דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף קב: · פירוש ד
ד״ה ובשר בשדה טרפה זה במה״ח, מדכתיב בשדה דריש דמשמע שפרש ממקומו, ואע״ג דאיצטרך לבשר שיצא חוץ למחיצתו כדאמר בפ׳ בהמה המקשה ס״ח ע״א, כולהו דריש מיני׳, עכ״ל, המשך דבריהם דלא תימא דבמה״ח הוא ענין טרפה, וכמו שסובר הרמב״ם ז״ל בפ״ד הל׳ יו״ד, דמסביר לן מה לי טרפה כולה ומה לי מקצתה ומה לי טרפה חי׳ או חתכה בסכין, דהתוס׳ וכן רש״י ז״ל מיאן בזה דענין טרפה הוא חולי רע הממית את הבע״ח אח״ז, וכמש״כ הרמב״ם ז״ל בעצמו דטרפה תחלת נבלות ובמה״ח נהפוך הוא, דהא אמרינן לעיל ל״ג ע״א דהרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית טביחחה, ואיך נדמה זאת באיכות לבשר מן הטרפה לומר דחד ענין הוא ובחפזי עלה בדעתי לומר דבאמת ר״י לשיטתי׳ אזיל בזה, דהוא ס״ל ט״ח כידוע, וא״כ שפיר מדמה במה״ח לטרפה, והתוס׳ לא מצי סברו כן מפני שבסנהדרין ע״ח ע״א כתבו, דגם למ״ד ט״ח סופו למות מחבלה זו, אבל הרמב״ם ז״ל לא ס״ל בזה כתוס׳, עיין בזה באריכות בפתיחה להל׳ טרפות, ובריש אלו טרפות, אלא דאם נאמר כן איך פסק הרמב״ם כאן כר״י ולענין טרפה פסק דאינה חיה כר״ל, ומזכי שטרי לבי׳ תרי, ונתתי אל לבי לברר דעת הרמב״ם בזה אולם טרם אענה חלקי אברר שהרמב״ם יפה עשה למאן בפירוש רש״י ותוס׳ מפני תרי קושי׳, חדא מה שהקשו התוס׳ בדיבור שאח״ז דלמה לקי על במה״ח לר״י, דהא הוי לאו שבכללות, ותירוצם אינו מספיק, דניהו דבשר בשדה הוה כלאו בפ״ע נגד טרפה, מ״מ כיון דבשר בשדה כולל כל מיני יוצא ממחיצתו, במה״ח ובשר קדשים שיצא ממחיצתו ועובר שהוציא את ידו בשעת שחיטה, דהכל נכלל בהאי לאו דבשר בשדה, איך ילקה, הא הוה לאו שבכללות. ב׳ קשה קושי׳ התוס׳ שלאח״ז, דלמה לא ילקה על במה״ח ובשר מן הטרפה שתים, כמו בנא ומבושל, וחילוקם דשם כתיב וי״ו וכאן בלא וי״ו דחוק. והרי תראה דהרמב״ם באמת באבר היוצא פסק דאינו לוקה כמבואר בפ״ה הלכ׳ י״א, והטעם כתב ה״ה דס״ל דחד דינא עם אבר ובשר המדולדל דנפקא לי׳ נמי מריבוי דבשר בשדה, והכל אסור מה״ת ואין בו מלקות, ולפע״ד דאין בכל אלו מלקות משום דהוה לאו שבכללות, דאין לוקין עליו, וכן תראה שהרמב״ם לא הזכיר נמי האי לאו דבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו, עיין במכות דף י״ח ע״א, ומסתמא ס״ל דהא דקאמר שם דלילקי נמי משום בשר בשדה טרפה, אתי׳ כמ״ד לאו שבכללות לוקה עליו, ולכן כאן דבין ר״י ובין ר״ל ס״ל דלוקין אלאו דבמה״ח, ע״כ דהאי לאו לאו מעלי׳ הוא לר״ל מלא תאכל הנפש עם הבשר ולר״י מבשר בשדה טרפה, ואינו דומה להני דמרבינן מבשר בשדה דלית בהו מלקות, אלא דהאי במה״ח ממש בכלל טרפה הוה, מכח מה לי וכו׳ שכתב הרמב״ם וכדי להבין הדמיון איך עולה יפה נאמר, דהנה כשתדקדק בלשון הרמב״ם תעמוד משתומם בלי לידע כוונתו, כי ז״ל שם ״וכן החותך במה״ח וכו׳, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה, מה לי וכו׳״ עכ״ל, הנה איזה טעם קאמר כאן למלקות על במה״ח שהאי בשר מבהמה בלא נשחטה זה אינו מספיק אלא לאסרו מכח עשה דא״ז, ומה שאמר ״ולא מתה״ בודאי אינו טעם לאסור, אדרבה הוא טעם להתיר כי הבהמה בריאה ושלמה ולא חסר לה כלום, כי עושה חליפין, ולמה יהי׳ בשר זה אסור בלאו משום טרפה, ואי משום דבשר זה בעצמו נטרף, ויש עליו שם טרפה הלא זה מה שאמר אח״כ מה לי טרפה כולה ומה לי מקצתו, אבל דע כי באמת האי בשר בשר מת הוא ומן הראוי׳ להקרא נבלה דהיינו נבלה במקצת דמה לי מתה כולה ומה לי מתה מקצתו, כמש״כ הרמב״ם לענין טרפה, והש״ס לקמן דף קכ״ח ע״א יליף דאבמה״ח מטמא נבלה מקרא דכי ימות מן הבהמה אפילו מקצת ופריך א״כ במה״ח נמי, ומשני דדומי׳ דבהמה בעינן שאינו עושה חליפין, הרי דלולי זאת הוה קרי לי׳ לבמה״ח נבלה, דהרי עתה מתה, אלא הן אבר והן בשר מה״ח א״א להכניס תחת סוג נבלה, כי סתם נבלה היא דמתה מאליה מחמת מסוכנת, וכמו שאמר לעיל דף ל״ח ע״ב, אבל כל שממית בע״ח לצורך אכילה ע״י מיתה הנהוגה אין זה בכלל נבלה, עיין מזה באריכות בפתיחה להלכ׳ שחיטה דברים קילורין לעינים, אלא דלאו דל״ת כל נבלה אתא לגלות לן, דכל שלא נשחטה כראוי׳ בשם נבלה תקרא, ולכן כתיב כל נבלה, ורק משם אנו למדין דבשר נחירה דאישתרי להם במדבר אחר כניסתן לארץ שנצטוו על הזביחה דינו כנבלה, וממילא מזה מצינן ללמוד דכל בשר שלא נזבח דינו כנבלה עכ״פ לענין איסור אכילה, ובזה מצאתי פירוש הגון לדרשת הספרי דדרש כל נבלה אין לי אלא נבלה טרפה מנין ת״ל כל נבלה, והרבה פירושים נאמרו בדרשה זו ואני הארכתי בזה בקונטרסי הלכה למשה והעלתי דהריבוי דכל אתא על שחיטה פסולה דהיינו במקצת הסימן, דאין בזה אלא מעשה טרפות, מ״מ אמרה תורה דבשם נבלה תקרא ומשם אנו יכולים ללמוד נמי במה״ח דתהי׳ בכלל נבלה, אלא דא״א לומר כן דזאת אסור גם לב״נ, ואיך אמרה תורה לגר ולנכרי תתננה ואכלה, ולכן הוכרחו חז״ל לחדש דבמה״ח אינו מטמא כנבלה, ומשום דעושה חליפין, ולהכניס אותו בלאו דטרפה דנמי אינו מטמא, ועיקר ההכרח לחז״ל הי׳ משום דמקרא דנבלה ידעו דכל בשר שלא נזבח אית בי׳ לאו דנבלה, וא״כ לא מסתבר לומר דהאי בשר מה״ח שלא נזבח לא תהיה בלאו, ולכן הכניסוהו בכלל טרפה, וכעין שאמר ר״ע קודם חזרתו לעיל במשנה ל״ב ע״א בשוחט סי׳ אחד דטרפה, משום דס״ל ניהו דמהני לטהרה מידי נבלה אבל כל שלא נשחטה כראוי׳, עכ״פ בלאו הוה כמו טרפה, וזה שכתב הרמב״ם ז״ל דהאי בשר מבהמה שלא נשחטה, ומן הדין הי׳ לו דין נבלה, דכל נבלה אפילו מקצת נבלה, דמה לי מתה כולה או מתה מקצתה, אבל כיון דהבהמה גופא לא מתה וממעטינן אותו מטומאה דדוקא אבמה״ח מטמא דהוה דומי׳ דבהמה דאינה עושה חליפין לכן האי מה לי וכו׳ דהוה שייך לומר על נבלה, אנו אומרים על טרפה, אבל עיקר סמיכת דרש זה הוא משום דכל שלא נזבחה ע״כ בלאו הוא, כמו נחירה ושחיטה פסולה, דלא הי׳ בכלל נבלה קודם כניסתן לארץ, ואח״כ כנבלה תחשב, ה״ה במה״ח ודו״ק היטב בכל הדברים שכתבתי.