אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף קג: › פירוש ב

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף קג: · פירוש ב

פירוש א

ע״ש גמר׳ רי״א חייב הרי נהנה גרונו בכזית, ורל״א פטור אכילה במעיו בעינן. האי פלוגתא דר״י ור״ל לא איתפרש במה פליגו דבשלמא ר״ל ניחא דבעי אכילה שלמה שיהנה גרונו וגם מעיו, דדרך אכילה כך הוא, ועיין בשו״ת ק״ד בעל כת״ס זצ״ל או״ח סי׳ צ״ו שכתב דלגבי נשבע שלא לאכול לכ״ע לא עבר עד שבלעתו במעיו, דבלשון ב״א ודאי אכילה לא משמע הנאת גרון לחוד, וכן ביוה״כ דביתובא דעתי׳ תלי׳ וכן בבהמ״ז דתלי הקרא בשביעה לכ״ע אכילה במעיו בעינן עיי״ש, וא״כ קשה טובא מנ״ל לר״י דאכילה דקרא משונה עד דקרי לי׳ אכילה בהנאת גרון לחוד.

אבל מה שנלפע״ד דסברת ר״י הוא, מאחר דהללממ״ס אתא דשיעור אכילה בכזית ואמרינן ביומא דף ע״ט ע״ב, דשיעור שביעה בכביצה ושיעור יתובא דעתי׳ בככותבת ששני שיעורים אלו הם יותר מכזית, הרי דבאכילת כזית לית בי׳ לא כדי שביעה ואף לא כדי יתובא דעתי׳ וא״כ אכילה במעיו למאי בעי, כיון דלא פעל מאומה, אלא ודאי דסגי בהנאת גרון לחוד לחייב מלקות על איסורין. ואולי ר״ל סובר כמ״ד התם ביומא כמוה בלא גרעינתא דהוא פחות מכזית, וא״כ איכא יתובא דעתא בכזית לכן בעי אכילה במעיו דוקא להיות מייתבא דעתי׳. ולפ״ז נדחים דברי הכת״ס ז״ל מה שהחליט דבנשבע גם לר״י בעינן אכילה במעיו כלשון ב״א דאם נאמר דבלשון ב״א אכילה במעיו אז ממילא גם שיעור יתובא דעתא משמע להו, ונבעי עכ״פ שיעור ככותבת, אלא ודאי דלגבי שבועה אנו אומרים דכוונת הנשבע על מה שחשב אכילה בתורה וראי׳ לזה ממה שכתב הריב״ש ז״ל מובא במל״מ הלכ׳ שבועות ריש פרק ד׳ דח״ש בשבועה אסור ואין לוקין עליו שנתקשה לו ממ״נ אי כוונתו הי׳ גם אח״ש, ללקות עליו כמו במפרש, ואי דלא כיוון רק אכזית, הרי אין כאן איסור כלל, ותירץ דאמדינן כוונתו לעשות איסור זה כשאר איסורא תורה עיי״ש, וא״כ לענין זה נמי כיון דבכל איסורי תורה הנאת גרונו אכילה יקרא, ה״נ לענין שבועה, וזה אמת ונכון בס״ד ודו״ק.

ארשום פה ע״ד מה שכ׳ התוס׳ שבועות דף כ״ד ע״ב ד״ה דמוקי לה כד״ה, דעל ח״ש חל שפיר השבועה גם לר״י, אף דח״ש נבלות אסור מה״ת. ומכש״כ לר״ל דס״ל דאין בו אלא איסור דרבנן, והרשב״א חולק עליהם והביא ראי׳ מהא דאמרו ריש פ׳ יוה״כ, לר״ל כיון דאסור מדרבנן איך חל השבועה, ופרש״י משום דאיכא לא חסור, ומסיק דמ״מ חייל, משמע דלר״י פשיטא לי׳ דלא חל משום דאיכא איסור תורה. ואני תמה בין לר״ל ובין לר״י, איך חל דלרמב״ם על כל תושבע״פ וגם על תקנות וגזרות דרבנן קאי בלאו דלא תסור, ואיך חל על לאו מפורש איסור שבועה, ועיין באבני מלואים בתשובותיו סוף חבורו סי׳ י״ד שנתקשה בזה בספר זוהר הרקיע, ולא העלה כלום ליישב עיי״ש. ולפע״ד נראה דהא ידוע דהן לצאת והן לעבור עכ״פ כוונת מעשה בעינן, אבל בלא כוונת מעשה הוה מתעסק ולא יצא ולא עבר דכל שאין כאן כוונת מעשה כמאן דלא עבד דמי. והנה בכל לאוין כמו לא תאכל נבלה וטרפה, אם אכל נו״ט בלי שום כוונה הרי איכא כאן כוונת מעשה, ובחלב שמביא חטאת ואפילו במתעסק חייב בחלבים ועריות שכן נהנה והנאת אכילתו משוה לי׳ כמעשה, אולם בלאו דלא תסור מטבע הלאו זה, דאין כאן כוונת מעשה אלא במתכווין לסור, דהיינו לעבור על מה שאמרה תורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, ואפילו ידע דעובר אאיסור דרבנן, כל שאינו מתכווין לעבור על לא תסור, אין כאן כוונת מעשה דלא תסור, דלגבי לאו זה הוה מתעסק, ולא מהני בזה גם אם נהנה וגם לא פסיק רישא, ואסביר לך הדבר יותר בדברי תוס׳ שבת ע״ג ע״ב ד״ה וצריך לעצים שכתבו וז״ל ״נראה דאפילו לר״י דמחייב אמלאכה שאצל״ג, בעינן צריך לעצים, דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע ע״מ לתפור ומוחק ע״מ לכתוב וכו׳״ עכ״ל ועיין בהגהות ק״ז רעק״א זצ״ל במשניות שם שהתפלא על ראיות התוס׳ שאינם מובנות, וכתבתי אני בחדושי פירוש לדבריהם, כי סברתם הוא דיש מלאכה שרק הכוונה עושה אותה למלאכה זו ולולי הכוונה אינו נופל על האי מעשה שם מלאכה זו ולכן הזומר אינו חייב נמי משום קוצר אלא בשצריך לעצים, כי לולי שמתכווין לעצים המעשה בעצמה מורה על נוטע, ולא על קוצר, ואינו דומה לקוצר עשב השדה, אפי׳ אינו צריך לעשבים מ״מ קצירת עשב מקרי קוצר, בין צריך לעשבים שכיוון לכך, ובין לא צריך להם ולא כיוון לכך אבל זומר עצים לא מקרי קוצר רק ע״י הכוונה שצריך לעצים, ולסברא זו הביאו התוס׳ ראי׳ נפלאה ממה דלא מצאו לחייב אמלאכת קורע אלא בעושה אותה ע״מ לתפור ובמוחק רק אם עשאה ע״מ לכתוב, והלא יש קורע שהקריעה בעצמה היא לצורך כגון פותח בית הצואר בחלוק, ובמוחק אות יתר כדי לתקן התיבה, ולמה בעינן דוקא ע״מ לתפור וע״מ לכתוב, אלא היינו טעמא, משום דפותח בית הצואר אין על המעשה הלזו שם קריעה כי שם קריעה אינו נופל אלא על קלקול ולא על תיקון וכן מוחק אינו נופל על מחיקת אות יתר, כי זאת בשם כתיבה יקרא, כי שם מחיקה הוא דוקא על קלקול שייך, הרי אע״ג דהמעשה שוה כאן וכאן, מ״מ תלוי׳ שמה בכוונה ותכלית המעשה וה״ה בזומר עצים לא מקרי קוצר אלא ע״י מחשבתו שצריך לעצים כך מתפרשים דברי התוס׳, ובחדושי להלכ׳ שבת יישבתי בזה חומרות רבות, ולענינו כאן נמי הכי הוה לגבי לאו דלא תסור, דלא מצי עבר אלא ע״י מחשבתו וכוונתו לעבור על לא תסור כי לולי זאת המעשה בעצמה אינה מורה על לא תסור כמובן.

ובזה מיושב ג״כ מה שהקשו על הרמב״ם דס״ל דבכל דרבנן איכא משום לא תסור, למה ספקו להקל. ומה שתירצו דכך תקנו דספקן יהי׳ להקל כבר העיד ע״ז הרמב״ן ז״ל שהוא דרך עקש לומר כן, ויפה כיוון דהשכל הפשוט מתנגד לזה, אבל מ״מ שיטת הרמב״ם ז״ל לא נפרכת, כי מה שכתב הרמב״ם דבכל דרבנן אית בי׳ משום לא תסור, היינו דכוחם לגזור ולאסור הוא נצמח מלאו דלא תסור, וכל העובר על דבריהם בכוונה זו לעבור על לא תסור, עבר על האי לאו. אבל מאן דעבר סתם, ולא כדי לעבור על לא תסור, עבר אאיסור דרבנן ולא על לא תסור דאורייתא שלגבי לאו זה מתעסק הוא, כי כל שחסר הכוונה אין במעשה עצמה יותר מעבירת איסור דרבנן, ותדע שכן הוא דלדעת הרמב״ן ז״ל דלאו דלא תסור על דרשות חז״ל קאי שדרשו הכתובים ופירשו התורה, א״כ בח״ש שאסור מה״ת מכח ריבוי׳ דכל חלב עובר עליו על לא תסור, גם לדעת הרמב״ן ז״ל קשה איך חל על ח״ש איסור שבועה, כיון דאית בי׳, תרתי איסור בעלמא מכח ריבוי הכתובים, וגם לאו מפורש דלא תסור אלא ודאי דלכ״ע בלאו זה אינו עובר אלא במתכווין לסור מדבריהם ולא בסתם עובר. וזה אמת לאמתו של תורה בס״ד.

הדרן עלך פרק גיד הנשה

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה