דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קח. · פירוש ג
רש״י ד״ה אי חדוש הוא וכו׳, ואפילו כל דהוא בב״ח הוא וכו׳ עכ״ל. והנה תימא רבתא בעיני איך נאמר דחלב כל דהוא בבשר הרבה בב״ח מקרי, דהא כל עצמיות ביטול מין בשאינו מינו נבנה, על דכל שנשתנה שמא וטעמא בטל שם העצם וממילא פקע שם האיסור וכאשר אבאר.
דהנה מעולם תמהתי להבין מה בין תערובות מב״מ לשאינו מינו בלח בלח ביותר מששים, עד שלר״י מב״מ לא בטל ואינו מינו בטל, וכן לדידן לענין דבר שיש לו מתירין דמחלקין בין מינו לאינו מינו אחר ס׳, דהא כיון דנתערב ונבלל זה בזה למשל יין במים הרי הכל נתהפך למים ונעשה האוסר והנאסר הכל מים, והרי כאן מב״מ איסור והיתר, ולמה יבטל לר״י, וגם לדידן בדבר שיש לו מתירין. ולמה לא נאמר גם בזה עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר, או עפ״י סברת הר״ן ז״ל משום מב״מ הרי עתה הכל מין אחד הוא כי הכל מים ועל מדוכה זו ישבתי הרבה שנים עד שהאיר ד׳ את עיני, כי הענין נכון מאד, דאם נתערב יין במים ונתהפך היין למים פקע ממנו האיסור שהי׳ בו מתחלה, כי ע״י שינוי העצם פקע האיסור, ואע״ג דזה הוא סברת רבינו יונה המובא באו״ח סי׳ ר״ו במ״א שם, דנשתנה לדבר המותר שרי, ואנן לא פסקינן בהא כר״י הנ״ל, כאשר האריכו בזה האחרונים להרבות עליו קושיות. הטעם דלא פסקינן כוותי׳ אינו משום דל״ל סברתו, רק ה״ט דלא ס״ל כוותי׳, משום דאמרינן ניהו דפנים חדשות בא לכאן ופקע איסורא מיני׳, אבל נאסר מצד היוצא מן הטמא טמא כמו דילפינן זאת במס׳ בכורות דף ו׳ מקרא, וזה איסור חדש שחל על האי פנים חדשות אחר שפקע מני׳ האיסור הישן, ולכן יין נסך שנעשה חומץ עדיין לא הותר, אע״פ דפקע מני׳ האיסור ע״י שנשתנה לד״א אבל נאסר מצד יוצא מיין נסך שאסור ככל היוצא מן הטמא, וכל זאת איסור שהוא בעין אבל בתערובות שפיר נשאר בהיתרו ולא חל עליו איסור של יוצא מן הטמא כסברת המרדכי הידוע דבתערובות לא מצי חייל איסור חדש וכבר כתבתי דבר זה בפ׳ גה״נ ובפתיחה כוללת עיי״ש והסברא נפלאה ומושכלת הוא, דהא התורה אמרה אחרי רבים להטות ובטל איסור בהיתר חד בתרי, וכיון דאם יחול האיסור יתבטל מני׳ ובי׳ אין יחול כלל כיון דאין כאן רגע אחת שיקרא שם איסור עליו דהוא בתוך התעריבות לח בלח, וא״כ הוא אין אנו באים להתיר תערובות אינו מינו מכח ביטול חד בתרי, דהא מעיקרא ליכא כאן איסור הצריך ביטול, כי איסור הראשון חלף הלך לו מחמת שנשתנה בשמא ובטמא לד״א, והאיסור החדש של יוצא מן הטמא לא הי׳ מקום לחול, לכן שפיר בטל לר׳ יהודה וגם לית בי׳ חומר דדבר שיש לו מתירין לרבנן, משא״כ בתערובות מב״מ דלעולם קאתינן עלי׳ רק מצד קרא דאחרי רבים להטות, וזאת בקושי התירה התורה וכמו בטומאה אי דחוי׳ היא בציבור אמרינן דכל כמה דמצי להדר אטהרה מהדרינן ה״נ בביטול חד בתרי צריכין להמתין עכ״פ מדרבנן עד למחר. והן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני בס״ד.
ומעתה נשוב לדברי רש״י ז״ל דלפ״ז איך נאמר דמשהו חלב בהרבה בשר, בב״ח מקרי, כיון דעצם החלב נשתנה ונעשה בשר, חלב מאן דכר שמי׳ ומה״ט ג״כ אין לומר דהיתר בהיתר לא בטל, וכמש״כ העט״ז מובא בש״ך ריש סי׳ רצ״ח, דכל שנתערב ואינו עומד בפ״ע שפיר בטל, ולא שייך כאן היתר בהיתר לא בטל דהא לאו מכח ביטול חד בתרי קאתינן עלי׳, רק מכח שנשתנה עצם לעצם אחר בשמא ובטעמא, ואנן בשר בחלב בעינן וליכא ואיך קאמר אביי דאפילו ליכא נ״ט נמי והוא תימא רבתא, ודברי הש״ך שם נפלאים ממני לא הבנתים ודו״ק.
אבל הנראה לפע״ד, דאביי דלא דייק דדרך בישול אסרה תורה הי׳ סובר, דמיד בתחלת הבישול קודם שנותנים טעם זה בזה נאסרים, ובתחלת הבישול הלא עומדים בפני עצמם וכמו טפת חלב שעל החתיכה קודם שנבלע ונתפשט בחתיכה. ואז בב״ח מקרי ויהי׳ אסור אע״פ דאחר שנבלע בתוך החתיכה תתבטל שם חלב, מ״מ באיסורה עומדת כמו בנסחט אח״כ דאמרינן אסור, כמו כן בנאסר קודם שנבלע. וע״ז השיב לו רבא דדרך בישול אסרה תורה, ר״ל דלא נתהווה איסור בב״ח עד שנתבשל זה בזה כל צרכו, ואז אי אפשר שלא יהי׳ נבלע אחד בתוך חבירו, וממילא בכ״ש חלב ליכא כאן בב״ח, דהכל נשתנה לבשר. ועיין בפלתי ריש הלכ׳ בב״ח שמפרש דברי רש״י ז״ל בד״ה אמר לי׳ רבא, דכוונתם מדלא אסרה תורה כבוש רק בישול הרי דהקפידה דוקא שתתן טעם זו בזה, כי רש״י ז״ל לשיטתי׳ דכבוש דוקא בציר וחומץ הוה כמבושל עיי״ש, ודברי רש״י ז״ל מטין כדבריו דו״ק ותשכח. ולפ״ז צריך לפרש מה דקאמר מ״ט לא גמרינן דחדוש, אי חדוש כי ליכא נ״ט נמי האי חידוש ע״כ האי לחודא והאי לחודא שרי, ולאו מטעם חדוש קאתא עלה רק דשאני היתר בהיתר דלא בטל, ונאמר דע״י הטעם הנה ניכר הממש, ובאמת רק בשר אסרה תורה ולא חלב, וע״ז פריך א״כ כי ליכא נ״ט נמי כנ״ל, ומה מאד מיושב בזה קושי׳ התוס׳ מהא דפסחים דלא קיימא בהאי חדושא משום דהתם כבר ידע דדרך בישול אסרה תורה ורק מכח חידוש לא רצה למילף מני׳, וע״ז שפיר מדחה כלאים נמי הכי הוה, אבל כאן לאו מצד חדוש קאתא עלה רק כיון דהיתר בהיתר הוא לא בטל ודו״ק היטב.