דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קח. · פירוש ד
גמר׳ אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה אע״ג וכו׳, הנה כבר דברנו בריש דברנו מפלוגתת רש״י ותוס׳ בפירוש המשנה וממילא דפליגו נמי בפירוש דברי רב. ואסדר כאן כמה דקדוקים קשים ואיך נתיישבו לכל מר כדאית לי׳.
א׳) מלישנא דרב דפתח כיון שנתן טעם משמע דקאי אמתני׳. וכן כתב הר״ן ז״ל, ואיך יפרשו התוס׳ דברי רב בזה, דלדידהו לא קאי אמתני׳ רק מימרא בפ״ע היא כמו שכ׳ הרשב״א ז״ל.
ב׳) דלשיטת התוס׳ הלא ע״כ מיירי רק בניעור לבסוף, ולמה לא דקדוק הגמ׳ עליו, אלימא לא ניעור כלל וכו׳ כמו שדקדקו לקמן על הבריית׳ ולא עוד אלא שאמורא צריך לפרש דבריו, ולמה קיצר בלשונו ולא הזכיר תנאי של ניעור לבסוף.
ג׳) דפריך לימא פליגא אדרבה ולית לי׳ סליק ואח״כ נזכר לפרש דברי רב, ופריך ומאי קסבר ולהיפך דרך הש״ס לפרש תחלה המימרא ואח״כ שקיל וטרי׳ בה ממ״א. וגם לישנא ומאי קסבר בוי״ו מורה דקאי אדלעיל מני׳ וחוזר על הנשכחות.
ד׳) מתרץ אי דנפל ברוטב רכה ה״נ, אלא דנפל ברוטב עבה, ופי׳ רש״י׳ ז״ל רוטב עבה דק דק של בשר ושומן דהכל מין בשר. וזה למה לי דהא די בשיאמר דליכא ברוטב ששים, וכמש״כ התוס׳ באמת על הבריית׳ דלקמן דמשמע לי׳ דמיירי בלית ברוטב ששים.
ה׳) ברש״י ד״ה ומאי קסבר באיסור שנבלע בהיתר, והוא פלאי דהא מבב״ח המדובר כאן, וזה היתר בהיתר ולא איסור בהיתר. וכן לקמן בד״ה אלא קסבר פרש״י ז״ל ואשמעינן אף היתר שבה נעשה איסור להיות כאן שיעור גדול לאסור אחרים הרבה עכ״ל. וזה אינו דהא בב״ח קיימינן ואשמעינן דבשר נעשה עצם האיסור לאסור את הקדרה מצד מין במינו אם רב אם הרבה וזה תימה רבתא והאחרונים הרגישו בשני דקדוקים האחרונים עיין בהם מה שנדחקו בזה. ואען אני את חלקי בעזהי״ת.
הנה לדעת רש״י ז״ל דרב לפרש משנתינו אתא, וקאמר דאסור דרישא לאסור את כל הקדרה, ע״כ בלא ניעור קאמר, דהא בלא״ה קשה, איך יפרש משנתינו אליבא דר״י דמב״מ לא בטל, והתנא דידן סתם למעלה במשנה דירך כרבנן דמב״מ בטל, וכתב הר״ן ז״ל דרב כיון דכר״י ס״ל, הי׳ מדקדק בלישנא דמשנתנו דקאמר סתם אסור, ולא קאמר עד ששים, דסתם כאן כר״י, ועתה אם נאמר דבלא ניעור לא נאסר רק החתיכה לבדה הרי יש לנו מקום לפרש שפיר המשנה דאסור אחתיכה לבדה קאי, ולמה לי׳ לאוקמי בניעור לבסוף אשר אין זכר למו במשנה ויצטרך לדחוק דסותם כר״י נגד סתם שלפני זה, אלא ודאי לרב אוסר בלא ניעור, לכן מוכרח לפרש דאוסר את הקדרה קאמר, וכיון דקאמר סתם ניחא לי׳ לתלות בהאי דקדוק כדי לאוקמי מתני׳ כר״י דס״ל כוותי׳. ולכן כאשר פריך, וכי לית לי׳ לרב סליק קושי׳ עצומה הוא דלא מצינן לדחות דמתני׳ מיירי בליכא ס׳ ברוטב, דהא כל חילי׳ דרב דמתני׳ כר״י אתי׳, משום דסתמא קתני, ומסתמא מיירי בכל גוונא אפילו איכא הרבה חתיכות, ואם נוקמי מתני׳ לענין חתיכות בכל גוונא, כמו כן מוכרחים לאוקמי לענין רוטב בכל גוונא. ועיין ברשב״א ז״ל ותמצא שם כי כיוון לזה, במה שכ׳ והיינו דשמעינן מהא דרב דל״ל סלק, דהא בקדרה זו רוטב הרבה יש לבטל את החתיכה, (וברשב״א כתב ״את הטפה״ תמורת ״את החתיכה״ והוא טעות סופר דמוכח) וכאשר הביא אח״כ שיטת התוס׳ כתב וז״ל: ״ולפי פירוש זה לא שמענו מדברי רב שיש לו לא אמרינן סלק אלא ממה שסתם דבריו וכו׳״ עיי״ש, וע״כ כיון לדברנו אלו, והוא עפ״י דברי הר״ן ז״ל כנ״ל. ומעתה א״א לתרץ דמיירי דרוטב מועטת דלית בה כדי לבטל החתיכה, לכן קאמר אי ברוטב רכה ה״נ ר״ל אם היינו מוכרחים לומר דאיכא בקדרה זו רוטב עכ״פ ע״כ הי׳ נשמע דל״ל סלק, דכיון דמיירי בדאיכא רוטב ע״כ אפי׳ רוטב הרבה יש כמו חתיכות דמוקמינן אפי׳ דאיכא הרבה, משום דסתמא אסור קתני ה״נ היינו מוכרחים לומר לענין הרוטב, אבל מאן לימא לן דאיכא רוטב כלל, דהא רוטב לא הזכיר במשנתנו ואיכא למימר דליכא רוטב, אינו מינה כלל, דהיינו מים רק רוטב עבה ופירש״י ז״ל דק דק של בשר ושומן דהכל מין בשר הוה. ואין זה דוחק כיון דלא הזכיר רוטב במתני׳ משא״כ חתיכות שנזכרים אם נוקמי דיש מספר להם פחות מס׳ זה יהי׳ דוחק כיון דסתמא קתני. כך הפירוש לדעת רש״י ז״ל דרב מפרש המשנה. ומה מאד מיושב לפ״ז גם הא דלקמן דקאמר מבלע בלע מפלט לא פלט אשר מזה הוכיחו תוס׳ לשיטתם, דהאי בריית׳ ע״כ מיירי בכולה חוץ לרוטב גם לרש״י דהא רבי מוקי לה בניעור מתחלה וע״כ משום דבלא ניעור כלל אינו אוסר אפילו החתיכה עצמה דבכולה חוץ לרוטב כן הדין לרש״י, דאינו אוסר אלא כדי נטילה ור״י דחייב שמא לא ניעור יפה דהיינו שלא נשתקע החתיכה כולה ברוטב רק מקצתה, לכן שפיר אוסרת את כולן ולכן שפיר קאמר הגמ׳ דבלא ניעור כלל מבלע בלע מפלט לא פלט, ר״ל מבלע בלע רק במקצת חתיכה וכפרש״י שם דהחלב עומד בגגה של חתיכה דאין לומר דרבי מוקי גם הברייתא במקצתה ברוטב כמו רב משנתנו, דא״כ מנ״ל דר״י גוזר שמא לא ניעור יפה, דהא לא נזכר בדבריו ניעור כלל, אלא ודאי דרבי מוקי הא דר״י בכולה חוץ לרוטב ובניעור בתחלה וגזר שמא לא ניעור יפה וחכמים מתירין אפילו ניעור בסוף דסברו אפשר לסחטו מותר וע״ז מכריע רבי בלא ניעור מתחלה אלא לבסוף כר״י ובניער מתחלה ועד סוף כחכמים אבל במקצתה ברוטב לא מיירי הכא, אבל במשנתנו מיירי בהכי ולכן אוסר את כל הקדרה גם בלא ניעור לרב ודו״ק היטב. אבל לדעת התוס׳ רב קאמר דין לעצמו וחולק אמשנתינו, כי לדעת התוס׳ בעינן ניעור כדי שיאסר כל הקדרה, ולכן מפרשים הרישא דלא נזכר ניעור, דאינו אסור רק החתיכה אבל אין לפרש המשנה דלאסור כל הקדרה קאמר ומיירי בניעור, כמו שמפרשים ע״כ ר״י דברייתא, אע״ג דלא הזכיר ניעור דאם נפרש משנתינו כך דלאסור את כל הקדרה קאמר, הרי סותר האי סתמא, סתמא דירך שלמעלה, ואין לומר דרב סובל האי סתירה משום דכר״י ס״ל כמו שכתבנו כן לשיטת רש״י, דלדעת התוס׳ זה ליתא דהא בעינן ניעור, ולמה לן לפרש המשנה דמיירי בניעור בלי הכרח, ונבוא במבוכה שיסתרו תרי סתמי אהדדי. אלא ודאי דרישא דמשנתינו בלא ניעור מיירי ואסור דקתני רק אחתיכה קאי, אבל לעומת זאת הסיפא מיירי בניעור לבסוף, ועד שתתן טעם אחתיכה קאי, ובס׳ משערינן דמב״מ הוא ולא בטעימה וע״ז קאי רב וחולק אסיפא וקאמר, כיון שנתן טעם בחתיכה חענ״נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינו, ולא צריך לי׳ לפרש דבניעור מיירי, וגם הגמ׳ לא פלפל בזה כלל, משום דמלשונו דקאמר כיון שנתן וכו׳ מוכח דקאי אמתני׳ וע״כ אסיפא קאי ולחלוק אתא ובסיפא מבואר דמיירי בניעור, אלא אי לאו דרב, הוה מצינן לפרש דעד שתתן טעם הטפה דכן מפרש מאן דאמר אפשר לסחטו מותר, אבל רב דסובר אפשר לסחטו אסור האי עד שתתן טעם אחתיכה מוקי ואומר דגם התנא דמשנתינו סובר חענ״נ אלא דמב״מ בטל אבל הוא אמר מלתי׳ לר״י דמב״מ לא בטל. ולכן קושי׳ הגמ׳ וכי לית לי׳ סלק לשיטת התוס׳ קושי׳ קלישתא היא, וקל לדחותה דמיירי בלית ס׳ ברוטב, ולא בעי למימר ברוטב עבה וכפירש״י דליכא רוטב כלל רק הכל מין בשר, אבל לדעת התוס׳ הפי׳ של רוטב עבה הוא דאיכא רוטב מועטת ומה דקרי לי׳ רוטב עבה משום דרב קאמר דאוסרת כל החתיכות אפילו יהי׳ הרבה כחול הים, ואם כן אם הרוטב מועטת ממילא עבה הוה ע״י ריבוי החתיכות. ולכן לדידהו הוה מצי להקשות כמו כן על הברייתא דלקמן כנ״ל אלא דשם יש לו קצת הוכחה דמיירי ברוטב מוטעת כמש״כ התוס׳, אבל על רב מקשה קושי׳ קלישתא כמות שהיא ומתרץ דמיירי ברוטב מועטת וקרי לי׳ עבה כנ״ל.
ועתה נבוא אל העיון מה רהיט להקשות מסלק על רב, טרם שביאר דברי רב מאי קסבר באפשר לסחטו, ובפרט לשיטת התוס׳ דהקושי׳ בלא״ה קלישתא. דהנה הר״ן ז״ל נדחק מאד למצוא מה בין חענ״נ לאפשר לסחטו אסור, דהיא היא, לכן נראה דהאי אפשר לסחטו באמת אשאר איסורין קאי כמש״כ רש״י באיסור שנבלע בהיתר ומסתפק מאי קסבר רב בשאר איסורין באפשר לסחטו, דאם בשאר איסורין סובר דמותר אז לא הי׳ מצי לאסור כל הקדרה בב״ח, והוא עפ״י מה שחידש לן הרשב״א ז״ל בסוגי׳ דזרוע בשלה, דלרבא דאזלינן בתר שמא וכאשר פסקינן ג״כ כוותי׳, לעולם חתיכה בחתיכות מין בשא״מ הוה, דהא המוהל היוצא מן חתיכת האיסור עם החתיכות אינו שוה בשמא, דזה מוהל בשר וזה בשר, וכמו חמרא חדתא בעינבא אבל שאר החתיכות נאסרים ע״י שמוהל שיוצא מהם עם מוהל של החתיכות האיסור נפגשו יחד בתוך הרוטב, ונאסרו מצד מב״מ וממילא יש כאן מוהל איסור הרבה שמצי אוסר את החתיכות, וכן כתב הרשב״א ז״ל כאן בסוגי׳ דתחלה נאסר המוהל היוצא ושוב נאסרו ממנו החתיכות והוכיח זאת מתוך קושי׳ עצומה עיי״ש. והנה ידוע מש״כ הש״ך ז״ל סי׳ צ״ב דכל שנעשה בב״ח ואוסר תערובות אחרת לאו בב״ח מקרי, רק כשאר איסורין יחשב והוא פשוט וברור. והנה לפי הקדמתנו מבואר דרב סובר חענ״נ גם בשאר איסורין דאלת״ה, איך נאסרו כל החתיכות דהא צריך ליתסר המוהל של החתיכות המתרות מן המוהל של חתיכת בב״ח, ואי בשאר איסורין לא אמרינן חענ״נ המוהלים נאסרים ולא נעשים נבלה, ושוב כשנכנסו בתוך החתיכות לא צריכין רק ס׳ נגד מוהל של חתיכת האיסור ומצי ליבטל דמוהל עם בשר מבשא״מ הוה, א״כ לעולם לא נצטרך יותר מס׳ נגד החתיכה, וזה הוא שרוצה להוכיח כאן דרב סבר גם בשאר איסורין אפשר לסחטו אסור ונכונים דברי רש״י ז״ל שפי׳ באיסור שנבלע בהיתר, וגם מה שכ׳ ואשמעינן דאיכא כאן שיעור גדול לאסור אחרים הרבה כנגדו, היינו דהאי מוהל של היתר ג״כ נעשה איסור ואיכא כאן שיעור גדול לאסור כל החתיכות מצד מבשא״מ, דאם לא נאמר בשאר איסורין אפשר לסחטו אסור לא נעשה המוהל נבלה, ואיך יאסרו החתיכות מן המוהל, (וידעתי שיש סתירה לדברי ברש״י ד״ה אמאי, אולם אולי תיבת חלב שברש״י ט״ס הוא ודו״ק) אמנם כל זאת מוכרח, אי אית לי׳ לרב סלק, אבל אי לית לי׳ סלק נסתר כל הבנין דאז מצינן למימר דלית לי׳ לרב בשאר איסורין אפשר לסחטו אסור והמוהל היתר נעשה רק אסור ולא נבלה, ומ״מ אוסר כל החתיכות אם נכנס בתוכו משום דלא אמרינן סליק, ולעולם המוהל באיסורו עומד כבתחלה דהוה מב״מ מוהל היתר על מוהל איסור ולא מצי החתיכה לבטל מוה ל האיסור, כיון דאיכא בהדי גם מוהל היתר שנאסר מצד מב״מ, ולכן צריך להקדים דרב אית לי׳ סלק ואח״כ פריך ומאי קסבר באפשר לסחטו.
והא דפריך לקמן וסבר רב אפשר לסחטו אסור, מכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, דקאמר רב דחלב מותר הרי דגם בב״ח לית לי׳ אפשר לסחטו אסור אה״נ דהוה מצי פריך ולטעמך, בב״ח עצמו ע״כ אית לי׳ אפשר לסחטו אסור אלא דמשני לי׳ האמת ודו״ק.