דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן יד
באור הלכה אחת של הר"מ בהלכות ע"ז.
פסק הרמב"ם (פ"ד מה' ע"ז הי"ג) וז"ל ההקדשות שבתוכה תמימין הרי הן קדשי מזבח וימותו זבח רשעים תועבה, קדשי בה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, הבכור והמעשר שבתוכה הרי הן קדשי מזבח וימותו ובעלי מומין הרי הן בכלל בהמתה ונהרגין עכ"ל. ויש לתמוה אמש"כ הר"מ דבכור ומעשר תמימין דימותו, הרי הש"ס פריך (סנהדרין קי"ב ע"ב). אברייתא, דקתני קדשי מזבח ימותו ואמאי ירעו עד שיסתאבו ויפדו ודמיהן יפלו לנדבה, והיינו משום דנהי דאינהו גופייהו מאיסי להקרבה דקרבנות של רשעים הם מ"מ לדמיהן חזי וכפירש"י, וע"ז משני רבי יוחנן זבח רשעים תועבה והן ודמיהן מאיסי להקרבה ור"ל מתרץ דבקדשים קלים איירי דוקא וכריה"ג דממון בעלים הם וחל עליהם דין עיה"נ, ומלשון הר"מ דאינו מחלק בין ק"ק לקק"ל ונקט הטעם משום זר"ת מבואר הוא דס"ל כרבי יוחנן, וא"כ הכא בבכור ומעשר דהבע"מ אינם נפדים רק נאכלים במומם הדרי הקושיא לדוכתא אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומם.
והנראה לי בדעת הר"מ דס"ל דכיון דתיכף משעבדו הבעלים ע"ז נדחו מהקרבה משום זר"ת ועומדים להאכל במומם לבעלים א"כ שוב משום זה גופא מקרי ממון בעלים וכשהגיע השעה לדונם הדר חל עלייהו דין עיה"נ ובאמת היו ראויין שיהרגו בסייף כדין בהמת עיה"נ רק מפני כבוד קדשי שמים החליפו דין הריגה למיתה, ועפ"ז מדויק היטב לשון הר"מ דבו"מ כתב סתם דימותו ולא הזכיר זר"ת, דמשום זר"ת בלבד היה הדין דירעו, ורק משום דין עיה"נ דחל עלייהו מוכרחים למות.
אבל קשה מהא דקאמר הש"ס. ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, ופריך, במאי אי בתמימים תיפוק ליה משללה ולא שלל שמים, וקשה הא כיון משעבדו הבעלים ע"ז נדחו מהקרבה משום זר"ת ואין. להקדש בהו שום זכות, א"כ מאי שלל שמים איכא הכא ושפיר הוי ממון בעלים ושללה נקראת כיון דעומדין להאכל לבעלים וחל עלייהו דין עיה"נ ולהכי הדין דימותו, ולכך מוכרח ר"ש למעטם מדין בהמתה דלא חל עלייהו דין עיה"נ, ונהי דלא חזי להקרבה משום זר"ת מ"מ ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן ואין לומר כיון דשללה מקרי גם בהמתה מקרי ואף מבהמתה אין למעטם, ואי בנכסי צדיקים שבתוכה הרי הם ממועטים משללה ולא שלל שמים כיון דלא שייך בהו זר"ת, ז"א דהא חזינן לאוקימתא דשמואל אליבא דר"ש דבכור ומעשר אינם ממועטים משללה כיון שאינם נפדים במומן ומ"מ ממועטים מבהמתה, אך יש לדחות דלדעת המקשן כן הוא באמת, דכל שאינו ממועט משללה גם מבהמתה אינו ממועט וכיון דנקראים שללה דהוי ממון בעלים, גם בהמתה מקרי בו"מ, ולכן מקשה בפשיטות אדרשא דר"ש. תיפוק ליה משללה ולא שלל שמים, דממ"נ בנכסי רשעים גם מבהמתה אינו ממועט, ובנכסי צדיקים גם משללה יש למעטם ורק שמואל חדש לן דבכור ומעשר לר"ש שללה נקראת, ומ"מ ממועטים מדין עיה"נ מבהמתה וכן לרבינא אף בו"מ בע"מ ממועטים מדין עיה"נ מבהמתה.
וע"ד החדוד י"ל כן דהנה לעיל (דף מ"ז) דדייק ממתניתין דהכא דבע"ח נדחין אף בדחוי מעיקרא ואינם חוזרים ונראים וכן ס"ל לרבי יוחנן שם וס"ל להמקשה דדוקא באופן זה, היכי דנדחו בודאי גופם וממונם לעולם אז שפיר אמרינן דשללה מקרי ולא הוי שלל שמים, אבל אי נימא דאין בע"ח נדחין לגמרי ומומר שהפריש קרבן אם חזר בו חוזר ונראה וראוי להקרבה שפיר הוי ש"ש דשוב יש לו להקדש עדין זכות בגוה דהא בידו לחזור בו בכל שעה, ור"ש ס"ל ביומא (ס"ג ע"ב) דבע"ח אינם נדחין, דקאמר שם דאם מת אחד מהם מביא חברו שלא בהגרלה וא"כ לר"ש לשיטתו שפיר פריך הש"ס אי בתמימים תיפוק ליה משללה ולא ש"ש דשפיר הוי ש"ש וכן ס"ל לרבינא ור"י, אבל לשנויא ושמואל הכלל הוא דכל. שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בע"מ אף בתמימותו מקרי שללה, וטעמו הוא כיון דאין להקדש בו שום זכות דאינו ראוי להקרבה משום זר"ת ואף שבידו לחזור מ"מ כל זמן שלא חזר לא מקרי בשביל זה שלל שמים, וכן הוא ג"כ לדעת הר"מ כש"כ לעיל דהר"מ פסק (בפ"ג משגגות) דבע"ח אינם נדחים וחוזרים ונראים ועין.
אכן לשיטת הראב"ד מובאה שם בכ"מ, דס"ל דבבכור ומעשר לא אמרינן זר"ת כיון שאינו דורן ולא כפרה ניחא הסוגיא בפשיטות ושפיר פריך הש"ס תיפוק ליה משללה ולא ש"ש דהא יש להקדש בהם זכות הקרבה ומזה סיעתא גדולה לשיטתו.
ובזה אמרתי להצדיק באורו של המרש"ל בעיקרו בפירש"י וז"ל מאי קאמר ה"ק כל שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בע"מ צריך פדיה כגון שאר קק"ל חוץ מבו"מ הנהו משללה נפקא דאין מחרימין אותן עמה דהואיל וצריכין פדיה במומן שלל שמים קרינא ביה ופליג עליה דת"ק דאמר קק"ל ממון בעלים הוא עכ"ל רש"י, והרגישו בזה הרש"ל והרש"א אמאי פירש"י דוקא מלתא דשמואל אליבא דר"ל ולא אליבא דר"י דטעמא דת"ק הוא משום זר"ת, והרש"ל כתב ע"ז נראה דמשו"ה מפרש טעמא דת"ק משום דס"ל קק"ל ממון בעלים הוא ולא כר"י משום זר"ת דא"כ במאי פליגי ת"ק ור"ש דסוף סוף לכו"ע ימותו משום זר"ת, ובאורו הוא דאם נימא דתירוצא דשמואל דמתרץ לדברי ר"ש קאי אליבא דר"י דס"ל דמשום זר"ת נדחו הן ודמיהן וזה אליבא דכו"ע בין לת"ק בין לר"ש, וכללא דשמואל דכייל דכל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בע"מ ממועט משללה וכל שהוא קרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בע"מ ממועט מבהמתה קאי רק אליבא דר"ש דשמואל לתרוצי מלתא דר"ש קאתי כפירש"י אבל לת"ק גם בכור ומעשר ממועטים מדין עיה"נ משללה א"כ תקשה במאי פליגי הא בק"ק ושאר קדשים קלים אליבא דת"ק ור"ש ימותו מדין זר"ת דנדחין הן ודמיהן אע"פ דלא חל עלייהו דין עיה"נ ממעוטא דשללה ולא ש"ש, ובו"מ ממועטין לשניהם מדין עיה"נ לת"ק משללה ולר"ש מבהמתה א"כ תקשה במאי פליגי.
ולכאורה לפמש"כ דבריו תמוהים דשפיר איכא נ"מ בין ר"ש לרבנן בבכור ומעשר תמימין, דלת"ק דממעטינן משללה, א"כ כיון דמשום זר"ת עומדין להאכל במומן א"כ שוב הוי שללה וחל עלייהו דין עיה"נ וימותו מדינא, משא"כ לר"ש דממעטינן מבהמתה ולא בהמת בו"מ אינו חל עלייהו דין עיה"נ כלל ונהי דלא קרבי משום זר"ת מ"מ ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן. ואין לומר דלר"ש נמי כיון דמודה בזר"ת ועומדים להאכל במומן בהמתה נמי מקרי ז"א דהא לר' שמעון בלאו הכי הוי שללה כיון שאינו נפדה כשהוא בע"מ ומ"מ מבהמתה א"כ גם זה שעומדים להאכל במומן אינו חסרון וממועט מדין עיהנ"ד מעוטא דבהמתה, אבל אם נימא דרש"י אזיל בשי' הראב"ד דבו"מ אינו שייך זר"ת כיון דאינם לא לדורן ולא לכפרה תירוץ הרש"ל נכון דלתרוייהו בין לת"ק בין לר"ש ליכא נ"מ מידי דבק"ק וקק"ל אע"פ שממועטים מדין עיה"נ משללה וימותו מדין זר"ת דנדחין הן ודמיהן ושל צדיקים יקרבו ובו"מ לתרוייהו ממועטין מדין עיה"נ לת"ק משללה ולר"ש מבהמתה ויקרבו גופן דזר"ת לא שייך בהו, אבל לפ"מ שפירש"י דשמואל ס"ל כר"ל שפיר פליגי בין בקק"ל בין בבו"מ דלת"ק ימותו מדינא דחל עלייהו דין עיה"נ דכולהו ממון בעלים הם והוי שללה ולר"ש ירעו קק"ל ירעו עד שיסתאבו ויפדו ובו"מ ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן.
ודברי המוהרש"א אינם מדוקדקים לכאורה, דהרש"א חדש דכללא דשמואל אזיל בין לת"ק בין לר"ש ותירוצא דשמואל אזיל גם לרבי יוחנן, ולר"י פלוגתייהו דת"ק ור"ש בפשיטות, לת"ק דלא דרוש בהמתה למעט בו"מ, ובו"מ שללה איקרי אפילו כשהוא תם מדאינו נפדה כשהוא בע"מ דינם בסייף ולר"ש דינם במיתה דממועטים מדין עיה"נ מבהמתה ורק משום זר"ת להכי ימותו עכת"ד ודחקו לומר כן דלת"ק דינם בסוף ולא הקילו בזה מפני כבוד שמים דימותו דא"כ מאי נ"מ בין ת"ק לר"ש והוא דוחק עצום, בכל הסוגיא נקטינן דמפני כבוד שמים החליפו מקטלא למיתה, וגם מדברי הר"מ דפסק כרבנן וכר"י סתירה לדבריו, דפסק דבו"מ ימותו ולא יהרגו, אך יש לדחות דפסק כרבינא אליבא דר"י וע"ש בכ"מ אך גם לפי חדושו ובאורו הו"ל לומר בפשיטות, דלת"ק דלא דריש בהמתה ונקראים שללה כיון דאין להם פדיון במומן א"כ חל עלייהו דין עיה"נ וימותו מדינא ולר"ש דדריש בהמתה בהמת בו"מ שאין חל עליהם דין עיה"נ ונהי דלא קרבי גופן למזבח משום זר"ת אפילו נימא כשיטתו דבו"מ נמי אמרינן זר"ת, מ"מ ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן וגם יש נ"מ בינייהו לענין בו"מ של צדיקים שבתוכה דלת"ק דלא דריש בהמתה ונקראים שללה ימותו מדין עיר הנדחת דחל עלייהו ולר"ש ממועעים מדין עה"נ מבהמתה א"כ ראויים להקרבה דזר"ת לא שייך בהו וכן י"ל לר"ל דוק ותשכח.
ולכאורה י"ל בדעת רש"י מה שמפרש דברי שמואל אליבא דר"ל משום דע"כ כללא דשמואל דקאמר דכל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בע"מ משללה נפקא לא מצי אזלא אליבא דר"י לדעת הת"ק, דלר"י דס"ל דזר"ת בין הן בין דמיהן א"כ שוב לא מקרי שלל שמים כלל, דש"ש לא הוי רק כשיש להקדש זכות בגוף הבהמה או בפדיונה, אבל כשאין להקדש שום זכות בגוה לא בגופה ולא בפדיונה לא מקרי ש"ש כלל ושללה מקרי והרי זה דומה לבו"מ כיון שאין להם פדיון במומן נקראים שללה, כ"ש ק"ק וקק"ל כיון דמשום זר"ת נדחין גופן ופדיונן מהקרבה שפיר נקראים שללה, וכן מדויק לכאורה בלשון רש"י שכתב דהואיל וצריכין פדיה במומן שלל שמים קרינן ביה דמוכח מזה דאילו אין פדיה במומן אינו שייך למעטיה משללה לת"ק וימותו מדין עיה"נ דחל עלייהו וא"כ איך יצדק כללא דשמואל שאמר כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בע"מ ילפינן וממעטינן משללה לר"י אליבא דת"ק דאמר קדשי מזבח ימותו דכולל בין ק"ק ובין קק"ל, דלר"י כיון דקרינן בהו זר"ת והן ודמיהן נדחו שוב נקראים שללה,
ומהאי טעמא מובן נמי מחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ז) דר"י ס"ל דאין מועלין בק"ק של עיה"נ ור"ל ס"ל דמועלין, והיינו דר"י לשיטתו, דהן ודמיהן נדחו א"כ לא הוי ממון הקדש כלל ולכן אין בהם דין מעילה ור"ל דס"ל דיש להם פדיון משו"ה אית בהו דין מעילה, כן נראה לי לכאורה.
אבל באמת א"א לכוין כן בפירש"י דנהי דלא הוי ש"ש אבל מ"מ גם שללה לא הוי דהא דין קדושה לא פקע מינייהו ולא יהא אלא איסורי הנאה בעלמא כמו ערלה וכה"כ דלא מקרי ג"כ שללה וכמו שמצדד המנחת חנוך (מצוה תס"ד) לשיטת הראשונים דס"ל דאיסה"נ אין להם בעלים מקרי ג"כ לאו שללה ולא דמי לבו"מ דאינם נפדין במומן ולהכי מקרי שללה, דהתם עומדין במומן להאכל לבעלים, ועוד דגם לר"י דס"ל דמשום זר"ת נדחין הן ודמיהן מ"מ שללה נדרש ג"כ לנכסי צדיקים וקרבנותיהם שהם ממועטים משללה ולא שלל שמים וראויים להקרבה ושפיר יצדק כללא דשמואל ועדין יל"ע בזה.