דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן ח
יחקר במקדיש בהמה למזבח והוממה אי עובר בבל תאחר כשאינו פודה להביא קרבן מהמעות, ואם איכא בב"ת בא"א עוד לקיים. ובכלל אי בנדרי גבוה עובר בב"י, ובעכו"ם אם איתא העשת מוצא שפתיך וב"י.
א) גרסינן בראש השנה (דף ו' ע"א) ת"ר מוצא שפתיך זו עשה, תשמור זו ל"ת וכו', אמר מר מוצא שפתיך זו מ"ע, למה לי מובאת שמה והבאתם שמה נפקא, תשמור זו מצות ל"ת, למה לי מלא תאחר לשלמו נפקא וכו', ומשני חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב וצריכא וכו', ומי מצית אמרת אמר ולא אפריש והא נדבה כתיבה ותנן איזהו נדר האומר הרי עלי עולה ואיזו נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה, נדר מת או נגנב חייב באחריותו, נדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה עכ"ל הש"ס ועי' פירושו בתוד"ה חד, ויש לדקדק לאיזה צורך הוצרך המקשה להביא את סיום המשנה ומה בין נדר לנדבה וכו', הא הקושיא מתחלת המשנה ולא מסופה ולאמר דמסדר הש"ס הביאו בשביל תירוצו דרבא אשר הוא מיוסד על דיני אחריות אשר בין נדר לנדבה הוא דוחק גלוי ולכאורה הוא דקדוק עצום.
ובפשטות היה נראה לי לישב דכל הקושיא הוא דוקא מסיפא דמתניתין דמרישא לחודא לק"מ, דאיכא למימר ולדחות גם בנדבה חייב באחריותה ובנדבה נמי משכחת אמר ולא אפריש היינו בהפריש מעיקרא ואח"כ מתה או נגנבה ולא אפריש אחרת, ולהכי מייתי סיום המשנה בנדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה ועל זה שפיר פריך היכי משכחת בנדבה אמר ולא אפריש, אמנם לפ"ז תקשה לכאורה ארבא דמאי איצטריך ליה לתרוצי דאיירי באומר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריות ונצטרך לדחוקי כשכתבו התוס' בד"ה חד וז"ל כשאמר הרי עלי הרי הוא כמו נדר ורוצה לעשות נדבה כשמבאר בו דין נדבה באומר דאינו חפץ להתחייב באחריותה וכו' עכ"ל, עדיפא הו"ל לאוקמיה דאיירי כשאומר הרי זו עולה ע"מ שאתחייב באחריותה ואח"כ מתה או נגנבה, דאע"ג דיש בו דין נדר מ"מ עיקרו נדבה הוא, וי"ל באמת בכה"ג לא שייך כלל דין תנאי דבשלמא כשאומר. הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה, ובמאמר הרי עלי כולל חיוב אחריות אלא שמוסיף תומ"י תנאי המפרש ומגביל כונת מאמרו של הרי עלי שהוא בלי קבלת אחריות, וזה נכנס תחת גדרי התנאים, משא"כ כשאומר הרי זו עולה שבמאמר הזה אינו נכלל שום אחריות, ואע"פ שאומר אח"כ ע"מ שאתחייב באחריותה לא יתכן לומר ע"ז שע"מ כן קבל דוקא את הנדר כיון שהתנתי מוסיף חיוב חדש הה שלח היה בעיקר הקבלה כלומר תנאי מתקרי אלא באופן היכי שהתנאי פוחת ממה שבמכוון של עיקר הקבלה שבאורו הוא, שאם תהא החלות במלואו של המאמר דהיינו בהרי עלי שמשמעותו הוא נדר בקבלת אחריות אז אין רצונו לקבל את הנדר כלל וכלל, משא"כ כשהתנאי אדרבא עוד מוסיף חיוב חדש יותר מה שבמשמעות של עיקר קבלתו וסותר למה שאמר מקודם לא יצדק ע"ז שום תנאי, אלא שהיא כקבלה חדשה שמקבל עליו עוד חיוב אחריותן וא"ת סוף כל סוף נימא באמת דאיירי בכה"ג דאומר הרי זו עולה והנני מתחייב באחריותה ואח"כ מתה או נגנבה ולא אפריש עוד ושפיר משכחת דאמר ולא אפריש בנדבה, ז"א דבכה"ג שני נדרים הן דמאמרו הרי זו הוא נדר של נדבה ומאמרו והנני מתחייב באחריותה הוא נדר גמור שמקבל עליו להביא עולה אם תאבד זו וא"כ בנדבה ליכא קבלת אחריות ובקבלת אחריות ליכא גדר נדבה אלא נדר גמור הוא, והוא הדין כשאומר הרי זו עולה ע"מ שאתחייב באחריותה נמי כשתי קבלות הן וכחו ככח של מאמר הרי זו עולה וגם הנני מתחייב באחריותה וכמבואר למעלה.
אכן עדין תקשה דלוקמא באומר הרי זו עולה כפשוטו והוממה ולא פדה אותה או פדה אותה ולא הביא בדמיה קרבן אחר דעובר על בל תאחר ושפיר משכחת לה בנדבה אמר ולא אפריש והוא תמיה עצומה, ונ"ל לחדש באומר על בהמה הרי זו עולה והוממה ופדה אותה אע"פ שהמעות קדושה בקדושת הבהמה ומקריבין ממנה אותו הקרבן שהוקדש מתחלה, מ"מ ידי נדרו כבר יצא ואינו עובר כלל על בל תאחר בשאינו ממהר לפדות ולהביא קרבן אחר ממעות של הבעלת מום. ומסתיענא בזה מהא דאיתא במנחות (ק"ח) שור זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו שנים, שני שורים אלו עולה ונסתאבו אם רצה יביא בדמיהן אחד ורבי אוסר (היינו לכתחלה כפירש"י שם) איל זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כבש וכו', ופריך הש"ס והא אמרת רישא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא, ומשני שור זה ונסתאב שאני, ופירש"י דכיון דאמר זה אקריב עולה ונסתאב אזל ליה נדריה דזו לא מצי למיקרב, אבל התם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו עכ"ל, הרי מבואר להדיא היכי דאמר הרי זו ולא מצי עוד להקריב אותו השור אזל ליה נדריה ורשאי לשנות מכפי שנדר, וממילא ה"ה באומר הרי זו ונסתאב דאין עובר עוד אבל תאחר אם מאחר בפדייה או שאינו מביא כלל כיון דנדריה כבר אזל ליה, כי כל הקרבה שמקריבין ממעות הפדיון אינו אלא משום ממון הקדש דאית ביה וכמובן שהוא נקרא עוד בעליו של הקרבן כשאומר הרי זה והומם וצריך דעתו בהקרבה וסומך עליו ונסכיו שלו, וראיה מתמורה (י"ח ע"ב) גבי תמורת אשם וכן בהמפריש נקבה לאשם ירעו עד שיסתאבו וימכר ויפלו דמיו לנדבה ור"א ס"ל דאזלי לנדבת יחיד אע"פ דגם שם כבר אינו משום נדרו מ"מ עדיין דמיו הוא להביא נדבת יחיד אלמא דעדין בעליו הוא נקרא וה"נ כן הוא ועין בזה.
ואין סתירה לדברי מסוגיא דלעיל (ה' ע"ב) דקאמר כגון שעברו עליו שני רגלים והומם וחלל על אחר ועבר עליו רגל אחר סד"א הואיל ומכח. קמא אתי כמאן דעברו עליו שלשה רגלים דמי קמ"ל הוא ולא חלופיו עכ"ל הגמ' הרי חזינן דאפילו בהומם חייב בבל תאחר, זה אינו דהתם איירי באומר הרי עלי דדמי כמאן דטעין אכתפיה (מגילה, ח') ומשו"ה. אפילו בהומם איכא בבל תאחר, אבל בהרי זה, כיון דהומם. אזל נדריה והחלול אינו אלא משום ממון דהקדש דאית ביה ליכא בו בל תאחר.
ועוד ראיה מצאתי לדברי מדה"ת בנדרים (ט' ע"ב) ד"ה. כהלל הזקן שמביאין בעזרה וז"ל שם, ואומר הר"ר אליעזר כיון דכשרים מתנדבים בשום צד בעזרה גם חוץ לעזרה נמי תפיס שפיר הנדבה בלשון זה אע"ג דכשרים לא מתנדבים כה"ג, אבל נדרי כשרים לא הוו כלל בשום צד אף כשהיא בעזרה נמי איכא חששא שמא תמות ויהא חייב באחריות ואתי לידי תקלה דבל תאחר הלכך כנדרי כשרים לא אמר כלום עכ"ל, וקשה דאי נימא בנדבה נמי אי הוממה או מתה ולא יחלל ולא יביא אחרת מהמעות איכא בל תאחר, וא"כ אפילו כשהנדבה היא בעזרה אכתי איכא חששא פן תמות ולא יחלל ויעבור אבל תאחר כמו נדר, ומ"ש דנדבה מתנדבים כשרים בעזרה ולא נודרין, אעכצ"ל בנדבה אם מתה ולא יחלל לא יעבור אבל תאחר, דנדריה כבר אזיל ליה, ומשו"ה בנדבה כשהיא בעזרה ליכא חששא כלל, ויש לדחות דנוכל לחלק בין מתה להוממה, דבהוממה דאיכא חלול אפילו בנדבה כשאינו מחלל עובר אבל תאחר אבל במתה ליכא שום חלול דתליא אי פודין את הקדשים להאכילם לכלבים עי' (פסחים כ"ט) ויש לעיין עוד בפרט זה.
ולכאורה אמרתי לדחות מה שהבאתי ראיה מדלא משכחת בנדבה אמר לא אפריש באומר הרי זה והוממה ולא הביא קרבן אחר מדמי החלול, ע"כ בכה"ג אינו חייב עוד בבל האחר משום דנדריה כבר אזיל ליה, די"ל לפי מה שכתבו התוס' בחולין (קל"ט ע"א) ד"ה לפי דגם באומר הרי עלי והפריש ואח"כ נתחלל אם יאבד אחר החלול אינו חייב עוד באחריות ע"ש וא"כ אפילו אי נימא דחייב בבל תאחר בנדבה בהוממה, מ"מ בכה"ג שוב אין חלוק בין נדר לנדבה, דתיכף כשהומם אפילו בנדבה מחויב לבלי לאחר החלול, ואחר החלול גם בנדר אינו מחויב עוד באחריות לבלי לאחר הבאתו לקרבן וכיון בזה דין נדר ונדבה שוה לא הוה קרי ליה הפסוק נדבה והבן שוב התבוננתי דנ"מ גדולה, בין היכי דאמר הרי עלי עולה לבין היכי דאמר שור זה עלי עולה דבאומר הרי עלי עולה דדמיא כמאן דטעין על כתפאי (מגילה ח') ואז בהומם והפריש אחר תחתיו ונאבד או הומם גם השני שוב חייב באחריות וכן בשלישי ורביעי עד דאתי לידי הקרבה או במנה עד דאתי לידי גזבר, משא"כ באומר שור זה עלי עולה אהני זה ואהני עלי אהני עלי דחייב באחריות ואהני זה דדוקא על שור זה מחויב באחריות אבל על חלולו אינו מחויב באחריות כן נראה לי מסברא ודברי התוספות בחולין הנ"ל אינו אלא באומר שור זה עלי עולה או מנה זה עלי אז אינו חייב אחר החלול באחריות אבל לא בעלי סתמא, וכ"ש באומר שור זה עולה בלי עלי דאפילו אי נימא בנדבה נמי מחויב באחריות בהוממה אינו אלא לחלל שור הראשון כשהומם ולא כשהומם שור השני המחולל, וא"כ חזרה שוב ראיתי מחדש הא שפיר משכחת בנדבה אמר ולא אפריש כשהוממה ואינו ממהר לחללה דעובר אבל תאחר אעכצ"ל דנדבה בהוממה אינו מחויב באחריות כלל וא"כ אינו עובר עוד אבל תאחר אם מאחר לחללה.
אכן אכתי משכחת ליה בנדבה אמר ולא אפריש דאמר שור זה עלי עולה ובכה"ג הוא מחויב באחריות כמבואר בערכין במשנה שם (כ' ע"ב) ולשון זה הוא מורכב מנדר ונדבה ביחד דאהני עלי לחייבו באחריות כשהומם שור הראשון ואהני זה לפוטרו מאחריות כשהומם שור השני המחולל ועובר אבל תאחר כשהומם שור הראשון ולא חללו ונ"ל דבאומר שור זה עלי עולה שהוא לשון המורכב מנדר ונדבה גם יחד דעיקרו נדר הוא, כיון שקבל עליו אחריות אף שמקדים זה לעלי אלא שמפרישו תיכף ודמיא לאומר הרי עלי עולה ומפרישו תוכ"ד דעיקרו נדר ולא נדבה, ועוד לפי המבואר בערכין שם דאימתי מתחייב באחריות אלא באומר דמי שור זה. עלי כיון דהדמים אינם בעין אז יש בו דין תורת אחריות אבל באומר שור זה עלי אינו חייב באחריות דעלי להביאו קאמר ע"ש כמובן לק"מ.
והעירני ע"ז בני הנעלה הרב הגאון אליעזר יהודה נ"י אם סוף כל סוף מוכרחין לומר באומר שור זה עלי אינו חייב באחריות כלל וא"כ הא דקאמרי התוס' בחולין הנ"ל דאינו חייב באחריות לאחר החלול עוד אם יאבד ע"כ איירי באומר הרי עלי סתמא ולא כאשר עלתה בדעתי לאוקמיה דאומר שור זה עלי דבכה"ג אפילו לחלל בפעם הראשונה אינו מחויב כלל, ולפ"ז ממילא נדחה ראיתי בנדבה כשהוממה אינו חייב באחריותה, דאפילו אי נימא דהוממה שאני מנאבדה מ"מ לא מצי לאוקמיה בנדבה אמר ולא אפריש דאיירי בהוממה דאז יתעורר מחדש התירוץ הראשון בהחלול הראשון כשהוממה הן בנדר והן בנדבה חייב לחללה ולאחר החלול בשניהם פטור מאחריות ולא חייב עוד לחללה, ובכגון זה לא הוה קרי לי הפסוק נדבה כאמור למעלה ויפה העיר.
ועוד נ"ל לדחות את הראיה מהומם, די"ל אל זה נתכונו התוס' (ו' ע"א) ד"ה איזה נדר וז"ל משנה היא בפ"א מ"א דקיצין עכ"ל וכונתם בזה לרמז למה שכתבו התוס' בב"ק ריש פרק מרובה ד"ה מי קתני דלכן לא חשיב שם הנ"מ בין נדר לנדבה, שנדר אינו בא אלא מן החולין ונדבה באה גם ממעות מעשר משום דאיירי הכי בעולת העוף ואין מביאין עופות ממעות מעשר דלאכלה כתיב ועופות אין להם פדיון אפילו במחוסר אבר כמבואר במנחות (ק' ע"ב) המנחות והנסכים והעופות והעצים ולבונה אין להם פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה וכן הוא בכמה מקומות ע"ש, ולפ"ז לא רצה לתרץ דאיירי שהנדבה הוממה ומאחר לפדותה משום דממקום שמקשה היינו מתניתין דקינין א"א לאוקמיה בכה"ג משום דאיירי בעולת עוף ועופות אין להם פדיון, אע"ג דעצם הקרא שפיר אפשר לאוקמיה כן ודוחק.
שוב מצאתי עיקר חקירתנו אם נדבה שהוממה ומאחר לפדותה אי עובר אב"ת בהגהת הרש"ש בשם הטו"א שחייב לחללה ואינו תח"י לעיין בו
ב) ומענין לענין באותו ענין כתב המהרי"ט בשניות (חחו"מ סי' קכ"ד) וז"ל וא"ת ואמאי לא קאמר (נדרים ז' ע"א) גבי איבעיא דיש יד לצדקה גבי צדקה דנדר כגון דקאמר אתן (כצ"ל) וקעבר עליה משום לא יחל וי"ל דמ"מ לא קעבר משום לא יחל ולא לקי, דלא נאמר לא יחל אלא בנדר שאוסר החפץ על עצמו, כדכתיב לאסר איסר על נפשו או בשבועה דאסיר נפשיה בשבועה, אבל הא לאו שבועה הוא דאסר נפשיה ולא איסור דחייל אחפצא אלא רבויא הוא דמרבינן מבפיך זו צדקה דחייב לקיים מוצא שפתיו אבל מילקי לא לקי, וא"ת היכי קאמר את"ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה, הא ע"כ הוי היקש למחצה דלא קעבר בלא יחל כנדרים וי"ל משום הא לא מיקרי היקש למחצה דלא איתרבי אלא בעשה, דכתיב ועשית כאשר נדרת, וגו' אשר דברת בפיך וגבי לאו דלא יחל לא אתרבי הילכך לא לקו דאזהרת עשה לא שמיה אזהרה עכ"ל
ונעלם מעיניו לכאורה לשון הרמב"ם בסה"מ (ל"ת קנ"ז) וז"ל בספרי חמרו נח יחל מגיד שעובר על בל יחל ועל בל תאחר, כלומר כשנדר קרבן ולא הקריבו ועברו עליו ג' רגלים כסדרן הוא חייב משום בל יחל ומשום בל תאחר וכן כל הדומה לקרבן כמו שידור לבה"ב או לצדקה. או לבה"כ וכו' והרמב"ן בהשגותיו למ"ע (סי' צ"ד) השיג עליו וכתב לפי דעתו שעובר בג' רגלים משום ב"ת, אבל משום בל יחל אינו עובר עד שיעבור זמן הנדר וא"א לקיימו עוד, ועין בספר מגלת אסתר מה שהקשה על הרמב"ן וז"ל שאם אינו בא לומר אלא שעובר אב"י כשעבר על הנדר באופן שא"א עוד לקיימו, פשיטא וזיל קרי בי רב הוא ע"ש, ובספר מעין החכמה פ' מטות מישבו וז"ל ולא עיין בספרי דהכי איתא שם, לא יחל דברו מגיד שעובר אבל יחל, ועל בל תאחר מנין, ת"ל כי ידור. נדר לה' וכו' מגיד שעבר אב"י ואב"ת, ומפרש הרמב"ן שהכונה היא שאם עבר כגון שעבר באופן שא"א עוד לקיימו ע"ז יליף שעובר גם על ב"ת כאלו עברו ג' רגלים וזה נ"ל מקרא דלה' דבפ' נדרים דמיד שעבר בנדרי גבוה על בל יחל עבר נמי בב"ת אבל לא שנדרוש מזה שאם עבר ג' רגלים ועבר אב"ת ועדין בידו לקיים שיהיה בב"י וכדמשמע מלשון הרמב"ם, ונ"ל דלהרמב"ם לא ניחא לפרש ולומר שאם עבר הנדר באופן שא"א לקיימו שיהיה בעונש ב"ת דאיסור ב"ת לא שייך אלא כשעדין בידו לקיימו וצוהו השם שלא יתמהמה מלקיימו ולכן מפרש היא שבגדרי גבוה שמוזהר עליהן בב"ת אם הוא אחר ג' רגלים עובר גם משום ב"י דכיון שמוזכר לקיימו בזמן ג"כ משום לאו דב"ת הוי כאילו פירש בשעת הנדר ע"מ לקיימו קודם שיעברו ג' רגלים כי היכי דלא לעבר אמצוה, ונמצא שאם לא קיימו קודם ג"ר שעובר גם משום ב"י, ודבר זה נפקא מלה' דאתו לאורויי שהנדר בסתמא הוא כפי מצות השם וכאילו פירש שיקיימנו כמצות הכתוב ושלא לעבר על אזהרת ב"ת עכ"ל המעה"ח, הרי מדברי הרמב"ם מבואר להדיא נגד דברי המהרי"ט שכתב שבצדקה ליכא בל יחל אלא שגם בצדקה וכל נדרי גבוה איכא בל יחל וגם הרמב"ן לא פליג עליו אלא משום שאפשר עוד לקיימו אבל היכי דא"א עוד לקיימו מודה דאיכא בל יחל בכל נדרי גבוה וגם צדקה בכלל, דלדברי המהרי"ט אין לחלק בין צדקה לכל נדרי גבוה.
וקושית המגלת אסתר יש לישב בפשטות דגם היכי דא"א לקיים נמי איצטריך קרא דעובר אבל יחל בנדרי גבוה, כדי לסתור סברת המהרי"ט האמורה לעיל.
