דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף ק: · פירוש ב
ע״ש אר״י והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם עיין בת״ח ובראש יוסף דמוכרח מגמ׳ דמטעם חמור קאתינו עלי׳, אבל אין לומר כיון דמבני יעקב נאסר גם בטמאה תו לא תשתרי, זה אינו דכיון דבמ״ת נתחדשה ההלכה דבהמה טמאה נאסרה גם דאין אחע״א, ממילא דלא חייל גיד אטמאה, אלא דלפ״ז קשה טובא הפיה״מ לרמב״ם דמפרש, דלעולם גם לרבנן נאסר גה״נ לבני יעקב, אלא דפליגו אר״י באמרם שאין אנו מקיימין המצות שנצטוו קודם מ״ת לאבותינו, אלא מפני שנתחדשו בסיני, כמו אבמה״ח ומילה וכן גה״נ, ויש לתמוה סכ״ס מה השיבו רבנן לר״י דשפיר מצי מודה להו בכלל זה, אבל מ״מ כל שנצטוו קודם הדיבור חמור מקרי וכמו שמבואר ביבמות דף ה׳ ע״ב דלא מצינן למילף עשה דוחה לא תעשה ממילה ותמיד שכן ישנו קודם הדיבור הרי דחמור מקרי מה שישנו קודם הדיבור. אלא דשם ביבמות ראיתי בהגהות הגאון ר״צ חיות ז״ל שהקשה והא גם יבום נהג קודם הדיבור ביהודה, והביא שם דברי הריטב״א שכתב דאע״ג דיהודה ואבות נוהגין ביבום, לאו מתורת חיוב אלא כמו שקיים אברהם אבינו כל התורה וכתב הגאון ז״ל דבזה ניחה דהרמב״ם פ״ט ה״א מהלכ׳ מלכים דמונה והולך המצות של אר״ה ונח ואבות, השמיט יבום, ופלא על הגאון ז״ל דהעביר עיניו דהרמב״ם שם הזכיר מעשר ביצחק, ותפלות שתקנו האבות, והלא אלו ג״כ מצד עצמם עשאום ולא ע״י ציווי השם, ולא עוד אלא דגה״נ כתב הרמב״ם ז״ל שם, דיעקב חדשו, ולא כמו מילה שנצטווה עליה אברהם אבינו, עיי״ש בכ״מ שכתב ג״כ דמלשון הרמב״ם מוכח כן, וא״כ קשה למה השמיט יבום, אלא דלענינו עכ״פ ניחא דלרבנן דר״י לא מקרי גה״נ חמור כמו מילה ותמיד, דהני ציווים הוו משא״כ גה״נ דאינו אלא מנהג יעקב ובניו, אלא דמלשון הפיה״מ משמע דמשוה גה״נ למילה ואבמה״ח ודו״ק.
ודע דדעת הרמב״ם ז״ל הנ״ל, הוא נגד הש״ס בהרבה מקומות א׳) לקמן בגמ׳ מביא ברייתא דאמרו לו לר״י וכי נאמר ע״כ לא יאכלו בני יעקב, הלא לא נאמר אלא בני ישראל, ולא נקרא ב״י עד סיני, ולדעת הרמב״ם תקשו לדנפשם, הלא גם המה מודים דנאסר עוד לבני יעקב אלא שבסיני נתקיים האיסור מחדש, ב׳) לעיל צ״א ע״א דרש ריב״ח, טבוח טבח והכן, והכן טול גה״נ בפניהם כמ״ד גה״נ נאסר לב״נ, הרי מפורש אומר דלאידך מ״ד דהיינו רבנן דר״י, גה״נ לא נאסר כלל לבני יעקב, ג׳) בסנהדרין דף נ״ט ע״א אמר ריב״ח דכל מצוה שנאמרו לב״נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרו ולא לב״נ, ואנו אין לנו אלא גה״נ ואליבא דר״י, ולדעת הרמב״ם הלא גם לרבנן נאמרה לב״נ דהיינו בני יעקב ולא נשנית וממילא לישראל נאמרו, אלא דלפע״ד הי׳ לי׳ לרמב״ם ז״ל הכרח גדול לשיטתי׳ מקרא גופא דהנה בהאי קרא דלא יאכלו ב״י את גה״נ מסיים במלות ״עד היום הזה״ ואיך אפשר לומר דהאי לא יאכלו דרך ציווי נאמר ובסיני דהאי ״עד היום הזה״ ע״כ מורה דלא יאכלו דרך סיפור קאמר דבני ישראל אינם אוכלים את גה״נ עד היום הזה, אלא דכל שלא אכלו הם ממילא אסירא גם לן בסיני, משום מי איכא מידי דיצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, וע״כ נצטווינו על גה״נ בסיני, ופלא בעיני שכל חבל המפרשים ראשונים ואחרונים העבירו עיניהם ממקרא מלא הלזה, שהוא מסייע לדעת הרמב״ם ז״ל, ומה״ט הי׳ סובר הרמב״ם דגם לבני יעקב לאו בתורת ציווי נאסר להם רק שהתורה ספרה לנו שיעקב ובניו נהגו בו איסור שלא לאכלו, ואנו מסתמא נצטווינו בסיני על גה״נ מטעם מי איכא מידי, ונרמז בתורה משום דכתיב בני ישראל, ועיין עוד לקמן בדף שאח״ז ודו״ק.