אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן כט › ענף א

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן כט · ענף א

סימן כט

רבעח"ת בב"ק (ב' ע"א) ד"ה לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו', העירו ע"ד הסתירה דמסוגיא דהכא משמע דעונשין ממון מן הדין ובמכילתא מפורש להדיא דאין עונשין מן הדין, והרשב"א בחדושיו בב"ק ד"ה אבל מחוברת כולה מועדת הוא יכו', כתב עד"ז בזה"ל, ואי קשיא לך הא דמשמע דאין עונשין מן הדין אף בנזיקין וכדאמרינן במכילתא תניא כי יפתח איש בור וכי יכרה, אם על פותח חייב על כורה לא כ"ש, ללמדך שאין עונשין מן הדין, מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי הבור מפני שהוא חדוש וליכא בכולהו נזיקין דכותייהו לפי שאין דרכו לילך ולהזיק, ועוד שאינו שלו אפ"ה עשאו הכתוב כשלו, ועוד שהנזיק בא לרשותו של המזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין בו אלא חדושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מה"ד וכו' עכ"ל ע"ש שהאריך עוד בזה ודבריו צריכין לי באור, דהא לקמן (כ"ד ע"ב) במשנה יליף רבי טרפון ק"ו דקרן ברשות הניזק משלם נזק שלם והיינו קנסא, ואפילו רבנן לא פליג עליו אלא משום דיו ובתחלה יליף קרן מקרן ואיך יליף ק"ו הא קרן ברה"ר קנסא הוא וכל קנס חדוש הוא, וכמו שפירש"י בריש קידושין גבי ממונא מקנסא לא ילפינן, וז"ל שהקנס כולו חדוש ומחדוש לא גמרינן וכו' עכ"ל, וא"ת דקנסא מקנסא ילפינן, דאם מצינן שקנסה התורה בקרן ברה"ר כ"ש שתקנס בקרן ברה"י א"כ גם גבי בור שייך לומר כן דדוקא דבר אחר לא נוכל לגמור מבור, אבל בענין בור גופא שפיר נוכל למילף סתום מן המפורש, ועי' בגיטין (נ"ג) לענין קנסא מקנסא וביבמות (ק"ג סע"ב) ובש"ך חו"מ (שפ"ב סק"א) מה שכתב בשם חתנו לישב דברי הרי"ף ועי' נו"ב מה"ת (תחו"מ סי' ס"א) ובחדושי הארכתי בזה.

והנלע"ד בישוב סתירת המכילתא לגמרא דילן, דהנה לכאורה בלא"ה יש להבין דברי המכילתא דהרי טעמא דאין עונשין מן הדין הובא בגינת ורדים להפמ"ג (כלל א') שלשה טעמים בשם הראשונים ואלה המה:

א) כיון שהק"ו הוא היקש שכלי חיישינן לענין עונש מיתה ומלקות אולי יש איזה פירכא, והיוצא מטעם זה דהיכי דהק"ו הוא ק"ו של בכלל מאתים מנה, כמו גבי אחותו מאביו ומאמו שפיר יש לנו לענש מק"ו ב) ק"ו אין בכחו אלא להעלות מדריגה אחת ולא שתי מדריגות, דהיינו מצד הק"ו דיו דדיינינן לאסור לא להעלות עוד מדריגה שניה גם לענש על ידו ולפי טמם זה היכי שהאיסור ידוע לנו ממקום אחר שפיר נוכל לענוש על ידון ג) מה שכתב המרש"א (סנהדרין ס"ד) בשם הסמ"ג דאדרבא כיון שהלמד חמור מן המלמד אינו דין שיתכפר בעונש הקל, ולפי טעם זה היכי שמצינו שעוד דבר היותר חמור מן המלמד מתכפר באותו עונש אז שפיר עונשין מה"ד.

והשתא תקשה הכא גבי בור שהק"ו הוא בכלל מאתים מנה, שבכלל כרייה פתיחה נמי איכא וכן כתב להדיא בגו"ר הנ"ל. והק"ו אינו אלא להעלותו מדריגה אחת לתשלומין, דאל"כ למאי אהני ק"ו וגם מצינו היותר חמור דהיינו אדם המזיק גופא דודאי חמור הוא יותר ממזיק ע"י כריית בור, מתכפר בתשלומי ממון וא"כ בכה"ג דלית בו כל הני טעמים אמאי לא נימא עונשין מן הדין.