ודע דמלשון הר"ן (פ"ק דנדרים דף ג') ד"ה ומה נדרים וז"ל, אם אמר ככר זה עלי איכא בל יחל ואי נדר להביא קרבן איכא ב"ת עכ"ל, וביותר ממש"כ בע"ב שם ד"ה אמר מר וכו', דקס"ד דכי היכי דבנדרים ליכא אלא חד לאו ה"נ בנזירות עכ"ל, מבואר להדיא דס"ל דבנדרי גבוה ליכא בל יחל רק ב"ת וכדעת המהרי"ט.
ולענין מחלוקת הר"מ והרמב"ן דהיכי שא"א עוד לקיים אי שייך ב"ת עי' תוס' (ר"ה דף ה' ע"א) ד"ה ואי לא אקרביה אדחי ליה והרי מיד עובר עליו עכ"ל הרי מבורר אף דא"א עוד לקיים אפ"ה עובר אב"ת והוא כדעת הרמב"ן והטו"א במקומו חולק באמת עה"ת וס"ל דגבי פסח כיון דאין לו תשלומין ליכא ב"ת, ולהנ"ל הוא מחלוקת קדומה ועי' עוד בקונטרסי שמן למנחה שהארכתי שם בזה ואכמ"ל.
ג) ואגב אורחא אצרף. כאן מה שאמרתי בע"ז (ה' ע"ב) תוד"ה מנין למחוסר אבר שאסור לבן נח וכתבו התוס' יש לדקדק מלשון אסור שהוא איסור גמור וב"נ מוזהר ותימא מ"ט לא חשיב ליה בהדי ז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ ויתחייבו עליו מיתה וכו', אלא י"ל דהאי קום ועשה הוא דמאיש איש מרבינן שהעכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל (נזיר ס"ב) ואם נדר מחוסר אבר אומרים לו קום והבא קרבן שלם וקום ועשה לא קחשיב עכ"ל, ובגליון הש"ס תמה ע"ז וז"ל יש לעיין למה אומרים לו קום והבא קרבן שלם וכי מחויב הוא בכך להביא קרבן שלם אף בנדר ואמר הרי עלי מ"מ אין ב"נ מצוה על לאו דבל יחל ועל מוצא שפתיך אלא ברוצה להקריב מחוסר אבר אומרים לו שלא יקרב, אבל להביא אחרת מנין עכ"ל, וכבר הקדימו המל"מ (פ"י מה' מלכים) ע"ש שהאריך בזה.
ולע"ד מה שהחליטו המל"מ ור"ע דאין ב"נ מצוה על מוצא שפתיך יש לפקפק בה טובא הרי בקרא כתיב איש איש מבית ישראל וכו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, א"כ מפורש בקרא בין נדר בין נדבה והרבוי לנכרי אתרוייהו קאי בין אנדר ובין אנדבה ואם אין עכו"ם מחויב לקים מוצא שפתיו מאי נ"מ לדידיה בין נדר לנדבה, הרי גם בנדר ואמר הרי עלי אין חייב כלל באחריות רק אם הביא מקריבין אותו וא"כ לעולם אינו לדידיה אלא נדבה בלבד ובקרא גם נדר כתיב, וכן הש"ס קאמר להדיא מלמד שהעכו"ם נודרים נדרים ונדבות א"כ חזינן דהש"ס נקיט דעכו"ם איתרבי גם לתורת נדר וע"כ איכא עליהו העשה דמוצא שפתיך לחיוב קרבנות, והא דלא חשיב ליה במצות ב"נ משום דקום ועשה הוא.
אך. מה שהזכיר הגרע"א בקושיתו בלאו דב"י, זה תליא באשלי רברבי דגם אם נימא דב"נ איתרבי לתורת חיוב קרבנות כישראל אף לקיים העשה דמוצא שפתיו אפ"ה בלאו דב"י עדין אינו מן הודאות דמוזהר, דגם לישראל לענין קרבנות אם איכא ב"י הוא מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן כאמור לעיל ובל תאחר בודאי ליכא בעכו"ם, כיון דליתא בראיה ולא בשמחה, וע"כ לא מיבעיא להש"ס (ר"ה ו' ע"ב) בנשים אי ישנן בב"ת אלא משום דאיתנייהו בשמחה, אבל עכו"ם דליתא בין בראיה ובין בשמחה פשיטא דליכא גבי ב"מ ואכמ"ל: