דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן ז
הערות במס' תמורה ועוד.
א) תמורה (ז' ע"א) אמר רבא השתא דאמור טעמא דבע"מ לקי משום דבזיא מלתייהו אפי' אקדיש לדמי נסכים נמי לקי, וכתבו התוס' ד"ה אפילו וז"ל וה"ה מקדיש לדמי עולה והא דאמר לקמן המקדיש נקבה לעולה ימכור ויפלו דמיו לעולה צ"ל דלקי עכ"ל, וקשה לי ממה דאיתא לקמן (י"ט) אמר ריב"ח ומודי ר"א במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם ופריך פשיטא ע"כ לא קאמר ר"א אלא במפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו וכו', ומשני אי לאו דאשמעינן ה"א טעמא דר"א משום דחזי ולד להקרבה והא נמי חזי להקרבה קמ"ל, ופריך א"ה אדמשמע לן דאין בנה קרב אשם נשמעינן דאין בנה קרב עולה, ופרשו רו"ח דהוינן למידין בק"ו דמה עולה לא קרבה דאיכא שם עולה על אמו משום דעולת העוף קרבה נקבה או משום דדמיה של אשם נקבה אזלא לעולה ומ"מ לא קרבה כ"ש אשם, ומשני אי אשמעינן עולה ה"א דוקא עולה לא קרבה משום דלא אקדשה לאמה קדושת עוברה, אבל אשם אימא ולד קרב אשם קמ"ל, ולקמן (כ' ע"ב) איתא אמר ר"נ מחלוקת לאחר כפרה אבל לפני כפרה ד"ה ולד תמורת אשם קרב אשם, אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ותמורה באה בעבירה שעבר על לא יחליפנו, אע"ג דתמורת עולה ושלמים קריבה הנהו לאו לכפרה אתיין רש"י ותוס' שם, וא"כ לדעת התוס' הנ"ל דמפריש נקבה לאשם עבר אלאו דלא יקדיש ולקי עלה א"כ איך אפשר להתכפר בולדה הא אין אדם מתכפר בדבר עבירה דמ"ש לאו דלא יקדיש מלאו דלא יחליפנו, וממילא הדרא קושית הש"ס דנשמעינן דאין בנה קרב עולה לדוכתה דאשם בלא"ה ידעינן דלא קריבה משום דאין אדם מתכפר בדבר עבירה ולא הוי מצי למיטעי כלל אי הוי תני דאין בנה קרב עולה. ולכאורה הוא דבר הצריך עיון.
ואמרתי להקל קושיתי ע"פ המרדכי (ריש לולב הגזול) שכתב דלולב וערבה שנקצצו בשבת. ע"י עכו"ם כשרין אע"פ שבא ע"י עבירה, והעיר מתמורה הנ"ל דקאמר וכי אדם מתכפר בדבר שבא ע"י עבירה, ותי' דשא"ה שהעבירה נעשית ביד ישראל שעבר בלאו דלא יחליפנו עכת"ד ע"ש ודבריו תמוהין דהא מבואר בסוגיין דתמורת עולה ושלמים קרבין אע"פ דעכ"פ איכא מצוה בהקרבתם וע"כ כחלוק רש"י ותוס' משום דלא אתיא לכפרה וא"כ אין התחלה לקושית המרדכי וראיתי בס' עמודי אור (סימן י"א) שעמד בזה, וכתב שם דאולי המרדכי מפרש הסוגיא דע"י זה שאני אשם מעולה, שהרי האשם בא על חטא וכשהוקדש אחד לקרבנו שוב אינו יכול להקדיש אחר לאשמו כשהראשון לפניו ואפי' הקדישו אינו קדוש, אך ע"י תמורה שהמיר בו נתפסה קדושת השני מגזה"כ וא"כ מקרי שבא ע"י עבירה דהא לולי העבירה לא היה קדוש כלל בשעת ההקדש כשהיה הראשון לפניו, משא"כ בעולה שגם זולת התמורה היה יכול להקדיש השני לכך תמורת עולה קריבה עכ"ד, ואם כי דברי המרדכי עדין צריכין באור מ"מ פירושו בגמ' אינו רחוק ולפ"ז גם קושיתנו מתישבת, דבמפריש
נקבה לאשם במה יכול להיות אשם ולא מיפסל משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה, דהרי יכול להיות נתפס הולד בקדושת אשם גם בלי עבירתו, וכיון דאין העבירה מוכרחת להיות להתפסת הקדושה שפיר קריב אשם כמו במצוה הב"ע דאין מיפסל בכך כאמור.
ובהרציתי זה לפני חכם אחד כתב לי כדברים האלה נ"ל דמסתבר לומר בהא דאמר רבא אין אדם מתכפר בדבר הבא מן העבירה, הוא דוקא אם העובר את העבירה הוא המתכפר, אבל אם אחר עבר העבירה ואחר מתכפר י"ל בכה"ג לא אמר רבא בזה כלל, ואף דבעלמא מצינו לענין בעול איסורים וכדומה דלמי שנעשה בשבילו אסור אף שנעשה ע"י אחר, דשא"ה דמשום קנסא הוא, וא"כ י"ל דהש"ס איירי דמפריש נקבה לאשם כה"ג דאחד הפריש לאשמו של אחר דק"ל דאחר נמי יכול להקדיש על חובת חברו וס"ד דבנה קרב אשם דבזה ל"ש אין אדם מתכפר בדבר הבא מן העבירה, דהוא לא עבר כלל דהא אחר הפריש שלא כדין ושפיר יוכל להתכפר לאשמו אבל בש"ס גבי ולד תמורת אשם פסיקא לו לרבא להקשות שתי תשובות בדבר, חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבמה"ע משום דק"ל דמתכפר עושה תמורה ולא המקדיש וגם רבא ס"ל הכי עי' (תמורה יוד), ואף דק"ל דאומר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר דאחר נמי יוכל להמיר, מ"מ ע"י סיועו של המתכפר נעשה העבירה, ולעולם יש להמתכפר חלק בהלאו דלא יחליפנו ושפיר קפריך על ולד תמורת אשם הא אין אדם מתכפר בדבר הבא מה"ע עכ"ד של החכם, והמה ראויים להאמר והיו אתי דברים להשיבו וכעת מלתא מנאי אזדא וע"י בחדושי ב"מ
גיטין נ"ה ע"ב במה שמפלפל שם וקצרתי.
ב) שם (ז' ע"א) מתקיף לה ר"ל [קאי ע"מ דנאמר לעיל המקדיש בעלי מומין למזבח עובר משום חמשה שמות] שמא לא שנינו
אלא בתם שנעשה בעל מום אבל בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא ופירש"י שמא לא שנינו דילקה משום לא תקדישו אלא בתם ונעשה בע"מ, משום דאיכא למימר הואיל ומעיקרא תם הוה סבר אע"פ שנפל בו מום אקדישנו ואקריבנו וכיון דלהקריבה מכוין ולאסוקיה, כי אקדשיה לקי, אבל בבע"מ מעיקרו ממעי אמו דיקלא בעלמא הוא ואיכא למימר דלא אסיק אדעתיה דחזי לאקרובי עכ"ל, והקשו התוס' ע"ז במקומו איך איכא למימר דלא אסיק אדעתיה לאקרובי הרי התרו בו לא תקדיש בע"מ למזבח והוא קבל עליו התראה, ולכן מפרשים דלא קאי אבל תקדישו אלא אבל תזרקו ואבל תקטירו וה"פ ל"ש דעובר אבל תקטירו ואבל תזריקו אלא כשהקדישו תם ונעשה בע"מ דכיון דחלה עליו קדושת מזבח קודם שהומם אסיק אדעתיה דחזיא להקרבה, אבל בע"מ מעיקרו קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא מסיק אדעתיה דחזי להקרבה ולא לקי עכ"ד ע"ש. והוא תמוה ביותר דלפירושם נמי תקשה, כיון דהתרו אל תזרק דם בע"מ ע"ג מזבח ואל תקטיר בע"מ עג"מ והוא קבל התראה ועושה מעשה שזורק ומקטיר האיך שייך לומר דלא מסיק אדעתא דחזי להקרבה.
והנראה בבאור כונתם דהנה זה ברור דאיסור הקטרת בע"מ אינו אלא בבהמת קדשים, אבל בבהמת חולין ליכא רק איסור חולין בעזרה, ולא איסור בע"מ וה"ה בהקדש בדק הבית או קדושת דמים כיון דלא הוקדש גופו למזבח ליכא בזה איסור הקטרת בע"מ, ולכן לפירש"י שפירש דאיירי גם באיסור הקדש, דמקדיש בע"מ למזבח, שמשום זה הוכרח רש"י לפרש דהא דקאמר ר"ל בע"מ מעיקרו דיקלא בעלמא היינו שנולד כך. דאי לא נולד כך אלא שנעשה בע"מ קודם שהקדישו הלא כל עיקר הקדש בע"מ שמרבינן מקרא לא תקריבו במקדיש בע"מ בע"כ הכי איירי שנעשה בע"מ קודם שהקדישו דאי לאחר שהקדישו נעשה בע"מ א"כ לא יצויר כלל הלאו דמקדיש בע"מ, ומפרש הא דר"ל רוצה לפטור איסור מקדיש בע"מ איירי בנולד במומו משום דלא אסיק אדעתיה דחזי להקרבה, וע"ז הקשו התוס' שפיר דאיך שייך לומר דלא אסיק אדעתיה דחזי להקרבה כיון דמתרין בו אל תקדיש בע"מ למזבח והוא מקבל עליו התראה א"כ בע"כ יודע הוא שחזי להקרבה ולשם הקרבה הוא עושה אבל לפ"מ שמפרשים התוס' דההקדש היה בלי התראה, א"כ שפיר איכא למימר כיון דהיה בע"מ קודם שהקדישו, מסתמא הקדישו רק לדמים בעלמא ולא למזבח וכיון דהקדש היה רק לדמים שוב אינו חייב אזריקה ואהקטרה, אע"פ שהוא מקטירו וזורק דמו כיון דבשעת הקדש לא אסיק אדעתיה דחזי להקרבה ולא הקדיש למזבח וכמו שסבר רבי באמת דבהרצאת גופו הכתוב מדבר, אבל בהרצאת דמים לא לקי כלל אהקרבה ולא אמרינן בזה תיגלי מלתא למפרע דהיינו דנוכיח מהקרבתו דהשתא, דגם בשעת הקדש היתה כונתו להקרבה, דלא אמרינן בזה הוכיח סופו על תחלתו ועין (חולין ל"ט ע"ב).
ובאמת גם קושיתם אשיטת רש"י אינה חמורה כל כך דכיון דבע"מ מעיקרו היינו כשנולד כך אמדינן דעתו דכונתו אינו להקרבה אז גם ההתראה וקבלתה אינה מוכיחה כ"כ להכריע דעתו שכונתו להקרבה, דבאמת הוא מקבלה אם כונתו להקרבה, אבל אם באמת אין כונתו להקרבה א"כ אינו עושה כלל עבירה ומשטה הוא במתרים בו שו"ר בהגהת רמ"ט מיאסי שהעיר עדה"ת ונשאר בוצ"ע והלענ"ד ככתבתי ודו"ק.
ג) שם (ט' ע"א) ממירין אחד בשנים ושנים באחד אחד במאה ומאה באחד, ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת,, ובגמ' בברייתא דת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים באחד וכו', ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות ולא בהמות בבהמה וכו', ופריך וטעמא דר"ש משום בהמה והלא טעמא דר"ש משום הוא מה הוא מיוחד, ומשני, (כן גירסת רש"י) אמר ר"ל מודה ר"ש שממירין וחוזרין וממירין בהמה אחרת באותה בהמה ראשונה דהקדיש ואפי' מאה וכתוב בבאור הגר"א וכן מוכח מפירושו הרגמ"ה וז"ל פי' דאי מטעמא דמתניתין דילפינן מהוא תמורתו מיוחדת דוקא אבל מטעמא דכאן, היינו מלמוד דבהמה, בכל פעם אינו ממיר אלא בבהמה עכ"ל הגר"א ולפיכך ממירין וחוזרין וממירין.
ואיני מבין פשוטו של דבר דא"כ דדברי ר"ל הוא תירוץ. א"כ לר"י דס"ל דאין ממירין וחוזרין וממירין נשארה קושית הש"ס הרומיא ממשנה לברייתא, דבמשנה מפרש טעמא דר"ש משום הוא ובברייתא משום בהמה בבהמה, וביותר תמוה דקאמר תניא כותיה דר"ל יכול כשם שאר"ש שאין ממירין שנים באחד כך אין ממירין וחוזרין וממירין ת"ל והיה הוא ותמורתו אפי' במאה עכ"ל הש"ס, וקשה אדרבא מוהיה הוא ותמורתו ילפינן דאינו חוזר וממיר, דמה הוא מיוחד, ודרשא דבהמה בבהמה הו"ל לאתויי דמשם ילפינן דחוזרין וממירין כיון דבכל פעם רק בהמה אחת איכא.
והנה באמת צריך להבין איך ילפינן מן והיה הוא ותמורתו דחוזרין וממירין וי"ל דבאמת לשון תמורה כולל בין תמורת בהמה אחת בין הרבה תמורות, דשם המפשט הוא וא"כ משמע לכאורה דאחד בשנים בבת אחת נמי מועיל אך מהקישא דוהיה הוא ותמורתו דדרשינן מה הוא מיוחד משמע לכאורה דרק אחד באחד אשר ע"כ צריך להכריע דמלשון תמורה דמשמע אפי' הרבה היינו דממיר וחוזר וממיר וההיקשא הוא דאין ממיר אחד בשנים בב"א אבל עדין תקשה א"כ בהמה בבהמה ל"ל וצע"ג [ע"י ישוב בהשמטות].
ואגב אורחא אמרתי לרשם כאן מה שראיתי דבר זר בצל"ח (חולין דף ס"ט). וז"ל ואל תשיבני שיש ק"ק נקבה חוץ מן החטאת והם זבחי שלמי צבור אבל הם כבשים בני שנה וכשבה אי אפשר לילד תוך שנתה ועי' תמורה י"א תוד"ה השוחט החטאת עכ"ל, ותמוה שמשנה מפורשת היא (תמורה פ"ב מ"א) קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות וקרבנות הצבור אין נוהגין אלא בזכרים, ועין בתמורה (י"ד ע"א) ד"ה ברש"י ומאי ניהו שלמים וז"ל אבל שלמי צבור זכרים הם דכתיב בהו שני כבשים בני שנה לזבח שלמים זבחי שלמי צבור כבשי עצרת עכ"ל, ופשוט דטעות היא.
ד) (י"א ע"ב) בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף מי אמרינן כיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה, א"ד חד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן, ופריך תפשוט ליה מדידיה דהאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, ומשני התם דאקדשיה לכוליה, הכא דאקדשיה חד אבר מאי, ופירש"י התם דאקדשיה לכולה וליכא אלא חד מגו, והסוגיא תמוה מאד וכמו שמצאתי שתמה כן השמ"ק (באות י"ז ש"ס חדש) וז"ל קשה הרי דמעיקרא בעי אי אמרינן תרי מגו או לא ומאי ס"ד לאתויי מחד מגו עכ"ל ולעד"נ לישב כן דהנה בערכין (ה' ע"א) איתא דע"כ לא אמרינן פשטה קדושה בכולה אלא באקדיש גופה למזבח. אבל באקדיש רק דמיו למזבח לא אמרינן פשטה קדושה בכולה ואפי' במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו, ופריך והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, ומשני לא קשיא הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר, ופירש"י וז"ל הא דאקדיש כולה לדמיו קדוש קדוה"ג דליכא אלא חד מגו, הא דאקדיש חד אבר כגון הכא דאמר ראש פרה לדמי עולה לא אמרינן מגו דקדיש חד אבר קדשה נמי כולה ומגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג דתרי מגו לא אמרינן עכ"ל, ובסמוך פירש"י אהא דפריך חד אבר נמי איבעויי איבעיא לן, דבעי רבה הקדיש אבר לדמיו מהו, ופירש"י מי אמרינן מגו דקדיש חד אבר לדמי קדיש לגופיה ומגו דקדיש חד אבר קדיש כולו או דלמא תרי מגו לא אמרינן ומשני כי איבעי לן בתם הכא בבע"מ וכו' ע"ש והנה בסדר המגות שינה רש"י פירושו בשני דבורים הסמוכים זל"ז, דלעיל פירש דאמרינן מקודם מגו דקדיש חד אבר קדיש כולה ומגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג, ואח"ז פירש סדר המגות להיפך מקודם מגו דקדיש הך לדמיו קדוש נמי קדוה"ג ומגו דקדיש חד אבר לגופא קדיש כולה, ובשמ"ק בערכין על הגליון במקומו (אות יוד) הגיה באמת ברש"י כשכתב רש"י אחר זה, ובתמורה (י"א) בש"ס הגירסא כנ"ל מקודם מקדושת דמים לקדוה"ג ומחד אבר לפשוט בכולה וברש"י שם מהפך הסדר, והשמ"ק מגיה שם. (אות י"ד) דברי הגמ' לסגנונו של רש"י להקדים קודם המגו לדמי כולה ואח"ז מקדושת דמים לקדושה"ג ושכח הגהתו בערכין שהיא להיפך וראיתי בהגהות מוהר"ש שמעלקיש שהעיר בזה, ועוד תמה על פירש"י דערכין הנ"ל דגריס מקודם מגו דקדיש חד אבר לדמים קדיש כולו לדמים ומגו דקדיש לדמים קדיש נמי לגוף, דנהי דתרי מגו לא אמרינן מ"מ חד מגו אמרינן וא"כ אמאי אין להקדש אלא ראשה הא י"ל מגו דקדיש חד אבר לדמים קדיש כולה, וניחא לו ע"פ פירש"י בדבור הסמוך דהתרי מגו אמרינן להיפך מגו דקדיש חד אבר לדמים קדיש לגופה ואח"ז כיון דקדיש חד אבר לגופא פשטא בכולה ומשו"ה אין להקדש אלא ראשה דבקדושת דמום לא אמרינן פשטה קדושה בכולה עכ"ד ע"ש.
ולדעתי העניה נראה לי דהנה יסוד מוסד הוא דבדמים לא אמרינן דפשטה קדושה בכולה, כדקאמר כאן הש"ס להדיא דראש פרה הקדש דאין להקדש אלא ראשה ומוקי לה בדמים, אבל כל זה אינו אלא אי לא אמרינן תרי מגו ביחד, אבל אי אמרינן תרי מגו ביחד אז ראוי לומר דגם בקדושת דמים פשטה בכולה דהא לא תעמד כך, דברגע הקדישו לאבר אחד בקדושת דמים אם תתפשט בכולה הנה תיכף ומיד תתהפך לקדוה"ג בכולה, ואין נ"מ מידי איך יחולו התרי מגו אם מקדושת דמים מאבר אחד לקדושה בכולה לקדושת דמים, ומקדושת דמים לקדוה"ג, אי דנימא מקדושת דמים לאבר אחד לקדוה"ג לאבר אחד, ומאבר אחד לכל הגוף כיון ששתי אלה הלכות פסוקות הן דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג ובהקדיש חד אבר לגופו להקרבה פשטה קדושה בכולה, ואם נימא דל"א תרי מגו ביחד אז נשאר כל חד וחד אדינו דקדושת דמום לא אמרינן פשטה קדושה בכולה ובחד אבר לא אמרינן דתקדש גופו אפי' לאבר אחד אפי' בחד מגו דאם נימא חד מגו אז בהכרח יבוא גם המגו השני דרך משל דאם נימא בהקדיש חד אבר לדמיו שקדוש האבר לגופו א"כ בהכרח פשטה קדושה בכולה וע"כ בכה"ג לא אמרינן כלל דקדיש לגופו, או אי נימא דבהקדיש חד אבר לדמיו פשטה כולה בדמיו,. א"כ בהכרח יוקדש כולו לגופו כמו שאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, וזוהי כונת הגמ' כאן ותפשוט מדידיה דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, והיה סבור דבחד אבר נמי הדין כן וע"כ לא מיבעי לך אלא בתרי מגו אבל בחד מגו ודאי אמרינן א"כ כיון דקדוש האבר לגופו שוב בהכרח פשטה קדושה בכולה. וע"ז משני לו שפיר התם דאקדשה לכולה והכא דאקדשיה לחד אבר כלומר בכה"ג אפי' חד מגו לא אמרינן דהא אם נימא חד מגו הנה בהכרח יתהפך לתרי מגו והלכך לא אמרינן הכא מגו כלל.
