דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן יט
יבאר מחלוקת הר"ם והר"ש אי ת"ק דר"י ס"ל ספק בבהרת טמא ודאי הוא או טמא מצד ספק והערה נכבדה על תתפא"י במס' נזיר.
א) סוף, (פ"ד מנגעים) בדין אם ספק (הבהרת קדמה לשער לבן או להיפך) טמא ור' יהושע קיהה, והנה בזה דכתוב להת"ק הספק טמא יש בזה מחלוקת, להר"ש שם במקומו וכן הוא בפירוש הרא"ש והתוס' (נזיר ס"ה) מבואר דטמא הוא מצד ודאי, ולפירוש הרמב"ם אינו טמא אלא מספק וע"ש בתוי"ט שהאריך בזה, וקושיתו היותר חזקה לשיטת הרמב"ם הוא מסנהדרין (פ"ז) וז"ל, וכן מוכח נמי בסנהדרין שם דהא בין נגע לנגע דגבי זקן ממרא מפרשינן בפלוגתא דר"י ורבנן דהכא, ובזקן ממרא צריך שיחלוק בדבר שזדונו כרת ופירש"י דלרבנן אם נכנס למקדש חייב כרת עכ"ל, וכונתו של התוי"ט בזה דאם רק ספק עמא הוא א"כ גם לרבנן אין כאן חיוב כרת.
וקושיתו צ"ע דהרי התוס' על מקומם שם הקשו על פירש"י דהא בעינן דוקא שיהא] בשוגג חטאת קבועה וכאן אם נכנס למקדש טמא ליכא רק קעו"י, וע"כ מפרשינן דהנ"מ אם נגע בככר של תרומה וקדש בו אשה דאם הוא טמא אינו שוה פרוטה, א"כ גם אם טמא רק מספק נמי אינו שו"פ, דספק ת"ע לא אוכלין ולא שורפין וגרע עוד מתרומה טמאה בודאי שחזי לפחות לשורפה וליהנות בה בשעת שריפה והר"מ יפרש כפירוש התוס' ואין כאן קושיא כלל, ולא ראיתי מי שהרגיש בזה על התוי"ט שרבו מבקריו.
ובספר "משנה אחרונה" שנדפס מחדש במשניות החדשות ראיתי שם שמביא ראיה לשיטת הר"מ מהא דתנן בנזיר (פ"ח מ"ב) גזיר שהיה טמא מספק ומוחלט בספק וקשה דלא משכחת לעולם מוחלט בספק, דהא ק"ל כל ספק נגעים טהור, ואי לאחר שנזקק לטומאה כההיא דתנן לקמן (פ"ט מ"ד) הרי התם מדאורייתא עמא ספק זה דמקרא יליף ליה התם ולא מצינן למימר שאינו דוחה את הנזירות כיון כודאי מצורע חשיב, וע"כ לא משכחת אלא בהך ספק דמתניתין ספק בהרת קדמה לשער דק"ל כת"ק דהכא דטמא ומשום דאינו טמא אלא מספק אינו דותה הגזירות והיינו כדברי הרמב"ם, ואני תמה על התוס' בנזיר שכתבו מוחלט בספק כגון שנולד בו ספק צרעת ספק בהק, וא"א לומר כן דהא כל ספק נגעים טהור, ול"ל דשאני הך דהוי חסרון ידיעה דמחמרינן בו דמ"מ הכהן שאינו בקי אסור לראותו וכל שאין הכהן מטמאו הרי הוא בטהרתו עכ"ל
והנה מה שהעיר המ"א על המשנה דנזיר דספק מוחלט כבר הקדימו בזה פירוש הרא"ש במס' נזיר שם והיא באמת קושית הירושלמי שם, והירושלמי מוקי כגון שהכהן החליט לאחד וטהר לאחד ואינו יודע איזהו וע"ש בק"ע שמבאר דברי הירושלמי, דאיירי כגון שעתה נתמעט שעור הנגעים משניהם ולא יוכל לראות מחדש אבל מעיקרא טמא בודאי לאחד, ולכאורה מהירושלמי סתירה לשיטת הר"מ דאמאי לא מוקי בספק בהרת קדמה ספק שער לבן קדם אף י"ל דרצה לאוקמא גם לר"י ולר"י בכה"ג טהור אבל מ"מ ראיה ליכא מהתם ונעלם הירושלמי מהמ"א.
ומה שהעיר עוד המ"א על התוס' דנזיר היא קושיא חזקה וכבר הקדימו בזה השירי קרבן שם על גליון הירושלמי, ולכאורה רציתי לאמר דאיירי כש"כ המ"א דהוי ספק לכהן גופא אם הוא בהרת או בהק ואי דהוי ספק חסרון ידיעה ואסור לכהן לראותו, מיירי שלכל הכהנים מספקא להו בזה והוי ספק חסרון ידיעה לכל העולם, וס"ל להתו' דאפי' היכי דהוי ספק חסרון ידיעה לכל העולם נמי מקרי ספק חסרון ידיעה ודלא כש"כ הטו"ז (יו"ד סי' צ"ח סק"ו) ועין ש"ך (סי' נ"ג) וא"כ בכה"ג מותר ויכול כל כהן לראותו ולפסוק הדין ומ"מ כיון דעכ"פ ספק לו א"כ לא יוכל לטמאותו רק מספק, אבל קשה ממשנה, (פ"ה נגעים) דתנן התם, כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה, משנזקק לטומאה ספקו טמא, כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס, בזה בהרת כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע באיזה מהן פשה בין באיש אחר בין בשני אנשים טהור רע"א באיש אחד טמא ובשני אנשים טהור, וכתב הרע"ב שם דנלמד מהא דכתיב ואם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אותו, את הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הנגע שיש בו ספק עכ"ל נראה מזה דאין בנגעים דין טומאה מספק והכהן אינו יכול לומר ולפסוק רק דין טהור ודאי, אבל לפסוק דין טומאת ספק נמנע ממנו וא"כ אפי' אם נאמר דזה הוי ספק ואולי כיון לזה המ"א הנ"ל בדחייתו.
אבל נראה לי לישב דה"ת באופן זה דאיירי ששני כהנים או ארבעה כהנים ביחד ראו את הנגע, האחד אמר שהוא בהרת וטמאו מצד ודאי והכהן השני הכחישו וסתר את דבריו תוכ"ד ואמר שטהור מצד ודאי, וכיו"ב יצויר בתרי ותרי, וא"כ כיון דחד לגבי חד או תרי לגבי תרי הוי ספק השקול והרי הוא ספק מצורע מוחלט, ואין להשיב ע"ז הרי בנגעים מהני חזקה וכקושית התוס' (נדה י"ט, כתובות ע"ה) דמ"ט דרבנן דלא אזלי בתר חזקה, כדקי"ל דתו"ת הוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אזלינן בתר חזקה וא"כ ה"נ הוי לן למיזל בתר חזקה, הנה ע"ז י"ל דזה הוי כספיקא דדינא, דהחליטו הרבה מגדולי האחרונים דאין בו דין חזקה וה"נ בהכחשה בצורת הבהרת אם בהק או בהרת וזה החליט לטמאו ואידך החליט לטהרו א"כ הוי ספיקא דדינא הדין עם מי ובספיקא דדינא אינו מועיל חזקה וא"כ הוי ספק מצורע מוחלט ושוב מצאתי בס' סדרי טהרה בנדה (דף י"ט) שכתב דלרבנן הקרא דלטהרו או לטמאו קאי אליבא דרבה דס"ל דתו"ת הוי ספיקא דאורייתא, בתרי אמרי שהיה כגריס ותרי אמרי שלא היה כגריס דהוי לרבה ספק השקול דלא מוקמינן אחזקה כיון דאיכא תרי המפקיעים מהחזקה ובכה"ג טהרתו התורה עכת"ד ע"ש, אכן אין זה ענין לדברינו דהתם קאי אדברי העדים שעל פיהם יפסוק הכהן שע"ז קאי לטהרו שעל הכהן לטהרו או לטמאו, אבל הציור דידן הוא אחר פסק דין של הכהן שמחלוקת בין הכהנים הרואים את הנגע כהן אחד מטמאו וכהן אחד מטהרו. או בתו"ת כה"ג ולפי דברי הכ"מ (פ"א משגגות) כל הכחשה שבין חד לגבי חד או תרי לגבי תרי הוי כאיקבע איסורא ועין בש"ש (שמ"א פ"ח) שהאריך לדחות דברי הכ"מ אבל אינו ענין לדברינו
והנה בתוס' (זבחים ע"ו ע"א) ד"ה למחרת, כתבו וז"ל ספק מצורע טמא פי' מוחלט, ספק מצורע טהור פי' שטהר כבר, אבל מצורע ודאי היה עכ"ל והנה בש"ק על חסרון ידיעה נמי אין יכול לטמאותו מצד. הירושלמי הנ"ל רוצה לאחד ולזוג דה"ת דזבחים עם דה"ת דנזיר, אבל אין לשון התוס' בזבחים מורה כלל כפירושו ופשטות דה"ת בזבחים הוא שבודאי היה מצורע אלא ספק הוא אם מטהר, פירוש אם הביא קרבן לטהרתו כי בלי קרבן אינו נטהר ועדין צ"ע בזה.
ובעיקר קושית התוס' (נדה י"ט וכתובות ע"ה ע"ב) אמאי לא ניזול בתר חזקה הקשה ע"ז המ"א שם איך שייך כאן חזקה הרי מוסגר ודאי היה וכבר בטלה חזקת טהרתו ואפי' בתחלת ראיתו בר הסגר הוא יעו"ש שהאריך בזה, ולפענ"ד נראה לי דהנה ראיתי בנוב"ק (חיו"ד סי' נ"ז) ד"ה ועוד וכו' וז"ל אבל אשה זו משעה שנולדה בחזקה. היתר לכו"ע עומדת וכשנשאת לבעלה הראשון נאסרה לכו"ע משום א"א, וכשנתגרשה חזרה לחזקת היתר שלה הקדום. ואף שנולד לה ספק בדיני וסתות מ"מ לענין זה בחזקת היתר היא ואף שנולד לה ספק בעודה א"א, מ"מ לאחר גירושין חזרה לחזקה ראשונה עכ"ל ע"ש שהאריך שם בזה, והמורם מזה דחזקה אע"פ שנתבטלה בשעתה חוזרת וניעורה א"כ ה"נ אם יעברו השני הסגרים ולא יולד סימן טומאה אז נטהרו, וא"כ עכשיו שמספקא לן אם קדם לבהרת או בהרת קדמתו שפיר יש לדון ע"ז דין חזקה דנעמידהו בחזקת מהרתו שהיתה לו קודם ההסגר ולא יטמא והוא פשוט וישר.
ב) ומענין לענין באותו ענין אמרתי לצרף כאן מה שהעירותי על התפא"י וזהו בנזיר (פ"ח מ"א) שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואומר אם אני הוא הטמא ק"ט שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וק"ט שלך וסופרין שלשים ומביאין קרבן טהרה וכו', וכתב התוי"ט דבנשים קטנים איירי דאילו באנשים גדולים הא איכא לאו דהקפה וכ"כ בתפא"י למהר"י ליפשיץ אלא שהוסיף עוד באור ע"ז דהרי גלות טומאה צריך שיהיה קודם הבאת קרבנותיו כדלעיל (פ"ו מ"ז) וגלות זה אינו מועיל לגלות טהרה שצריך שיהיה אחר הבאת קרבנותיו, והוסיף עוד התפא"י להקשות דעכ"פ באשה האיך מגלחין גלות קמא דלמא לאו טמא הוא ומדמגלת קודם הבאת הקרבן הו"ל כמגלך תוך מלאות עי' בנזיר (ל"ט ע"א ותוד"ה סתם) ותירץ כיון דלא סגי בלא"ה דגלוח טומאה מעכב א"כ העשה דגלוח טומאה דוחה לל"ת דגלוח תוך מלאת, משא"כ בל תקיף יש בו שני לאווין (מכות כ' ע"א) ובכה"ג כשהב' לאווין שווין בכל אין עשה דוחה אותן, (שושנת העמקים כלל ב') והביא שם להקשות בשם הרב מוהרא"ו דל"ל דחוי הלאו יביאו קרבן טהרה בתנאי שיהיה למי מהן שטהור ואח"כ יגלחו שניהם ממ"נ ואח"כ יביאו קרבן טומאה בתנאי שיהיה למי שצריך. והשיב ע"ז משום דעובר על עשה מפורשת לגלח ביום טהרתו וקודם טבילה כמבואר ברמב"ם (פ"ו מנזירות הי"א ורש"י נזיר דף מ"ד ע"ב) ותו נזיר מצורע מא"ל דגלותו קודם טבילה מעכב עכת"ד ע"ש.
כל דבריו אלה שלא בהשגחה נאמרו במחכתה"ג, חדא מה שהביא מרש"י (נזיר מ"ד) דתגלחת של הנזיר הוא קודם טבילה, מפורש הוא ברש"י להיפך וז"ל שם אלא שזה הנזיר טהרתו תלויה בימיו בשביעי כיון שהוזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפי' אינו מגלח בו ביום עכ"ל רש"י, הרי מבואר בשעת שבשעת תגלחתו כבר הוא טהור, וגם דברי הרמב"ם אינם נראים כדבריו וז"ל הר"מ (פ"ו הי"א) תגלחת הטומאה כיצד היא, הנזיר שנטמא באחת מן הטומאות שהוא מגלח עליהן ה"ז מזה עליו בגו"ז ומגלח שער ראשו בשביעי וטובל בשביעי אחר הזייה כדרך כל טמאי מת עכ"ל הרי שלא כתב וטובל בשביעי אחר הגלוח רק אחר הזייה וע"כ מה שכתב מקודם ומגלח שער ראשו היינו לאחר טבילה ולא בא רק לומר שהגלוח הוא ביום השביעי, ועוד הרי כן הוא מפורש במשנה (פ"ו מ"ו) ואיך יפסוק הר"מ להיפך, ועוד דלדבריו תקשה אמאי צריכין להמתין שלשים יום וכיו"ב במשנה שניה שאח"ז נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק ששותה ביין ומטמא למתים אחר ק"כ יום. אמאי לא יגלח בשביעי לטהרתו מטעם עשה דוחה ל"ת כיון דאף אם מגלה לאחר שלשים נמי לדבריו הוא בתוך מלאות ומטעם דחייה אתינן ולמה ליה לאחורי כולי האי אלא ודאי האמת כקושית מוהרא"י שמפורש כן בתורע"א בשם השמ"ק דהא דקאמר הש"ס דקאי בנשים וקטנים הוא רק אסיפא דמתניתין ולא ארישא כיון דבין כך ובין כך צריך גלות והיינו לאחר שיביאו קרבן טהרה וקודם הבאת קרבן טומאה, אלא שיש לדקדק על לשון המשנה דקאמר דיביא ק"ט וקרבן עהרה דהוי ליה להקדים קרבן טהרה ברישא ועין בהגהת הרש"ש מש"כ בזה ויובן.
ואין להקשות השתא דאיירינן באשה וקטן וליכא לאו דהקפה אמאי לא יגלחו לאחר ז' לטומאתם ויביא עשה דגלוח ביום השביעי וידחה לאו דגלות תוך מלאות, בשלמא לאו דהקפה לא מצי למידתי, כיון דהלאו מצד עצמו הוא ודאי והעשה היא ספק ואין ספק עשה דוחה ודאי ל"ת אבל הכא שניהן ספק הוא העשה וגם הל"ת, דאם נזיר טמא הוא ליכא עליו דל"ת דתגלחת אפי' קודם גלוח של מצוה, וא"כ כמו דודאי עשה דוחה ל"ת ודאית ה"נ ספק עשה דוחה לספק ל"ת וכבר העיר בפרע זה בקו"א לס' יעלת חן ובהגהות א"ב לס' טו"א והארכתי בזה בהלכות אבלות ע"ש וי"ל כיון דאפשר להמתין ולקיים בלי דחייה אינו דוחה וכמו במילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום דאפשר להמתין ולמולו לאחר זמן. אכן סתירה לזה מהרשב"א הובא בשמ"ק (ביצה ח' ע"א) דקאמר שם אתי עשה ודחי ל"ת והקשה הרשב"א הרי אפשר לקיים שניהן דימתין ולא יכסה עד הערב, ותירץ כיון דא"א לקיים שניהם לאלתר ודאי דחי עכ"ל וראיתי ממילה שלא בזמנה אפשר לדחות בקל שאני יו"ט דאיכא לת' ועשה וא"כ הדרה קושיתי לדוכתא.
אכן י"ל פשוט דגלוח תוך מלאת איכא ל"ת ועשה, ל"ת תער לא יעבר על ראשו ועשה דקדוש יהיה גדול פרע, וכמו דודאי עשה אינה דוחה ל"ת ועשה ה"ה ספק אינו דוחה לס' עשה ול"ת, ואין לומר דהוי ל"ת ועשה שישנה בשאלה, ז"א דע"כ ל"א (יבמות ה' ע"א) דבנזיר מצורע אתי עשה ודחי ל"ת ועשה היינו דמצורע דהוי עשה מוחלטת שאין לדחותה בשאלה ולכן אלים כחה לדחות ל"ת ועשה שישנה בשאלה, אבל הכא הרי גם העשה של גלוח נזיר טמא אפשר לדחותה ע"י שאלה וא"כ עשה שישנה בשאלה אינה דוחה ל"ת ועשה שישנה בשאלה, ועל דברי התפא"י יש להעיר עוד דגם בנזיר איכא שני לאווין דגם בל יחל יש בתגלחת דנזיר טהור כמפורש ריש נדרים ע"ש.