דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן כ
יבאר לב"ש רוב בראיה שנית זב למפרע אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.
א) גרסינן בנדה (ע"ב ע"א) אמר רב הונא משכבה ומושבה שבשני ב"ש מטמאין אע"פ שטבלה אע"פ שלא ראתה מ"ט כיון דאילו חזיא מטמאה, (פי' דאז מטמאה מדאורייתא דהוי זבה למפרע פירש"י) השתא נמי מטמאה ופשיטא דהוא גזירה מדרבנן דגזרינן לא ראתה אטו ראתה אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא טבלה ביום שלאחריו היינו ביום י"ב וראתה מקודם בי"א ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה ב"ש אומרים מטמאה משכבות ומושבות ופטורה מן הקרבן, ופירש"י דהא הך טומאה מדרבנן היא דגזרינן לאחר י"א אטו תוך י"א וה"נ גזרינן לא ראתה אטו ראתה, אמר ר"כ ראתה שאני, אמר רב יוסף וכי ראתה מאי הוי ראיה דנדה היא, א"ל אביי לרב יוסף רב כהנא הכי קא קשיא ליה, בשלמא היכא דראתה גזרינן ראייה דנדה אטו ראייה דזבה אלא היכא דלא ראתה מאי נגזור בה, ופירש"י דראתה בראתה מיחלפי, אבל לא ראתה בראתה לא מיחלפי, ועוד תנן הרואה ראייה אחת של זוב ב"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום אם טבל לאחר ראייה ונגע במעשר מגעו תלוי שמא יראה ראייה שניה ביום זה או ביום שלאחריו ומצטרף לזיבה וב"ה אומרים כבעל קרי וטהור למעשר מיד אחר טבילה, קתני מיהא לב"ש שומ"י וזב בראיה ראשונה שווים רש"י, (ומבואר מזה דלב"ש הוי זב למפרע מדאורייתא ולב"ה רק מכאן ולהבא הוי זב בראיה שניה ואילך אבל לא למפרע) ותניא המסיט את הראיה טפה ראשונה של זב ב"ש אומרין תולין (אם יחזור הזב ויראה היום שנים נמצא זוב גמור למפרע וזוב מטמא במשא רש"י), וב"ה מטהרין כמסיט את הקרי דלא מטמא במשא, משכבות ומושבות שבין ראיה ראשונה לשניה בש"א תולין וב"ה מטהרין וקתני רישא הרואה ראיה אחת של זוב בש"א כשומ"י כנגד יום אלמא שומ"י כנגד יום לב"ש חולין, ומשני אימא כבועל שומ"י כנגד יום יעו"ש עוד בסוגיא תוכן הסוגיא הוא דלב"ש זב שראה ראיה שניה הוי זב גמור למפרע מראיה ראשונה אפי' מדאורייתא וקושית הגמ' חזקה לפ"ז, דכמו בזב לא גזרינן לא ראה אטו ראה ומו"מ שבין ראיה ראשונה לשניה תולין ואם לא ראה טהורין, ה"נ בשומ"י כנגד יום אם לא תראה טהורה. אכן בספר משנה ראשונה (פ"א דזבים) כתב דלב"ש דהוי זב למפרע אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא גם ב"ש מודה דלא הוי זב גמור אלא מראיה שניה ואילך והנה לפ"ז קשה לכאורה דאין מקום לקושית הש"ס דבזב שפיר קאמרי דאם לא ראה שניה אינו מטמא המו"מ למפרע וגם המסיט הטפה טהור ולא גזרינן לא ראה אטו ראה כיון דאפי' אם יראה ראיה שניה נמי אינו טמא מדאורייתא למפרע רק מדרבנן ומשו"ה לא גזרינן לא ראה אטו ראה, משא"כ בשומ"י כנגד יום דאם ראתה מטמאה למפרע מדאורייתא שפיר גזרינן לא ראתה אטו ראתה אך י"ל דהקושיא לא היתה בדרך רומיא מ"ש דהכא קאמר ב"ש דלא גזרינן לא ראה אטו ראה והכא בשומ"י גזרינן לא ראתה אטו ראתה, דע"ז שפיר יש לחלק כש"כ, אכן נקודת הקושיא היתה רק בזה, דהא קתני ברישא הרואה ראיה אחת של זוב בש"א כשומ"י כנגד יום אלמא דדינהם שוה בשוה ובראיה, אחת של זוב מפורש לב"ש דלא גזרינן לא ראה אטו ראה, א"כ ש"מ גם בשומ"י כנגד יום נמי לא גזרינן לא ראתה אטו ראתה וכן מדויק לשון הש"ס דזה הוי קושיתו דוק ותשכח.
ובעיקר הדבר אי לב"ש זב בראיה שניה הוי זב גמור למפרע מדאורייתא או רק מדרבנן נראה דפליגי בזה רבותינו בעה"ת, שם בתוד"ה מאי שנא וז"ל ור"י מפרש מ"ש דאיהו רואה ראיה אחת של זוב דתולין מו"מ שבין ראיה ראשונה לשניה ואינו מטמא אלא ע"י תליה אם יראה ואם לא יראה טהורין, ומ"ש איהי דכי רואה תוך י"א יום דמטמא מו"מ ואע"ג דלא ראתה עכ"ל, ומוכח מזה להדיא דשיטת הר"י הוא דלב"ש דבזב בראיה שניה הוי זב גמור למפרע מדאורייתא, דאל"כ אין התחלה לקושית הש"ס דשאני ושאני דבזב לא שייך למיגזר כיון דאפי' אם יראה נמי מדאורייתא לא הוי זב גמור אלא מראיה שניה ואילך, משא"כ בשומ"י כנגד יום דהוי זבה גמורה למפרע אם תראה, ונראה דאל זה כונו התוס' בדחייתם דברי הר"י שכתבו שם, וז"ל מיהו לא דמי דהתם משום דכי ראתה סתרה ולכך החמירו בלא ראתה אבל זב אפי' אם יראה לא יסתור עכ"ל, ולכאורה אין הבנה לדבריהם דהא מפורש בגמ' דב"ש סברי דטמא למפרע במסיט את הראיה ובמו"מ וע"כ דכונתם דלא מטמא למפרע מדאורייתא כאמור
וראיתי במוהרש"א בתוד"ה אלא אימא דנטה בזה לדרך אחר לגמרי וז"ל והוצרכו לזה לפר"י שפירש מ"ש איהו רואה ראיה של זוב דתולה ומ"ש איהי בלאחר י"א ומטמאה" ובשלמא אם נימא דאף בלא ראתה לאחר י"א דמטמאה ניחא דשפיר מדמי לה, דכמו בראית הזוב לא גזרינן לא ראה משום ראה "דאף אם יראה לא יסתור". ה"נ בלא ראתה לאחר י"א דלא נגזור משום ראתה, דהא אף אם תראה לאחר י"א לא תסתור, אבל אם לא מטמאה לאחר י"א אלא בראתה, אכתי תקשה הא לא דמי דבראתה לאחר י"א שפיר גזרינן משום ראתה תוך י"א דסתרה אבל בראית הזוב למה נגזור לא רואה כיון דאפי' אם יראה לא יסתור כך נראה שיטת ר"י למאי דקיימא מלתא דרב יוסף וכו' עכ"ל, ושני דברים אינם מובנים לי בדברי המוהרש"א מה שכתב ומ"ש איהי בלאחר י"א דמטמאה" הלא בתוס' כתבו ומ"ש "איהי בתוך י"א" אם לא דנימא דגרסא אחרת היה לו בדה"ת גם מש"כ בזב "דאף אם יראה לא יסתור" הוא תמוה, דהא בפירוש איתא במסיט ראיה ראשונה וכן מו"מ תולין דהיינו אם יראה ראיה שניה דטמא המסיט וכן הנוגע במו"מ למפרע ואין להסתפק רק אי טומאה דאורייתא או דרבנן, אבל לא לאמר שאינו מטמא כלל למפרע וצע"ג להבין דבריו, גם מה שמבואר מדבריו דלר"י לב"ש בשמשה בי"ב אף אם לא ראתה נמי טמאה לב"ש, אינו נראה כן מכל הסוגיא לפרש"י וכנ"ל דביום י"ב לא מטמאה רק אם ראתה משום דגזרינן לאחר י"א אטו תוך י"א, ורק הגמ' מדמה זל"ז אי גזרינן בשומ"י כנגד יום בתוך י"א לא ראתה אטו ראתה וכמו דגזרינן ראתה אחר י"א אטו תוך י"א וגם מדה"ת אין ראיה ויש לדחות ואכמ"ל.
והנה. ראיתי בדברי הגר"א (מס' זבים) באליהו רבא שמשמע מדבריו ג"כ דלב"ש הוי זב גמור למפרע מדאורייתא ומפורש ביותר בדבריו בבאורו על התוספתא (פ"א דזבים) דתניא התם הרואה ראיה אחת של זוב ב"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום וב"ה אומרים כבע"ק אלו ואלו מודים שטובל ואוכל את פסחו לערב עכ"ל התוספתא. וכתב ע"ז הגר"א בבאורו וז"ל שהוא טובל ואוכל פסחו לערב ולא חיישינן שמא יראה למחר ויהא טמא למפרע דהתירו אצל פסח כמו טומאת התהום שהרי אין מכיר בה אדם עכ"ל, ודבריו תמוהין לכאורה דהא מסקינן בפסחים (פ"א) דלא הותרה טומאת התהום אלא למת בלבד ולא בזיבה ועוד דלא מצינו דהותרה טומאת התהום אלא בהקרבה אבל לא באכילה אכן אם נימא דטומאה למפרע רק מדרבנן שפיר י"ל דלענין אכילת פסח לא גזרו ואולי יש מקום לומר גם בדברי הגר"א שגם הוא דעתו בטומאה למפרע לב"ש אינו אלא מדרבנן, ומה ומזכיר היתרא טומאת התהום הוא רק כנתינת טעם הוא דמשו"ה לא גזרו חכמים לענין אכילת פסח משום דהוי כטומאת התהום וכן מדויק לישנא שכתב כטומאת התהום וכמו שמצינו שהקילה התורה בטומאת התהום דמת לענין הקרבה ה"נ הקילו החכמים בטומאה דרבנן שהיא כטומאת התהום אפי' בטומאה לזיבה לענין אכילת פסח וגם בפירושו על המשניות יש לכוין למש"כ הכא.
אכן כל זה כתבתי לפי באורו של הגר"א אבל מהתוספתא בלבד יש לדחות ראיתי דאיכא למימר דזב בראיה שניה לב"ש דטמא למפרע הוא מדאורייתא ומ"מ הוא אוכל בפסחו ולא חיישינן שמא יראה דמשום דמעמידין אותו בחזקת טהרה דלא יראה ואין לומר דזה הוי חזקה להבא שלא יראה ולא אמרינן כמו דחיישינן שמא ימות וכמו שהאריך בזה הנוב"ק (חיו"ד נ"ו) ז"א דכיון דסותר טהרתו למפרע. הוי חזקה ולעבר וכש"כ התוס' כעין זה בגיטין (ל"ג) דבנזיר השותה יין לוקה ולא הוי התראת ספק שמא ישאל משום דמוקמינן ליה אחזקתיה, ואע"ג דגם שם חזקה להבא הוא וע"כ דכיון דחכם עיקר הנדר למפרע הוי חזקה דלעבר ולא דלהבא וה"נ כן הוא