אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף קג: › פירוש ג

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף קג: · פירוש ג

פירוש ב

משנה כל הבשר אסור לבשל בחלב וכו׳ בפ׳ יוה״כ קתני יוה״כ אסור באכילה ושתייה וכו׳ ופריך שם בגמר׳ אסור והא ענוש כרת הוא עיי״ש וכאן לא פריך אסור והא ענוש מלקות עליו משום דהתם דכתיב ועניתם את נפשותיכם ואתא התנא לפרש מה הוא האי עינוי דכיוונה עליה התורה ושפיר פריך אסור והא ענוש כרת הוא, אבל כאן דמפורש בקרא לא תבשל, והתנא לא אתא כאן אלא לפרש דלאו דוקא גדי בחלב אם אלא כל בשר בכלל האי לא תבשל הוא אינו צריך לדקדק ולומר על כל בשר מוזהר שלא לבשל, כי לא נחית כאן לומר דאסור אלא דכל בשר בכלל האיסור המפורש ושהאי איסור המפורש יש בו מלקות פשיטא דמ״ש האי לאו משאר לאוי התורה, אבל אין לומר משום דכולל כאן גם חיה ועוף ואם כר״ע אתי׳ מתני׳ אז אינם אסורים אלא מד״ס, ולכן קתני רק אסור ולא קתני מוזהר, דהא שם בפ׳ יוה״כ נמי מונה והולך כל החמשה ענויים ומ״מ פריך אסור והא ענוש כרת ולא ניחא לי׳ לומר דאטו אינך קתני אסור, וה״ט משום דכל דאיצטרך לאשמעינן דהם בכלל העינוי דקרא אינו רשאי לכלול מה דחייב עליו עם הני דאין בהם אלא איסורא בעלמא מד״ס, ולכתוב על כולם לשון אסור וזה ברור.

והא דקתני אסור לבשל והשמיט אכילה והנאה כתב הרשב״א ז״ל דלישנא דקרא נקט ולבשל ולאכול קאמר, ואני תמה ע״ז הלא ג״פ לא תבשל כתיב ומני׳ ילפינן מכח אם אין ענין חד לאכילה וחד להנאה וחד לבישול אבל לישנא דלא תבשל לא משמע אכילה ואיך סגי לי׳ לתנא לשנות לבשל לחוד והשמיט אכילה והנאה, ולא עוד אלא דלקמן דף קי״ג ע״א תנן בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה, ולמה כפל שם דאסור לבשל מה שכבר תנא בריש פרקן ואי דאגב הנאה קתני א״כ גם אכילה הי׳ לו לשנותו, אבל הפירוש האמיתי הוא, דכאן רק מאיסור אכילה דיבר וקתני אסור לבשל משום דרק אחר הבישול אסור לאכול והכוונה דאסור לבשל ולאכול, ומאיסור בישול לא דיבר כאן כמו דלא דיבר מאיסור הנאה ושניהם בישול והנאה דאסורים קתני במשנה דלקמן הנ״ל, וכן הוא דעת הרמב״ם ז״ל שפסק דבשר חיה ועוף מותר לבשל ומותר בהנאה ורק באכילה אסור מדרבנן, וכמשמעות דמתני׳ דלקמן דרק בשר בהמה טהורה אסור לבשר ואסור בהנאה וע״כ מפרש הא דקתני כאן כל הבשר אסור לבשל ולאכול קאמר אבל מאיסור בישול לא דיבר כאן וכן כתב ה״ה בפירוש שיטת הרמב״ם ז״ל.

והנה מדברי תדבר״י דלקמן נמי משמע דקרא קמא מוקמינן אאיסור אכילה ורק קרא בתרא אבישול כמשמעו וכסידורו של תנא דידן דכאן מאיסור אכילה דיבר וכולל חיה ועוף שהמה מדרבנן, ואח״כ לקמן קי״ג ע״א תנא איסור בישול והנאה, והא דתנא הנאה לבסוף משום דבאמת רק הני תרתי לא תבשל שבפ׳ משפטים ופ׳ כי תשא אתא חד לאכילה וחד לבישול ולוקין על שניהם, אבל איסור הנאה דילפינן מקרא דלא תבשל הנאמר במשנה תורה בפ׳ ראה, באמת אין לוקין עליו כאשר פסק הרמב״ם, והטעם דמה שנשנה במשנה תורה לאו שכבר נאמר בד׳ ספרים לא נוכל לדרוש באם אין ענין לדבר חדש, כי איך נא׳ דכל ארבעים שנה במדבר היה בב״ח שרי בהנאה, ונתחדש להם עתה כשנכנסו לארץ איסור הנאה, ולכן סבר הרמב״ם ז״ל דאין זה אלא דרך אסמכתא, לדרוש האי השנות הלאו במשנה תורה על איסור הנאה, ובספר המצוות שלו באמת לא הביא הרמב״ם אלא הני תרי לא תבשל חד לבישול וחד לאכילה כמו שהביא דבריו הלח״מ כאן בריש פ״ט ולכן גם תנא דמשנתינו הניח הנאה לבסוף ונשמע מזה דאין כאן מלקות דאל״כ הוול״ל תחלה אסור בהנאה ואח״כ ואסור לבשל מקרא שלישי שבפ׳ ראה, והתדבר״י דבאמת מנה הנאה אחר אכילה ובישול לבסוף אין הכרע לומר דס״ל דמקרא השני ילפינן הנאה ולוקין עליה, כי י״ל מאחר שמנה כל שלשה איסורים דאית בב״ח בהדי הדדי והראשון היא אכילת בב״ח כנ״ל לא רצה להפסיק בין אכילה להנאה דמישך שייכי אע״פ שהנאה אתי׳ רק מקרא השלישי ואינו אלא מדרבנן כנ״ל, וכן מסתבר לומר דהרי בגמ׳ לקמן יש כמה וכמה ילפותות דמנין לאכילת בב״ח שאסור, ולכל הני ילפותות ודאי דלא לקי על איסור הנאה דבב״ח דוק ותשכח ואיך נשוה בזה פלוגתא בין תדר״י לשאר התנאים והאמוראים, דבר שלא נזכר בגמ׳.

אבל מה דיש מן העיון הוא על הרמב״ם שסידר תחלה איסור בישול ואח״כ איסור אכילה וכן בסה״מ שלו שכתב מצוה קפ״ו שלא לבשל בב״ח, מצוה קפ״ז, שלא לאכול בב״ח, והוא נגד סידור דתדבר״י ומשנתו, אבל האמת יורה דרכו כי לדעת הרמב״ם הן דרשה דתדבר״י והן שאר הדרשות שבגמ׳ לקמן אינם דרשות גמורות לחייב עליהם מלקות. ולכן בחר בדרש המדרש רבה שלא נזכר כלל בגמר׳ כאשר תראה שכתב בהלכה ב׳ וז״ל ״לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסור הבישול, כלומר ואפילו בשולו אסור ואצ״ל אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת״ עכ״ל הרי דהרמב״ם מיאן בכל הני ילפותות שבגמ׳ משום דאסמכתות נינהו, ולמד איסור אכילה מאיסור בישול שנאסר מפני שהוא אחד מצורכי אכילה מכש״כ אכילה עצמה, וא״כ מוכרח היה להקדים איסור בישול שהוא המפורש בקרא והוא האב ואיסור אכילה שהוא התולדה אחריו.

אבל מה שיש להעיר הוא, דאיך פסק הרמב״ם בהלכה ו׳ שם כמ״ד דהמבשל חֵלֶב או נבלה בחלב דלוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו, דהוא לכאורה סתירה להאי דמדרש רבה דאיסור אכילה נלמד ממה דאסרה התורה אפילו הבישול וא״כ בחלב או נבלה בחלב דליכא איסור אכילת בב״ח איך לוקה על בישולו, אבל ניחא בשנאמר דהרי רק מטעם דאאחע״א אין לוקין על אכילתו אבל לעולם איכא כאן איסור אכילת בב״ח לענין לקברו בין רשעים גמורים. אלא דלפי מה שכתבנו בריש פגה״נ דהאי לקברו לא נאמר אלא במקום דרק דרך מקרה לא מצי חייל אבל יש במציאות שיחול אם הוא יהי׳ קודם, כמו דאחות אשה ואשת אח, דלפעמים זה קודם לזה, ולפעמים להיפך. אבל במקום שא״א בשום אופן שיחול בב״ח על חלב או נבלה הרי אינו נאמר איסור זה כלל בבשר נבלה או חלב, ולא שייך לומר דחל לקברו וכו׳ כיון דעצמיות האיסור לא נאמר בזה, עיין לעיל בריש הסוגי׳ דנוהג בטמאה שכתבתי שם, דלכן קתני אין גה״נ נוהג בטמאה, דהאי לשון משמע דגם לקברו אין כאן איסור גיד כלל, וא״כ גם בב״ח דלא אסרה התורה כלל בחלב ונבלה הרי אין כאן איסור כלל, וא״כ איך אפשר שאסרה התורה הבישול שהוא נאסר רק כדי להרחיק את האדם מלאכלו, אולם י״ל דשאני בב״ח דסכ״ס איסור המפורש הוא הבישול ולגבי בישול גם חלב ונבלה בכלל גדי הוא, אלא דאנן מוציאין את החלב והנבלה מכלל איסור אכילת בב״ח מצד אאחע״א וכיון דמכלל בישול א״א להוציאם, תו גם מכלל איסור אכילה אינו יוצא אלא מכלל מלקות אבל איסורא איכא דהרי בכלל בישול המה, והבן ולפנינו נדבר עוד מענין זה ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה