אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף קכא: › פירוש ד

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף קכא: · פירוש ד

פירוש ג

תוס׳ ד״ה הואיל ויוכל לגררה ולהעמידה פחות מכזית, פ״ה וכו׳ ולא הי׳ צריך לפרש כן אלא אפילו חתיכות גדולות ובלבד שלא יהי׳ אברים, דבמה״ח לא מטמא וכו׳ עכ״ל. ולפע״ד נראה דבדקדוק גדול פי׳ רש״י ז״ל דוקא חתיכות קטנות דהא לחזקי׳ קיימינן כאן דס״ל דיצאה מכלל חיה, וא״כ אין כאן לא אבמה״ח ולא במה״ח אלא נבלה, ורק בבשר מה״ח אמרינן דאינו מטמא דגם אבמה״ח לולי קרא דכי ימות מן הבהמה דמני׳ דרשינן לקמן קכ״ח ע״ב דאבמה״ח מטמא כנבלה לא הוה ידעינן דאית בי׳ טומאה, אבל במפרכסת לחזקי׳ דיצאה מכלל חיה אלא דעדיין לא באת לכלל מתה כל מה דפורש ממנה ודאי גם בלא קרא כנבלה תחשב, דהא גם היא עומדת למות מיד.

ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס זצ״ל שכ׳ לפי דעת הרמב״ם דנקה״וו נבלה מחיים אלא שאינו מטמא מחיים, ומכש״כ שחט בה שנים וכו׳ לפ״ז בנכרי בטהורה ומפרכסת ואכל כזית ממנה יש בו איסור אבמה״ח ואיסור נבלה עכ״ל. ואם כדבריו כן הי׳, אז אפילו לר׳ יוחנן נמי הדין נותן דבשר מן המפרכסת כזו שכבר אית עליה איסור אכילת נבלה אלא שהחיות מציל מן הטומאה אם חתך ממנה כזית בשר קרי בי׳ כל אשר יגע בנבלתם תטמא, דהרי על האי בשר שם נבלה הוה ואין בו חיות כדי שתציל מן הטומאה, ואין זה דומה לשאר בשר מה״ח שאין בו טומאה, דהרי אין עליו שם נבלה, משא״כ על בשר זה שלוקין עליו משום נבלה. אבל דע דק״ז זצ״ל נמשך בזה אחרי מפרשי הרמב״ם אשר ביארתי בפתיחה ובסוגי׳ דמסוכנת לעיל דף ל״ז ע״א, שבמחכ״ת לא נחתו לדעת הרמב״ם כי הרמב״ם בפירוש כתב דגם לגבי איסור אכילת נבלה בעינן דוקא מתה גמורה, וכאשר מוכח כן מסוגי׳ דמסוכנת עיין בלב ארי׳ שם, אלא דדעת הרמב״ם דטרפה ונבלה חד לאו הוא וכאשר כתב פ״ד ממ״א, דמצטרפין מה״ט משום דטרפה תחלת נבלה ולא חלקן הכתוב לשנים אלא משום דאם שחט את הטרפה ולא בא הנבלות לידי גמר, מ״מ לוקין גם על הטרפה לחוד שהיא תחלת נבלות, אמור מעתה בנקה״וו ופסה״ג דתו לא מצי שחט שחיטה המטהרת מידי נבלה, הרי מיד קרי נבלה ע״ש סופה, דכל דבר שסופו להיות כן בלי ספק, לכ״ע אמרינן אגמלל״מ, ואי דגם בנקה״וו בנק״ה הלא יוכל לגררה חתיכות חתיכות כמו שאמר חזקי׳ כאן עד שלא תבא לידי נבלות לעולם, הלא הרמב״ם ז״ל דחה זאת מהלכה כמו שהבאתי לעיל, וס״ל דמקרי סופה לטמא טומאה חמורה, ולא בעי הכשר, וכמש״כ למעלה דזה דבר שא״א שתחיה כל כך, אולם אם חתך כזית ממנה האי כזית ודאי יצא מן הכלל של הבהמה, דהרי האי כזית הוא בשר מה״ח ולא נבלה, אבל טרפה הוה אלא דבמה״ח וטרפה חד לאו הוא וכר״י לעיל ק״ב ע״ב, וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל, אבל בחתך אבר ממנה הרי זה טרפה וגם אבמה״ח, שהם תרי לאוי דלא סתרו אהדדו, אבל אבמה״ח ונבלה המה תרתי דסתרו וא״א לעבור על חד אבר בשני לאווין אלו, דנבלה הוא בשר מן המת, ואבר מה״ח הוא מן החי דוקא. וכל זאת לר״י דס״ל דמפרכסת לאחר שחיטת הסימני׳ עדיין היא כחי לכל דבר, אבל לחזקי׳ דמשווי׳ לה לאחר שחיטת הסימנים לאינה חי׳, ליכא בבהמה שנשחטה בפיסול, לא משום נבלה וגם לא משום טרפה, דבנבלה כתיב כי ימות וזאת גם לאיסור אכילת נבלה כן הוא, וגם טרפה אינה דטרפה לא מקרי אלא בעשה בה מעשה שסופה למות אחר זמן, אבל האי שחיטת שני סימנים עושה אותה אינה חי מיד, דהרי לדידי׳ יצאה מכלל חיה, ואין בה אלא איסור שאינה זבוחה עד שתמות לגמרי, דאז תהי׳ נבלה גמורה הן לענין אכילה והן לענין טומאה, וא״כ כל החותך כזית בשר מבהמה שנפסלה, לא הי׳ בה לאו רק איסור עשה דא״ז, וזאת מן התימא לומר כן, אבל אם נאמר דלחזקי׳ כל שיצאה מכלל חיה גם בלי שום קרא בשר הפורש ממנה נבלה ולא בשר מה״ח כמש״כ למעלה ניחא טובא, ולכן יפה כתב רש״י ז״ל דדוקא גררו לחתיכות קטנות בפחות מכזית ודו״ק היטב כי הדברים אמיתים וקילורין לענים בס״ד.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה