אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן יג

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן יג

סימן יב

באור נחמד לחקירת הטו"א בחגיגה ט'.

הטורי אבן (חגיגה ט') בהשמעות נסתפק אם היה עמא וגם חיגר בראשון ונטהר ונתפשט בשני אם יש לו תשלומין, אי דמיא לחיגר דעלמא דאין לו תשלומין כיון דכולן תשלומי דראשון הוא, או דלמא שא"ה בלא"ה לא חזי בראשון מפני הטומאה ואפ"ה לא נדחה כשנעשה טהור א"כ לא מהני מה שנעשה חיגר בראשון למידחא לגברא כשנתפשט, והעיר ממנחות (נ"ז) דקי"ל מחמץ אחר מחמץ במנחה חייב והמחמץ את הפסולה פטור ובעי רב פפא חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו דמשמע מפירש"י שם, דהספק אם בכלל חל הוא פסול יוצאת על פסול חמוץ, דאילו היה חל אז בודאי היה פטור בחזר וחמצה, א"כ ה"ה בחיגר והיה טמא אין לו תשלומין ולא אמרינן בלא"ה הוא טמא כמו דלא אמרינן בלא"ה המנחה פסולה מחמוץ ראשון ולא ימנע הפסול יוצאת לחייב כשחזר וחמצה שנית. שוב הקשה ע"ז מזבחים (צ"ט ע"א) בעל מום והוא טמא מהו שיחלקו לו בקדשים כיון דלא חזי להקרבה ורחמנא רבי מה לי טמא מה לי בע"מ, פירוש מה לי בע"מ לחוד מה לי בע"מ והוא ג"כ טמא, א"ד ראוי לאכילה חולק, אינו ראוי לאכילה אינו חולק, ומשמע דאילו תליא בראוי להקרבה היה בע"מ אף שהוא טמא נמי חולק כיון בלא"ה אינו להקרבה משום בע"מ ורחמנא רבי, א"כ גם אם הוא עמא נמי חולק והוא ההיפך מהאמור עכת"ד הטו"א.

ובס' המאיר לעולם ישב הסתירות האלה אבל דבריו שם צריכין באור כאשר נעיר לקמן. והנה שמעתי מפי הגאון המחבר הנ"ל ז"ל שהסביר למה המחלל שבת שחל ביו"ט באוכל נפש חייב סקילה ואמאי לא נימא הרי יו"ט גורם היתר באו"נ, ותירץ דיו"ט אינו גורם היתר רק שאינו גורם איסור, דקדושת יו"ט אינה אוסרת רק עד מלאכת או"נ ומשו"ה כשבת חל ביו"ט אנו אומרין נהי דאין סבה לחייב מצד יו"ט הרי יש סבה לחייבו מצד שבת עכת"ד.

ועפ"ז אמרתי לפרש דברי התוס' (שבועות י"ט) דבעי שם לר"א ולר"ע דאינו חייב קרבן עו"י רק על העלם טומאה ולא על העלם מקדש, אם העלם זה וזה מהו, ואמר ר"נ דחייב, והקשו שם בתוד"ה הרי העלם טומאה בידו וחייב וכו' דמ"ש גבי שבת בפרק כלל גדול גבי העלם שבת והעלם מלאכות פשוט לפטור ותירצו וי"ל דלא דמי, דהכא סברא הוא דלחייב כיון דאיכא נמי העלם טומאה אבל התם אין סברא לחייבו על כל או"א כיון דבשגגת שבת וזדון מלאכות לא מחייב אלא חדא. השתא נמי דשגג במלאכה הרי יש כאן שגגת שבת עכ"ל ועדין הדבר צריך באור, אמאי לא נימא גבי שבת כיון דאיכא שגגת מלאכות נמי חייב על כל או"א אך הוא הדבר שאמרנו, דהעלם מקדש בעצמותו אין זו סבה לפטור דלפטור אין צריך סבה דאדרבה לכתחלה צריך גלוי דעת מה"ת לחיובא אלא באורו הוא דהעלם מקדש אין זו סבה לחיובא דהתורה לא חייבה בקרבן אלא בהעלם טומאה ולהכי אמרינן בדאיכא תרווייהו הן העלם מקדש והן העלם טומאה יחד עכ"פ ראוי לחייבו משום העלם טומאה, משא"כ לענין שבת דשגגת שבת היא סבה הגורמת לפטור דכיון ששכח שהוא שבת אין מקום לחיוב מלאכות הרבה והוי כולה חדא שגגה, וא"כ כמו ששגגת שבת הוי סבה לחייבו בקרבן אחד משום השגגה, כמו כן היא סבה לפוטרו מהרבה חטאות גם על מלאכות הרבה כיון שכולה חדא שגגה היא ולכן בשגגת שבת ושגגת מלאכות יחד אינו חייב אלא בחדא וכיו"ב בתוספות בשבת (ע' ע"ב) ד"ה אמר ליה שכתבו בסו"ד וז"ל והא דמהדר ליה הכא לפוטרו משום דקסבר שגגת שבת עיקר דעיקר המצוה היא משום שבת עכ"ל ג"כ יש להעמיס באורנו זה בדבריהם אלו כאמור לעיל.

והנה בס' המאיר לעולם דרך ג"כ בדרך זה לישב את הסתירות של הטו"א האמורות לעיל באמרו שם כי זכייה לחלוקת קדשים צריכה סבה ולהיפך לבלתי לזכות בחלוקה אין זקוק לסבה וא"כ בעל מום אע"פ שאינו ראוי להקרבה אפ"ה. רבי לו רחמנא משום דחס עליו בע"מ היא סבה לזכות בחלוקת קדשים וטמא אין לו סבה לחלוקה וא"כ בע"מ וטמא ביחד פשיטא שיחלוק, דנהי דאין לטמא סבה לחלוקה אבל זוכה הוא בחלוקה מפאת שהוא נמי בע"מ וזוהי סבה לחלוקה. עכת"ד ע"ש.

ויש להתעקש בזה הרבה, דהסבה האמתית שראוי לחלוק משום שהוא כהן וראוי להקרבה אלא התורה חדשה שאין המום מפסדתו מדין חלוקה, כי רחמנא חס עליו לבלי לגרמו הפסד, אבל אין מקום לומר שהמום זכות היא לו הגורמת לו לזכות בחלוקה, דאדרבא מי שאינו בע"מ בודאי חולק ואינו זקוק כלל לרחמנות וא"כ היכי שהוא גם טמא, והטומאה הוי סבת הגורמת להפסידו משום שאינו ראוי לחלוקה הו"ל להפסיד חלוקתו משום הטומאה.

ולי נראה בבאור דבר זה, כי ענין הטומאה המפסדת חלוקתו של הכהן בקדשים הוא כמו קנס, ר"ל כיון דע"פ רוב הטומאות באות על האדם ברצונו, או מאי זהירותו כראוי לכן הפסידתו התורה מדין חלוקה ואע"פ שקרה לאדם הטומאה באונס או מצד חיוב כמו טומאת קרובים ומת מצוה, מ"מ כיון דהתורה נטלה דין חלוקה מטמא בכללו אם אירע לו אונס אין ראוי מצד אונסו להפסיד לכהנים אחרים ולכן טמא מרוחק מחלוקת קדשים לעולם, אבל בעל מום אע"פ שגם הוא אינו ראוי להקרבה כיון שהמום בא לאדם מאונס ע"פ רוב חס רחמנא עליו ולא הפסידתו מחלוקה ולהכי בע"מ וטמא יחד אז הטומאה אינה מפסידתו בשביל אי זהירתו מטומאה כיון בלא"ה אינו ראוי להקרבה בשביל מומו ואין הטומאה מפסדתו אלא הטומאה לבדה גורמת לו איסור הקרבה ולכן היה פשוט אם עיקר הטעם תליא בראוי להקרבה אז בע"מ והוא טמא חולק בקדשים, משא"כ בחמוץ של מנחה אז שפיר איכא למימר כסברתו של המאיר לעולם הנ"ל, כיון על כל המנחות חייב משום חמוץ ובמנחה פסולה אינו חייב, ע"כ הפסול הדבוק בהמנחה היא סבה גורמת לפטור ורק פסול הבא משום חמוץ גופא אינה סבה גורמת לפטור וממילא הוא חייב כשחמצה וחזר וחמצה, ולכן אי חמצה ויוצאת אי נימא דפסול יציאה חל אפסול חמוץ, נהי דאין למנחה הזאת סבה לפטור משום חמוץ אבל מ"מ היא פטורה משום פסול דיציאה.

ומטעם זה פושט הס' מ"ל הנ"ל ספיקו של הטו"א בהחליטו כי החיגר שאין לו תשלומין ונדחה לגמרי היא סבה עצמית לפטור כי חיגר רחמנא פטריה מחיוב ראיה וממילא אינו חייב בתשלומין, משא"כ טומאה הוא דבר שאינו פוטרו לגמרי וראיה מפסח שני שנדחה רק לפי שעה וא"כ כשהוא חיגר וגם טומאה נהי שאינו פטור ונדח לגמרי מצד טומאה הרי יש לו סבה לפוטרו לגמרי מצד חיגרותו ולכן אינו ראוי עוד לתשלומין והוא נכון.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה