דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף ק: · פירוש ג
גמר׳ וסבר ר״י אחע״א, והתני׳ ר״י אומר יכול תהי׳ נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה, ת״ל נו״ט לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זו שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה.
עיין במהרש״ל ומהרש״א ברש״י ד״ה ת״ל וכפי המבואר במס׳ מעילה דף ט״ו פליגו רב ולוי אי איסור נבלה חל אאיסור טמאה, והרמב״ם בפ״ד ממ״א הי״ז פסק כרב דנבלות הטמאים עם הטהורים לא מצטרפין וכן פסק בריש הפרק דמינים הטמאים שאין שחיטה מועלת בהן, אינו לוקה משום נו״ט אלא משום אוכל בשר טמאה, וע״כ משום דנו״ט לא כולל ולא מוסיף הוה כדי שיחול על איסור טמאה, אלא דהרמב״ם סותר א״ע בזה דבפ״ב בסופו, הביא מימרא דר״ז בריסק נמלות והביא אחת שלמה עד שנעשה כזית לוקה שש, חמש משום נמלה ואחת משום כזית מנבלת הטמאים, וה״ה הניח סתירה זו בצ״ע, והכ״מ כתב בכוונת הרמב״ם דלאו דבשר שרצים קאמר, ולא לאו דנבלה והלח״מ תמה עליו מאחר דכבר חייב על כל שמות המפורשים בתורה, איה האי לאו מיוחד על בשר שרצים. ולפע״ד נראה לקיים דברי הכ״מ ז״ל דבלא״ה יש לתמוה דאפילו נימא דאיסור חל על איסור לאו דנבלה גם בשרצים המאוסים כמו נמלה מנ״ל דהא אמרינן בע״ז דף ס״ח ע״ב, דלאו דשרצים חידוש הוא משום דבדילי אינשי מני׳ מחמת מיאוס ואיך נחייב עוד משום לאו דנבלה דלא כתיב בהוא בפירוש, בפרט בלאו דנבלה דלא כתיב בי׳ לגר אשר בשערך תתננו הרי דבעינן ראוי׳ לגר והני שרצים הלא אינם ראוין לגר מקרי, מצד דבדילי אינשי מינייהו, ועיין ברמב״ם שם הלכ׳ כ״א וז״ל זה שאמרנו בפרק זה שאוכל כזית כשאכל כזית מבריה גדולה וכו׳, אבל האוכל ברי׳ טמאה בפ״ע הרי זה לוקה אפילו היתה פחותה מן החרדל וכו׳, ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה לוקה עכ״ל, וכתב ה״ה דמה שכתב ואפילו סרחה הברי׳ וכו׳ הוא בשלא סרחה והבאישה עד שלא תהי׳ ראוי׳ לאדם, אבל אם סרחה כ״כ כבר ביאר רבינו בפי״ד דכל שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש שבטל ממאכל אדם ה״ז פטור, וכן הוא דהלכה כר״ש דאמר נבלה שאינו ראוי׳ לגר אינו קרוי נבלה כמו שיתבאר שם עכ״ל. ואני תמה על דבריו ז״ל, דמה ראי׳ מנבלה, אדרבה משם ראי׳ להיפך דהרי בשקצים המאוסים גם ר״ש מודה דנטלפ״ג אסור כמבואר שם בגמר׳ ע״ז הנ״ל, וכן יש להוכיח מפסק המחבר ביו״ד סוף סי׳ ק״ד שכ׳ דדברים המאוסים כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן אפילו נתערבו בתבשיל ונימחו גופן לתוכן אם ההיתר רבה עליו מותר, והוא מרשב״א שכתב דבהני אין לך בו אלא חידושן לאסרן בעין מגזה״כ אבל לא לאסור תערובתן, וא״כ ה״ה לחומרא נמי, דכל שהוא בעין אפילו נסרח אסור, דאין ללמוד מנבלה דבעינן ראוי׳ לגר, כיון דהרי בלא״ה אינם ראויין לאדם ומ״מ התורה אסרתן, וכבר חולק הפר״ח בסי׳ ק״ג על האי ה״ה וכתב דבהני שקצים אפילו נסרחו לוקין עליהן, וכפשטות דברי הרמב״ם ז״ל. ולפ״ז קשה טובא לאו דנבלה בהני נמלים שאינם ראויין לאדם בלא״ה ליתא, דהא בנבלה בעינן ראוי׳ לגר, והני אינם ראויין לגר, ואל תשיבנו דהאי אינו ראוי׳ לגר, דוקא בנסרחה אח״כ קאי, ולא למעט שקצים הנימאסים בטבעם דזה ליתא דהא שם בע״ז קאמר דלר״מ אתא קרא למעט סרוחה מעיקרא, ולר״ש סרוח מעיקרא לא צריך קרא, וא״כ לכ״ע קשה נמעט מהאי קרא איסור נבלה משקצים המאוסים שאינם ראוין לגר, אלא ודאי למ״ד אאחע״א לא צריך למעט, ולמ״ד אחע״א באמת נמעט הן סרוח והן שקצים המאוסים דשניהם אינם ראויין לגר. ומוכרחים אנו לומר דאיכא לאו מיוחד לבשר שרצים, ולפע״ד נראה לבאר זאת עפ״י מה שכתבו התוס׳ מכות ט״ז ע״ב ד״ה ריסק ט׳ נמלים. דמש״ה בעינן אחד חי דהיינו שלם ולא סגי בכזית, משום דאיכא כמה לאווין דלא כתיב בהו אכילה, כמו ואל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וכו׳, ועל אלו לא לקי עד שאוכל שרץ שלם, וא״כ י״ל בהני דכתיב לא יאכל, הוא לאו מוסיף על כזית בשר השרצים אף דליכא שרץ שלם וכל דאיכא תרתי שלם וגם כזית לוקה משום שרץ, ומשום בשר מן השרץ, ומיושב שפיר דעת הרמב״ם ז״ל וכפירוש הכ״מ ז״ל ודו״ק.
ודע עוד דלפי מה שהארכתי במ״א (עיין בפתיחה עיקר יו״ד וי״א) דנבלה שמתה מאליה גם ב״נ מצווה עליה, וכדדרש בפסיקתא מכל החי דכתיב בנח לאפוקי מתה מאליה, והוכחתי דעה זו מכמה ראיות מוכרחות כראי מוצקות, יש לעיין למה לא יחול נבלה אטמאה או גה״נ וכדומה, מצד איסור מוסיף לב״נ, וצ״ל דבאמת לא דיברו אלא מנבלה שהוא בשר נחירה, או נשחטה בפיסול דהני נתחדשו לקרוא נבלה כשנכנסו לארץ ונצטוו על השחיטה, כאשר ביארתי זאת בארוכה שם בפתיחה, וזאת רק לישראל נאמרה, אבל מתה מאליה באמת חל גם אטמאה ודו״ק.