ודע דע"פ מה דאיתא בערכין דבקדושת דמים לא אמרינן פשטה קדושה בכולה, יתישב לן דקדוק נכון בהא דאיתא בקידושין (ז' ע"א) בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה, והנה הגמ' מוכיח שם מזה דהיכי דאיכא דעת אחרת המעכבת לא אמרינן פשטה קדושה בכולה, ולכאורה כיון דשם לא הוקדש אלא לדמים כדאמר שם וש"מ יש דחוי אפי' בדמים, א"כ גם אם אין דעת אחרת מעכבת נמי לא אמרינן פשטה קדושה בכולה, אך זה יש לדחות ולומר דאילו לא היתה דעת אחרת המעכבת אז באמת היתה קדיש בקדוה"ג ורק משום דאיכא דעת אחרת המעכבת להכי לא אמרינן דהוי קדוה"ג, וממילא ניחא נמי הא דקאמר חזר ולקחה והקדישה דלכאורה למה צריך והקדישה כיון דחזר ולקחה א"כ שוב ליכא דעת אחרת המעכבת הו"ל לפשוט בכולה ומצאתי במקנה שהעיר בזה, אך ע"פ סוגיא דערכין ניחא היטב דהא בקדושת דמים לא אמרינן פשטה קדושה בכולה והתמיה על המקנה שלא למד בזה ולא זכר כל הסוגיא הנ"ל ודוק היטב.
ה) המנחת חנוך (מצוה רפ"ז אות א') נסתפק אם עוברין על הטלת מום בקדשי עכו"ם, כיון דילפינן זה מקרא כל מום לא יהיה וסמוך כתיב בו לרצון ובעכו"ם לא שייך לרצון כמבואר בזבחים (מ"ה) וא"כ האי ילפותא לא קאי נמי על קדשי עכו"ם, ועוד בשלמא על הטלת מום בקדשי ישראל י"ל דעובר משום דפוסלם להקרבה, משא"כ קרבן עכו"ם הרי יוכל להקריבו במומו אף שנדר למזבח בבמה ושם מום אינו פוסל, ונראה דאין חייבין בהטלת מום מלקות בקדשי עכו"ם מצד הסברא עכת"ד ע"ש, ונראה לי דמפורש הדבר להיפך עי' בגיטין (נ"ו ע"א) וז"ל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי קאתיה שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דלדידך הוי מומא ולדידהו לאו מומא וכו', סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג עכ"ל הש"ס ופירש"י שהיו סבורין שבשביל שהטיל מום בקדשים ועבר על מום לא יהיה נהרג עכ"ל, והתם קרבן עכו"ם הוי והרי להדיא דאפי' בקרבן עכו"ם ישנו הלאו של הטלת מום.
ו) הר"מ (פ"ז מביאת המקדש ה"ט) וז"ל ששה בידים וברגלים ואלו הן, הפסח ומי שנשמטה יריכו והוא גמ' בכורות (מ' ע"א) וכתבו שם התוס' דהיינו דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי, וכן הוא בתוי"ט (שם מ"ז) וזהו שרוע האמור בתורה כמפורש בדברי הר"מ הנ"ל, וקשה לי הא חשיב זה בכלל המומים הקבועים והיכי דלא איעכול ניביה הרי חוזר ומתרפא וכמפורש בר"ן חולין והובא גם בב"י וז"ל מסתברא שאם נעל הירך טרפה ואע"ג דלא איעכול ניביה דכי מכשירינן בלא איעכול אע"ג דאיפסק היינו משום דהדרא בריא והכא לא אפשר כיון דנטלה עכ"ל הר"ן, הרי מבואר בלא איעכול ניביה הדרא בריא וא"כ לא הוי מום קבוע כמבואר בפירוש המשניות להר"מ (בכורות פ"ב מ"ב) וז"ל מום קבוע כגון חתיכת אבר והפרשתו מן הגוף ומום עובר כגון החזזית והגרב והשמטת הפרק והשבורה שאפשר להרפא עכ"ל הרי היכי דאפשר להתרפא לא הוי מום קבוע, וכיון דשמוטת ירך בלא איעכול ניביה אפשר להרפא איך חשבינן כאן במומין קבועין. ואם נאמר דמום המתרפא ע"י רפואה חשוב מום קבוע ולא מקרי מום עובר רק מה שמתרפא מאליו, יש לישב דבטרפות הא אמרינן (חולין נ"ד ע"א) גמירי דאי בדרי לה סמא חיא דכיון דאית לה רפואה שוב לא הוי טרפה, אבל מ"מ מום קבוע הוי, ועין בתוס' (בכורות ל"ח ע"ב) ד"ה וסימניך ברקא ועין אריכות דברים בפרט זה במהרי"ט אלגזי אות נ"ב ואכמ"ל.
ז) פסחים (מ"ז ע"א) תד"ה ומוקדשין, פ"ה דבמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד וחמור שהוא קדשי בה"ב חייב משום מעילה ובחנם דחק דבשור גופא מיחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת, וקשה לר"י דבפ' בתרא דמכות אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש, ומשני בבכור, ופריך והרי נזיר, והשתא מחמור הו"ל לאקשויי לפ"ה כיון דאיירי בחמור הקדש עכ"ל, ונראה לי לישב פירש"י דעל קושיתם הראשונה הוא פשוט דרש"י נמי ידע דנוכל לפרש בשור עולה או חטאת, אלא רש"י דייק בלישנא כדרכו הטוב בכ"מ וכאן דהגירסא במשנה "והן מוקדשין" לשון רבים משמע דאתרוייהו קאי, שגם החמור הקדש ומלשון זה מוכח דהמשנה רוצה למצא הציור שב' לאווין אלו לאו דלא תעבוד ולאו דמעילה בשני גופים נמצא והרי באמת התוי"ט במכות דחוק לפרש לשי' הר"מ בפה"מ דאיירי שהחמור הוא חולין דלשון הן לאו דוקא ולכן מתחכם רש"י לפרש דלשון "והן" יהיה בדיוקא, ומהעתק לשון התוס' כאן נראה שגירסתם היתה ומוקדשין לחוד ולא הן מוקדשין ולפי גירסתם בזה, ואולי כן היתה גם גירסת הר"מ לא נצטרך לדחוקא של התוי"ט אבל. לפי גירסתנו צדק פירש"י
ועל המשנה גופא אין להקשות אמאי נקטה בהך גונא ולא נקטה בלשון יחיד באופן שהחמור הוא לחולין וב' הלאווין לאו דעבודה בקדשים ולאו דמעילה בגוף אחד הוא כמו שור דעולה והחמור באמת הוא חולין דרש"י לשיטתו, דרש"י במכות (כ"ב ע"א) גבי המרביע שור פה"מ לוקה מפרש שם דחולין וקדשים כלאים נינהו וא"כ לא יהיה כהוגן לפ"ז ציור לאו דכלאים שמצירת המשנה בשור וחמור כיון דהחמור הוא חולין א"כ מאי איריא שור וחמור אפי' שור ושור בקדשים וחולין נמי הוי כלאים, והמשנה רוצית לנקוט כל לאו באופן שהוא מפורש בקרא, ובקרא שור וחמור כתיב ולכן ההכרח לפרש שגם החמור הוא הקדש וכיון דאיירינן שהחמור הוא הקדש, א"כ אין הכרח כלל לפרש שהשור קדוש בקדושת עולה ודי לפרש שהשור קדוש בקדושת קדשים קלים בכור או שלמים, ועפ"ז תתישב ג"כ קושיתם השניה דאמאי דמשני דאיירי בבכור לא מצי למיפרך מחמור גופא, משום דידע דיכול לתרוצי ליה דאע"פ דנפרש שהוא הקדש מהכרח, דא"כ בלא"ה הוי כלאים מ"מ ב' הלאווין לאו דמעילה ולאו דעבודה בקדשים יכולים למצא בשור גופא ובאופן דליתא בשאלה, כגון בתמורת עולה, דבנזיר (ל"ב) איתא דתמורה ליתא בשאלה דתמורה גם בטעות חייל וכיון דחייל בטעות ממילא ליתא בשאלה, ואע"פ דאיתא שם אמר ר"י מדב"ש נשמע לב"ה ותוכן הדבר דהיכי דנשאל על הקדש ראשון נתעקרה גם התמורה, וכמו שמפרש התם המפרש (דף ל"ג ע"ב) תוד"ה אמר ר"י מ"מ י"ל דאיירי שכבר קרבה ההקדש ראשון ואז ליתא בשאלה וכש"כ התוס' (שבועות כ"ח) דהיכי שנזרק דמן כהלכתן שוב ליתא בשאלה ולכן פריך מנזיר והוא מדויק היטב.