דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן יז
יבאר אם אוכל נעשה שומר לאוכל ומשקין שבתוכו והערות קצרות בסוגיא דר' חנינא סגן הכהנים בפסחים.
א) גרסינן בפסחים (ל"ג ע"ב) יתיב ר"א בר אויא וקאמר משמיה דר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות, פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים, אלמא קסבר משקין מפקד פקידי לאימת קא מיטמאו לכי סחיט להו, לכי סחיט להו ליתיה לשעוריה, ופירש"י ד"ה קסבר משקין מיפקד פקידי וז"ל, מופקדין הן בתוך הזג ואינן חבור לו אלא כמו שנותנן בכלי וכשנטמא הזג לא נטמא המשקה בכלל זג טו"א דלאו אוכל דכוותיה חשיבי בהדייהו, וטומאת משקין נמי לא נטמאו, ואע"פ שמשקה מקבל טומאה בכל שהוא דלא היה שם משקה עליו מעולם ואין צירוף חביריו עמו דהא זג זה לא נגע במשקין שבחבירו עכ"ל, וכבר תמה הצל"ח במקומו על לשון רש"י זה במה שכתב דלא היה שם משקה עליו מעולם ואין צירוף חביריו עמו" דכיון שלא היה שם משקה עליו ואוכל דכוותיה נמי לא חשיבי ג"כ. כמו שפירש רש"י בתחלת הדבור, מה צורך לרש"י לומר עוד שאין צירוף חביריו עמו, אף אם היה צירוף חביריו עמו, מ"מ דבר שאינו לא אוכל ולא משקה אינו מקבל טומאה כלל, וגם איפכא קשה כיון שאין זג. מצטרף עם חבירו למה הוצרך להקדים שאין שם משקה עליו לע"ע, כיון שאינו נוגע רק בזג שלו ולא בחבירו. הרי אין בזג שלו כביצה שיטמאנו למשקה שבתוכו ונשאר בוצ"ע ע"ש
ונ"ל לומר דס"ל לרש"י דמה שבתוך הזג אע"פ שאינו אוכל דכוותיה להיות נטמא עם הזג ביחד, מ"מ אוכל בפ"ע הוי וראוי לו לקבל טומאה מהזג וע"ז כתב רש"י טעמיה דליכא שיעור, דהא זג זה לא נגע במשקין שבחבירו, אך טעם זה אינו מספיק אי הוי משקין, דאע"פ דהמשקה אינו מקבל טומאה מהזג מ"מ מהטומאה גופא שנטמא הזג כמו מהשרץ או מאוהל המת היה ראוי להיות נטמא המשקה שבתוכו מדין שומר, דהא שומר מכניס ומוציא טומאה והוי כאילו נגעה הטומאה בהמשקה שבתוכו וע"ז תירץ רש"י דלא הוי משקה כל זמן שמופקד בהזג, הא אילו הוי משקה כיון דמשקה מקבל טומאה בכ"ש אז היה להזג דין שומר שמכניס טומאה, משא"כ עתה שאין למשקה דין משקה רק דין אוכל אז אין להזג דין שומר, דאין אוכל אחד נעשה שומר לאוכל שני שבתוכו.
עוד. עלה בדעתי לומר דמש"כ רש"י ואין צירוף חבירו עמו הוא טעם שני. כלומר ואפילו נימא דיש עליו דין משקה מ"מ הא לא נגע בכשיעור וראיתי שהגהות הרש"ש ונימוקי הגרי"ב מפרשים הכי וגם ע"ז צריך לומר דהא דלא מיטמי אי הוי משקין מהטומאה שטמאה את הזג מדין שומר משום דאין אוכל נעשה שומר אפילו למשקה, ומצאתי בתוס' (חולין קי"ז ע"כ) ד"ה ולא שומר שהקשו וז"ל וא"ת דאמר (ב"פ כ"ש) ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה דקסבר משקין מיפקד פקידי ולא נטמאו המשקין עם האוכל ואמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה לקליפה משום שומר, וי"ל דאין שם משקין עליהם עד שיצאו לחוץ עכ"ל, אבל אם היה שם משקה עליהם הוי על הזג דין שומר דאוכל למשקה נעשה שומר והוא כאופן הראשון שכתבנו ברש"י.
ותמוהין לי דברי הרש"א שם, שכתב, וז"ל ובעיקר קושיתם לא ידענא דקארי להו מאין קרי להו, דהא ודאי מה"ט דאין שם משקין עליהם לא נטמאו המשקין עם האוכל שבתוך הזג כפירש"י שם עכ"ל, ולא הרגיש הרש"א כובד הלשון שברש"י שם דהוא רק טעם מה שאינו מקבל טומאה מהזג אבל מדין שומר מה שאינו מק"ט ע"י הזג אכתי אין לנו טעם ושפיר י"ל דבאמת הוי משקה רק דאוכל לא נעשה שומר אפילו למשקה, וזהו מרומז בטעם השני שברש"י כאשר כתבנו בשם המפרשים.
ובעיקר הדבר אי בדין טומאה אוכל אחד נעשה שומר לאוכל שני, הוה אמינא דתליא במחלוקת ר' יוחנן ור"ל (חולין ע"ד ע"ב) איבעיא להו, מהו למנות בו ראשון ושני, (נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן תשפה חי שבכונה שני רש"י) ר' יוחנן אמר מונין בו ראשון ושני ור"ל אמר אין מונין בו ראשון ושני נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו, ופירש"י אלא איהו נמי הוי ראשון דנעשה דאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו עכ"ל, הרי ר"ל מדין שומר אתי עלה, ורבי יוחנן דפליג עלה אפשר דס"ל דאין אוכל אחד נעשה שומר לאוכל שני מאחר שבסוגיא דפסחים האמורה למעלה רבי יוחנן קאמר לה שפיר מדיק רש"י לומר דלא הוי על הזג דין שומר דר' יוחנן לטעמו אזיל ואגב אורחא תמיה לי למה השמיט הרמב"ם דין זה דמונין בו ראשון ושני אף דקי"ל דחי אינו מקבל טומאה הא נ"מ נמי לבן ח' ועי' במהרש"א במקומו וצ"ע]. ולכאורה י"ל דפליגי בזה והרמב"ם לפי המבואר במס' עוקצים (פ"ב מ"ב). כל הגלעינין מיטמאות ומטמאות ומצטרפות, כן הוא הגירסא של הרמב"ם שומר הוא דאע"ג דהגלעינין בעצמם אוכלים הם מ"מ הם נעשים שומר לפרי גופא ולא גרע אוכל מקליפה אבל הר"ש גורס ולא מצטרפות ומטעם יד הם מטמאים משום דס"ל דאוכל אינו נעשה שומר לאוכל אחר ועין בזה בפירוש שם.
ב) פסחים (י"ז ע"ב) תוד"ה אבל דם לא (וקאי אמאי דקאמר ר"פ הא דאמרת בקרקע טהורין ל"ש אלא מים אבל דם לא) וא"ת אדרבא בדם יש טפי אפי' בכלים, דדם קדשים לא איתקש למים כדאמרינן לעיל שאינו נשפך כמים אינו מכשיר עכ"ל ועין בגליון שתמה איך ילפי התוס' טומאה מהכשר, הא חזינן לעיל ונשא אהרן מאי לאו טומאת דם, הרי דדם עמא מדאורייתא אע"ג דאינו מכשיר, וכן מבואר מדה"ת שם עכת"ד ע"ש וכן הקשה הפנ"י ולי נראה די"ל דהנה קי"ל דמשקין אין צריכין הכשר והטעם שהן מכשירין א"ע וא"כ בדם קדשים שאינו מכשיר הרי לכאורה צריך הכשר אך באמת חבת הקדש מכשרתו. אך למימני בו ראשון ושני דר"ל הוא ולכן לעיל שפיר קאמר מאי לאו טומאת מכשיר מ"מ חה"ק מכשרתו ויש בו טומאת עצמו, אבל כאן דקאי לר"ש דסבר דמשקין מטמאין אחרים דאורייתא וקאמר דדם מטמא גם אחרים אפי' הוא בקרקע וע"ז קשה טובא כיון דדם אין מכשיר וממילא אינו מוכשר והאיך יוכל לטמאות אחרים
ודע על תיחוץ התוס' דאיירי בדם זבחים שנפסל שנשפך כמים, הרי הכא קאי לר"ש, ור"ש ס"ל בבכורות (דף ט') דדבר האסור בהנאה אינו מקבל טומאה, ודם זבחים שנפסל אסור בהנאה מצד איסור קדשים ואיך יוכל לקבל טומאה וצ"ע.
ג) שם (י"ח ע"א) רש"י ד"ה בטלו במעיה וכו' וכי אזיל שם חטאת מינייהו הו"ל משקין שנגעו במי חטאת עכ"ל, מלשונו זה נראה דברגע הפסלם ממי חטאת אז נטמאו טו"מ ממה שנוגעין בעצמן, אבל כל זמן ששם מי חטאת עליהם עדין אינן עליהם טומאת משקין, דאי כונת רש"י שמעיקרא נחתי להו שתי הטומאות יחד טומאת משקין וטומאת מי חטאת, הכי הו"ל לכתב וכי אזיל שם מי חטאת מינייהו עדין הו"ל משקין שנגעו במ"ח. וקשה לפ"ז לפמש"כ התוס' ד"ה בטלו במעיה דדוקא במעיה אבל בפיה לא בטלו, ובמעיה הו"ל טומאה בלועה וטהרה ואינן מטמאין ומיטמאין, אכן פירוש התוס' נראה דמעיקרא ירדו להם שתי הטומאות יחד וכשנפסל ממי חטאת עדין נשאר תורת טו"מ עליהם וניחא בזה טפי, דלפירש"י תליא במחלוקת ר"מ ור"י (בחולין ומנחות כ"ד) אי נגיעת בה"ס שמיה נגיעה ויל"ע בזה.
ד) שם (י"ט ע"ב) אמר רב אשי זאת אומרת עזרה רה"ר הוא, איני מבין כראוי לדעת הגר"א (טהרות פ"ה) דלר"ע ס"ט ברה"ר אינו טהור רק כשהספק נוגע לרבים, א"כ אינו תלוי כלל ברשויות רק בכמות האנשים האחוזים בסבך הספק אם יחיד או רבים ואולי גם לדעתו בין שהמקום יהיה גם ברה"ר, והוא ההיפך מהמוסכם לשאר התנאים שבמקום דשכיחי רבים לעולם הוי ס"ט ברה"ר ובמקום דהוי קיימי תלתא ביחד אף ברה"י דין רה"ר יש לו. עין (נזיר ר"פ שני נזירים) וחבין.
ה) שם ע"ב תוד"ה הא ברה"י ס"ט, תימא הא איצטריך לאוקמא ברה"ר משום ידים דספיקא ברה"י טמא עכ"ל, הא דכתבו התוס' ידים ע"כ כונתם אגוף האדם והנה הפנ"י והנימוקי הגרי"ב כתבו לישב קושיתם דיוכל היות דהאדם ודאי לא נגע במחט רק ע"י הסכין ואם הסכין עמא גם האדם טמא והסכין הלא דבר שאין בו דעת לשאל וממילא כולם טהורים עכת"ד ע"ש, ועדין צריך באור הלא רש"י כתב במחט טומאת מת, דהיינו המחט נגע בטמא מת והמחט הוא אב הטומאה והאדם והסכין הנוגעים בו טמאים טומאת ערב ואם טומאת האדם ע"י הסכין א"כ טהור הוא מכלום עין (אהלות פ"א מגו"ד), וצ"ל דכונתם בתרוצם דשפיר פריך הגמ' דמנ"ל לר"א לומר דז"א עזרה רה"ר היא, אימא עזרה רה"י ולהכי הסכין והאדם טהורות. דאיירי שהמחט נגע במת עצמו והאדם בודאי לא נגע במחט רק ע"י הסכין והסכין הלא דבר שאין בו דעת לשאול לפי דעת המקשה ואם הסכין לא נטמא גם האדם לא נטמא, אבל גם זה אינו נכון, דאם נימא דיכול להיות שבידוע שהאדם לא נגע במחט, כן יכול להיות שידוע שגם הסכין לא נגע במחט וע"כ דקושיתו היתה דכיון שלא עלה על דעתם מקודם שיש שם מחט טמא מת א"כ מזה גופא ראוי להסתפק שמא נגע הסכין ולאו אדעתיה כמו כן ראוי להסתפק באדם, כן הוא פשטות הכונה בתמיהת התוס', והעירותי עוד דא"כ הדר תקשה קושית הש"ס דלעיל דנימא ר"ע זכינו שאין טומאת כלים במקדש ולאשמעינן דאין הסכין צריך טבילה, דהרי בכל ס"ע ברה"ר בעלמא ס"ל לר"ע (פ"ה דטהרות) דדבר שיש לו טהרה במקוה צריך טבילה והכא במקדש הקילו אך לדעת המל"מ הובא בתורע"א שם דאינו אלא דאיתחזק איסורא כגון שרץ וצפרדע ונגע באחד מהם וא"י במי ניחא, ומצאתי בפנ"י ובצל"ח שעמדו בזה, אך באמת הדבר ניחא דהא זה ידעינן ממה שהאדם טהור אף שיש לו ג"כ טהרה במקוה וכבר אמר זכינן שאין טו"י במקדש ומובן ממילא גם הרבותא הזאת דאף דבר שיש לו טהרה במקוה א"צ טבילה במקדש.
ו) שם (כ' ע"א) תוד"ה ובשעת שחיטה משקה טופח מה שהקשו לפירש"י דהא תלושין אין מכשירין לשמואל דליכא אליביה רק חד קרא ומוקמינן אמחוברין, קשה דע"כ לא קאמר דאין הכשר מדאורייתא, אבל מדרבנן ודאי מכשירין אף תלושין, דכמה משניות וברייתות דתלושין מכשירין ולא פליג שמואל עליה, וא"כ דלמא הא דתנן הבשר טמא היינו מדרבנן ע"י הכשר תלושין ועין מה שהעיר בהגהות מה"ר אפירש"י בזה, שוב ראיתי בחולין (ל"ז) בתוס' שכתבו דלר"ל פשיטא ליה דמרבנן מונין ראשון ושני רק לענין לשרף מיבעיא ליה ובאמת הו"מ לשנויי דאתכשר בחבת הקדש ומשום זה קראוהו טמא ורק דעדיפא משני דהיינו דע"י שהעבירה בנהר, הוי הכשר דאורייתא, ואם נימא דלא הוי הכשר רק מדרבנן א"כ ל"ל ליהדר אתירוצא שהעבירה בנהר דוקא הו"ל לקיים תירוצא קמא דאיתכשר בחבת הקדש והוא פשוט.
ז) ב"ב (ע"ט ע"א) ברשב"ם ד"ה מים וז"ל ראויין לבדק הבית לעשות טיט ולא למזבח. דמים מכונסין פסולין לניסוך המים וגם אין מדיחין בשר הקרבנות אלא מאמת שבעזרה עכ"ל, והעיר בהגהת מצפה איתן הרי מבואר בזבחים (כ"ב) והקרב והכרעים ירחץ במים לרבות שאר מימות אפי' מכונסין כשרים וכן העיר הרש"ש במקומו ותירץ דה"מ כשאינן קדושים אבל מים שהקדישן פסולי להדחה דיש להם שם לוויי דמים קדושים מקרי ומים שיש להם שם לוויי עכת"ד ע"ש. והוא דחוק דוקא כשיש לו שם לוויי מצד עצמו ולא מצד המקרה בשביל הקדש וכדומה ואולי אסור להדיח במים של הקדש משום חסרון הקדש כיון דמים של חולין נמי כשר לזה וצ"ע בפרט זה.