והנראה לי בזה דבאמת לחפר בור ברה"ר איסורא נמי איכא דהא אסור לחפור בור ברה"ר אע"ג דעביד לה ע"מ שישלם אם יארע איזה תקלה, ועי' נוב"ת (חאה"ע סי' ע"ח) שדחה דברי המל"מ (פ"ב הלכות רוצח) והוכיח דבכריית בור איכא איסורא דאורייתא, וכן כתב המנחת חנוך (מצוה נ"ג) ע"ש, אבל בכל נזיקין ליכא איסורא וברשות קעביד, דהא יש לו רשות שתלך בהמתו ברה"ר ולא עביד בעה"ב שום איסור במה שבהמתו הולכת ומזקת. רק דין ממון איכא אם הזיקה. דוקא ולא קודם שהזיקה וכן הוא באש, משא"כ בבור איסורא איכא מדאורייתא תיכף בפתיחתו ובכרייתו אף קודם שנעשה ההיזק, משום דמעשה החפירה גופא הוא איסורא וא"כ דברי המכילתא אזלי דהא דאמרינן אין עונשין מן הדין הוא מטעם השני דדי לנו להעלות ע"י הק"ו למדריגה אחת היינו לאיסורא, דאם אסור לפתוח בור כ"ש שאסור לכרות בור אלא מצד הק"ו לבדו הוא רק לאיסורא ולא לחיוב ממון ולהכי כתבה התורה קרא יתירה כי יכרה לחייב נמי בממון ע"י כרייה.

וכיו"ב נמי הק"ו שהובא שם עוד במכילתא גבי וטבחו או מכרו, אם על הטביחה חייב על המכירה לא כ"ש. אלא מכאן שאין עונשין מה"ד, הוא נמי מהאי טעמא דהא בטביחה איסורא קעביד וכדקאמר הש"ס בב"ק (ס"ז ע"ב) מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה מפני שנשתרש בחטא ועין נתיבות ריש הלכות גזילה, דס"ל דעובר על לא תגזול בעושה שנוי בגזילה שע"י קונה, ויליף ק"ו דגם במכירה איכא איסורא, משום שע"י המכירה מוצאת הגניבה לגמרי מתחת יד הנגזל דקני לוקח ביאוש ושנוי רשות, אבל הק"ו לא מהני לחיוב קנסא משו"ה כתבה רחמנא בפירוש דגם על מכירה חייב בקנסא, אבל בעלמא שפיר עונשין מה"ד אפילו בק"ו, אע"פ שאינו ק"ו שבכלל מאתים מנה:

ומה שהקשה הגו"ר להפמ"ג אמאי לא חיישינן באמת לגבי הוצאת ממון לעונשו מן הדין שמא יש איזה פירכא. אינו קושיא כלל לדעתי דכה"ג מצינו בהרבה דברים שלא חשו בממון וחשו בעונש הגוף, כדאיתא בסנהדרין (נ"ב), בד"מ מתחילין מן הגדול וכל אחד יכול ללמד זכות וחובה וכן הרבה חומרות הנזכרות שם במשנה שנוהג בד"נ כדי שיצא הדין לאור בלי טעות, ובממונא לא חיישינן עי' בנימק"י ומובא בתוי"ט במקומו והיינו משום דאפשר בחזרה וה"נ אם ימצאו ב"ד איזה פירכא על הק"ו הא אפשר בחזרה.

וצריך לי עיון הא דתנן במכות (ה' ע"ב) לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין משום כאשר זמם ולא כאשר עשה ואע"פ דאיכא ק"ו הוא משום דאין עונשין מה"ד, וקשה הא הכא נמי ליתנייהו להני שלשה טעמים אשר אין עונשין מה"ד:

א) הרי הוא ק"ו דבכלל מאתים מנה, דבנעשה מעשה הרי גם זמם נמי איכא ב) דהק"ו אינו אלא לעונש דלאיסורא הרי כבר איכא מכאשר זמם שהיה מקודם והוא לאו דלא תענה ג) דהא מצינו שגם ההורג חברו בידים דודאי חמור מע"י עדות שאינו אלא גרמא מתכפר נמי במיתה, וא"כ אמאי לא אמרינן בזה עונשין מה"ד, אכן הכסף משנה (פ"כ מהלכות עדות ה"ב) הסביר קושי הדבר בשני טעמים:

כשהרגו נפש גדול עולם מנשוא ואין ראוי להם לתת מיתת ב"ד לכפר אלא ראוי להניחם שיהיו להם עונשים גדולים בעוה"ב ולא שייך זה בחיוב מלקות וממון, ועוד כיון דאלקים נצב בעדת אל, אילו לא היה חייב זה האיש מיתה לא היה הקב"ה מניח להם שתאבד נפש אחת מישראל והנה הטעם הראשון כבר דת בדברינו דגם הורג בידים שחמור יותר יש לו כפרה במיתה, וע"ד הטעם השני עין בתוי"ט (פ"א דמכות מ"ט) ובח"ס (חחו"מ סי' ל"ב ול"ג), ועי' דברים נחמדים בזה בשו"ת בשמים ראש (סי' ש"א) ובכ"ד שם.

ועפמש"כ לעיל שיטת הרשב"א בישוב המכילתא דהטעם דבור חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואין ראוי אפילו לעונש ממון מן הדין, הרי דס"ל להרשב"א דבחדוש אפילו בהא מלתא גופא נמי אין דנין דבר מדבר מק"ו, אשכחנא פתרי לישב ולהקל מה שהקשה הכסף משנה ועוד על הרמב"ם (פ"כ מהלכות עדות) שפסק דאפילו לקה זה שהעידו עליו לוקין העדים, ואמאי הא הוי כאשר עשה, ועין תוי"ט וח"ס הנ"ל, ועפ"ז יש לומר דלענין מלקות מה שעדים לוקין אכאשר זמם אין זה חדוש, דהא עברו אלאו דלא תענה וכל הלאווין שבתורה ראויין ללקות עליהם ואע"פ דהוי לאו שאין בו מעשה, מ"מ גלי רחמנא מקרא דוהיה אם בן הכות הרשע דדבורא דעדים זוממים אחשביה רחמנא למעשה וכדאמור בב"ק (ה' ע"א) רחמנא קריה מעשה, אלא דבקרא כתיב כאשר זמם, אך מצד הק"ו ידעינן דכאשר עשה נמי בכלל זה, והוא ק"ו דלית עליו שום פירכא מכל השלשה טעמים האמורים לעיל, משא"כ במיתה דבאמת קנסא הוא, דמשום לאו אין ראוי בשום פנים לדונו למיתה, ואתה בא לעונשו מיתה רק מצד הק"ו וע"ז שפיר אמרינן דאין עונשין מה"ד ואן לך בו אלא חדושו, וכמו שמצינו בממון שאע"פ שממון נתן לענש מה"ד לשיטת הרשב"א הנ"ל, אפ"ה בחדוש אן עונשין, א"כ כ"ש במיתה אשר הוא חייב מכאשר זמם שקנסא וחדוש הוא וכדאמור במכות (ב' ע"ב) תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין ומשלמין. שאמרינן שאין לך בו אלא חדושו ואינו ראוי לענש מה"ד, משא"כ מלקות אינו חדוש דהא עברו אלאו, ולאו ראוי לעונש מלקות, ועדין יש לעיין בזה, ולפ"ז יהא מוכח ממה שכתב הר"מ שם בהלכות עדות דגם בממון מקיימינן כא"ז גם אחר שיצא הממון מרשות זה לרשות זה היינו מטעם השני שכתבו התוס' ב"ק ד' ד"ה ע"ז וכו' משום שאפשר בחזרה ולא מטעם ק"ו דהא בממון נמי חדוש הוא וכאמור שם בגמרא וא"כ אין לך בו אלא חדושו ומוה"ת הנ"ל דס"ל דע"ז מחייבינן אפילו כאשר עשה בממון מק"ו מוכח שחולקים על תירוץ הרשב"א וס"ל אפילו מחדוש ילפינן

ובאותו ענינא כיו"ב העירותי מה דאיתא בסנהדרין (נ"ב ע"ב) דילפינן דרציחת בן חורין בסייף מק"ו דעבד, דמצינו בו דכתיב נקם נקם ונקימה זוהי חרב. דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת, וקשיא לי הא אין עונשין מהדין ותירצתי דכל השלשה טעמים שישנם בטעמא דאין עומה"ד לא שייך כאן. טעם הראשון דלמא אית ליה פירכא, הא כבר כתב במדות אהרן דק"ו דהוא בכלל מאתים מנה לא שייך זה כאמור לעיל, והכא הק"ו בכלל מאתים מנה הוא דב"ח לא גרוע מעבד דבמצות שעבד חייב גם ב"ח חייב, אלא שיש בו עוד מעלה יתירה שחייב עוד במצות הרבה אשר עבד אינו מוזהר ע"ז. טעם השני דק"ו בכחו רק ליתן דרגא אחת ולא שתי דרגות, ולכן ילפינן לאסור ולא לאסור ולמלקות, משא"כ הכא דהק"ו אינו מעלה רק מדריגה אחת לדונו בסייף וטעם השלישי המובא במהרש"א לא שייך ג"כ, דהא אם לא ניליף ק"ו נדונהו בחנק, ואם בחנק מתכפר כ"ש שמתכפר בסייף. שוב ראיתי בהגהות מצפה איתן שהעיר בזה בשם הגר תמיד ותירוצו של הנ"ת לא נהירא לי כלל, והמ"א קצר ודברינו מפורשים היטב.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה