודבריו צע"ג.
ענף ג
הפ"י ריש קידושין העלה הא דאמרינן אין עומה"ד היינו דעיקר העונש לא מצינו למיליף מן הדין כמו אחותו בת אביו ובת אמו יחד שלא נכתבה בתורה מאחותו בת אביו או בת אמו שנכתבה בתורה או בתו שלא נכתבה מבת בתו שנכתבה, אבל היכי דאיכא העונש והלאו מפורש כגון בביאת אשת איש דמפורש הלאו ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, והעונש ואיש אשר ינאף את א"א וגו' מות יומת הנואף והנואפת, אף אם הדבר שמתקדשת האשה בו הוא מן הדין כגון שוה כסף דילפינן רק מב"א עי' תוס' (ריש קידושין) ד"ה ובש"פ אפ"ה גם על קידושי שוה כסף עונשין במיתה, ואע"ג דאין עומה"ד וכ"ש בבנין אב, מ"מ כיון דכתיב ואיש אשר ינאף כל מיני אישות בכלל. והביא ראיה לזה מדקאמרינן בגמ' אקידושי כסף וביאה דלמה לי קרא ע"ז והרי דין הוא וכן מהא דאמר ר"ה חופה קונה מק"ו, ופריך עליו מהא דלא תני חופה במתניתין והו"ל לשנויי דלא תני רק מה דעונשין עליו וחופה אינה דומה כלל להני תלתא לדינא ואולי זה נכלל בתרוצא דגמ' מלתא דכתיבא קתני, אבל זה דחוק ע"ש.
והעירותי על כלל זה מהא דאיתא בר"ן (נדרים ד' ע"ב) בהא דפריך הש"ס אמאי איצטריך הקישא דנזירות לנדרים דאב מיפר נזירות בתו, תיפוק ליה בבנין אב, והקשה הר"ן דאמאי לא פריך הש"ס כן לעיל מזה אמאי דיליף בהקישא נדרים מנזירות דידות נדרים כנדרים ומתרץ דשאני התם דידות למלקות נמי מייתי להו ואין עומה"ד אבל גבי הפרה שייך למיפרך תיתי במ"מ ע"ש ולכאורה גם שם דומה לנדון הפנ"י דידות אינו דבר חצוניי מנדרים גופייהו אלא שגם זה חלק מחלקי הנדר, ר"ל פרוש ובאור לעיקר דין נדר הכתוב בתורה, איש כי ידור נדר לא יחל דברו דגם זה מה שקבל עליו בלשון יד נמי נקרא נדר, ואחרי שלמידין אנו דיד נקרא נדר ממילא הוא בכלל דלא יחל דברו, אכן באמת לק"מ מכאן כי באשת איש הלאו והעונש כתובים במקום אחר, הלאו ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, והעונש ואיש כי ינאף את א"א אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת אך מה היא אשת איש או אשת עמיתך זה אינו מפורש כאן, רק מפורש הוא במקום אחר מהו הקנינין שבהן נקנה אשה לבעלה, ובהכרח הלאו והעונש המפורשים כאן סומכים ע"מ מה שיבואר במקום אחר, ע"י מה תתהוה אשת איש, א"כ בכה"ג נוכל לומר דהתורה בלאוויה ועונשיה סמכה גם אהנלמד בק"ו או במ"מ, ואין זה נכנס כלל בכללא דאין מזהירין ואין עונשין מה"ד, כי לא האזהרה ולא העונש אנו למדין מן הדין, רק הענין אשר עליו נאמר האזהרה. והעונש וזה שפיר אנו למדין כדמוכח מכל הראיות שנתבאר משא"כ הכא בנדר במאמר התורה איש כי ידור נדר נכלל רק נדר שלם בלי יד, ואשר אנו אומרים דיד נדר כנדר אין הכונה שהוא נמי בבאור המאמר של איש כי ידור נדר הנ"ל, רק שהוא נלמד בהקישא דנדר לנזירות ובנזירות גלתה התורה שיד נזירות כנזירות סמוך ונראה להאזהרה בעצם ר"ל שהתורה כתבה, איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר שמזה ללמד דיד נזירות כנזירות, וע"ז סמכה התורה אזהרתה לומר מיין ושכר יזיר, כאומר בין שקבלת הנזירות ע"י מאמר שלם, או ע"י יד חלה האזהרה של יין ושכר יזיר וכו' ובאותו המקום גלתה תורה הקישא דנדרים לנזירות וכתב לנדור נדר נזיר להזיר והקישא הוי כמפורש בתורה, לומר כמו בנזירות יד שוה לעיקר לשון נזירות כן נמי בנדר, וא"כ שפיר כתב הר"ן דאם היה נלמד דין יד נדר במ"מ מנזירות לא הוי עונשין עלה, כיון דעכשיו אנו רוצין ללמוד בהמ"מ גם האזהרה, דנדר האמור בתורה דלא יחל דברו עיקר נדר משמע והבן.
אבל עדיין אינם מובנים לי דברי הכסף משנה (פ"א טו"מ ה"ב) במה שכתב הר"מ שטומאת משא במת נלמד וק"ו מנבלה, אם נבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה אהל מטמאה במשא שנאמר והנושא את נבלתם, המת לא כ"ש. הקשה שם הכ"מ הא אין עונשין מה"ד ומסייע לדבריו מהספרי דמשו"ה כתובה טומאת מגע במת ואינו נלמד בק"ו משום דאין עומ"ה:
ולכאורה דומה זה לנדון של הפנ"י, כיון שהלאו והעונש לענין טומאה באכילת קדש או בכניסת לבית המקדש מפורש בתורה במקום אחר, ורק ע"י מה נקרא טמא אנו למדים סתום מן המפורש באחד מן מדות התורה ובכה"ג שפיר אנו למדין מה"ד כמו בקידושין לר"ה בחופה גם איני מבין שם דברי הכ"מ לפי באורו של המל"מ ע"ש היטב במה שקאמר דבת הנלמד מבת בתו הוי ק"ו טוב כיון שאיסור בת הבת ע"י גרמת הבת למאי צורך לזה הא זה אינו אלא לאביי אבל אנן קי"ל כרבא גם בכה"ג אין עומה"ד.
והנה לענין הקושיא הראשונה יש לי לחלק קצת דענין טמא נזכר בתורה בפ"ע ואינו נסמך כלל ללאו ועונש אחר ויש להאריך ולהסביר אך אין דרכי בכך ודו"ק.