אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף צח. › פירוש ד

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף צח. · פירוש ד

פירוש ג

ע״ש גמר׳ ארחב״א אריב״ל משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בס׳ וכו׳ כל איסורין שבתורה במאה, ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה וכו׳ הנה סוגי׳ זו מרישא לסיפא עמוקה וסתומה, ויש בראשונים ז״ל ומכש״כ באחרונים ז״ל מבוכה גדולה ואני העני בדעת אתנהלה לאטי לבאר שיטת רש״י ותוס׳ והרמב״ם ז״ל כל או״א לפי דרכו ואראך כי שיטת הרמב״ם ז״ל היא השיטה המחוורת שאפשר להעמידה וקרובה לה שיטת רש״י ז״ל, והרחוקה ממנה שיטת התוס׳ שאין להעמידה כלל, וכאשר כן הוא ברוב המקומות כאשר ביארתי בחבורי זה.

ואתחיל בביאור שיטת רש״י ז״ל וזו היא: האי דרשה דזרוע בשלה דרשה גמורה היא, ולהצריך בכל תערובות לח בלח ששים או מאה לכל מר כדאית לי׳, משום דדוקא שלמה ציותה התורה לבשל האיל עם הזרוע ולא חלוק בשתי קדרות, משום דאז אוסר הזרוע את המתבשל עמה פחות מששים, כי כן כתב רש״י ז״ל בפירוש לקמן בד״ה הא חומרא וז״ל: ״דלא תימא ליבטל ברובא וכו׳ ומה איל נזיר דאקיל גבי׳, לא אקיל אלא במאה או בששים, כ״ש באיסורי אחריני״ עכ״ל ועיקר הילפותא הוא על מב״מ אלא דלרבנן אפילו שוה בשמא, ולר״י דמב״מ שוה בשמא לא בטיל, במב״מ השוה בטעמא כמו חמרא חדתא בעינבא, ועיין ברשב״א ז״ל דזרוע בשלה באיל נמי הכי הוה דמוהל הזרוע לגבי איל כחמרא חדתא בעינבא. וממילא במבשא״מ נמי בעינן ששים דמ״ש, ואפילו אי גם בפחות כבר בטל הטעם מ״מ לא גרע משוה בטעמא דבעינן ס׳, אלא באם נרגש הטעם גם אחר ס׳ תלוי בפלוגתא דטעם כעיקר, ולמ״ד טעכ״ע דאורייתא אסור, ולמ״ד טעם כעיקר לאו דאוריית׳ מותר מה״ת אבל מדרבנן עכ״פ אסור מצד טעם כעיקר, ולפי״ז הא דקאמר דכל איסורין בתורה בס׳, לא בטלין בס׳ קאמר, אלא דעד סמך איסורין מה״ת, ולא בטלין ברובא, ולפיכך פרש״י ז״ל בד״ה בס׳ דהיכי דבדיקנא ולא יהיב טעמא, או במב״מ דליכא למיקם אטעמא בעינן סמך, וממילא שמעינן דבדאיכא סמך בטל מה״ת, אפילו כי יהיב טעמא למ״ד טעם כעיקר לאו דאורייתא, וזה שכתב רש״י ז״ל בד״ה ושניהם לא למדוהו, דמהאי ילפותא שמעינן גם ביהיב טעמא, אבל רבנן אחמור ואמור טעמא לא בטל, ולכן בעינן נמי קפילא ולא תקשה מהאי דרבא לעיל דאמר בדליכא קפילא נמי סגי בס׳, וכן מר״י לעיל דאמר ליטעמי׳ קפילא ארמאי וקאמר רבא דשמעינן מני׳ דסמכינן אקפילא הרי משמע דבדליכא סמך ולקולא סמכינן, דאי בדאיכא סמך וליכא קפילא נמי מותר כדאמר רבא מה רבותא דסמכינן אקפילא וכאשר נתקשו בכל זאת על רש״י ז״ל בכל המפרשים הבאים אחריו, אבל לפי ביאורינו לק״מ, דהאי סמך דריב״ל שלמד מזרוע בשלה, אינו האי סמך דקאמר רבא לעיל, דאמר רבנן בסמך, דהאי דריב״ל הוא דבעינן ס׳ מה״ת, ומילפותא דזרוע בשלה, אבל עדיין לא סגי בס׳ מדרבנן במבשא״מ דטעמא לא בטל, והיינו נמי דר״י דכילכית באילפס דאע״פ דהי׳ ס׳ הצריך מה״ת, אמר דלטעמי׳ קפילא ארמאי, וכן בברייתא דקדרה שבשל בה בשר וכו׳ דאפילו איכא ס׳ בעינן קפילא ואשמעינן דסמכינן אחשש דרבנן אקפילא ולקולא, אבל הא ס׳ דקאמר רבא אינו דבעינן ס׳ אלא דסמכינן אששים ולקולא בדליכא קפילא, והוא נתחדש בזמן אמוראי בתראי כמו שפרש״י ז״ל לעיל על הא דרבא דאמר רבנן בששים וז״ל ״בפ״ב דע״ז ס״ט ע״א פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה בס׳ וכו׳״ עכ״ל הרי דלא הזכיר רש״י ז״ל הא דריב״ל דהכא, אלא הא דאיפסק הלכתא בע״ז וכן כתב רש״י ז״ל על הא דאר״י כל איסורין שבתורה משערינן בבצל וקפלוט, היינו קודם דאיפסק הלכתא בששים, הרי דסובר רש״י ז״ל דהאי פסק ההלכה מאמוראי בתראי בע״ז שם, הוא לקולא ולחומרא אבל בימי ר׳ יוחנן וריב״ל אכתי לא איפסק האי הלכתא ועכ״פ לקולא לא, והי׳ צריך קפילא גם בדאיכא ס׳ ובדליכא קפילא הי׳ צריך לפי האומד כבצל וקפלוט, חוץ מגה״נ דסגי בס׳, כפרש״י ז״ל על הא דר״י משום דמתני׳ היא דכבשר בלפת משערינן. אבל רבא דקאמר אמור רבנן בס׳ היינו דסגי בס׳ בדליכא קפילא בכל איסורין ולא בעינן יותר וקולא זו נתהווה ע״י האי קביעת הלכתא מאמוראי בתראי.

ודע כי האי כבשר בלפת דלפי׳ רש״י ז״ל הללממ״ס הוה, הן אם נאמר דרק על גיד בירך אתא וכפשטת דברי רש״י ז״ל, והן כפי ביאורנו לעיל דעל כל איסורין אתא, אפילו אם נאמר דהיינו שיעור ששים, לא יתיישב שפיר עם האי מימרא דריב״ל, משום בר קפרא, לפי מה שמפרש הש״ס דשניהם ילפו מזרוע בשלה, ילפותא גמורה על ס׳ או מאה, למאי הלכתא אתא שיעור דכבשר בלפת ולא עוד אלא דאם נאמר דשיעור כבשר בלפת על כל איסורין אתא, ע״כ דהני תרי לישנא דריב״ל גם בשיעור בשר בלפת פליגו אי בס׳ אי בק׳, וא״כ מנ״ל להש״ס לתלות פלוגתתם בזרוע בשלה ולומר דמשם למדוה שניהם דמה״ת לא סגי ברוב, אלא בעינן כשיעור הזרוע נגד האיל. כיון דאיכא הללממ״ס לשיעור ביטול האיסורים כבשר בלפת. אולם בזה י״ל דלא מצינן הלכה כזו שתחדש לן איסור נגד מקרא מלא דאחרי רבים להטות שמזה נשמע ביטול איסורים חד בתרי וכמו שאמרינן בגמרא דמדאורייתא חד בתרי בטל ופירש״י ז״ל מקרא דאחרי רבים להטות, לולי הילפותא דזרוע בשלה, ולכן בעינן הילפות׳ דזרוע בשלה להוציא ביטול איסורים מקרא דאחרי רבים להטות, ולצמצם השיעור בכמה אתא ההלכה דכבשר בלפת, אלא דעדיין קשה כיון דמזרוע בשלה גם השיעור נלמד למר בס׳ ולמר במאה, מה מוסיף תת לנו שיעור אחר כבשר בלפת, שאינו מבאר יותר אלא אדרבה סותם יותר כמובן, ולא עוד אלא כיון דלפי ביאורינו לשיטת רש״י ז״ל, האי ילפותא דזרוע בשלה עיקרה על תערובות מב״מ אתא, דלמ״ד טעם כעיקר דאורייתא רק על מב״מ אתא ולמ״ד דטעם כעיקר דרבנן ילפינן מבשא״מ ממב״מ דלא בטל ברוב, ובעי נמי ס׳ כמו מב״מ דמ״ש א״כ האי שיעורא דכבשר בלפת אין לו מקום כלל, דהרי הא דבעינן יותר מרוב בביטול האיסורים אינו כדי לבטל טעם הנרגש במבשא״מ, אלא גם במינו בעינן יותר מרוב ולא אטו אינו מינו, רק אדרבה אינו מינו נשמע ממינו כנ״ל, ומה זה דקאמר התנא לישנא דבנ״ט כלל ותולה אותו בשיעור בשר בלפת כיון דעיקר ביטול האיסורים דבעינן יותר מרוב מזרוע בשלה נלמד שהוא מב״מ, ושם נתינת טעם ליכא, והוא חומר עצום על שיטת רש״י ז״ל, והרבה יגעתי ליישבו, ולא עלתה בידי, אבל מ״מ ברור אצלי דשיטת רש״י ז״ל כן הוא, דעיקר ילפותא מזרוע בשלה על מב״מ הוא דבעי ס׳ או ק׳, אלא דלר״י דס״ל מב״מ לא בטל כלל וכאשר כן ההלכתא לדעת רש״י ז״ל, פליגו בי׳ אביי ורבא לקמן איך ילפינן מזרוע בשלה דלאביי קתני בברייתא זה היתר הבא מכלל איסור למיעוטי שאר איסורים מב״מ כמו זרוע בשלה דלא בטלו כלל, מ״מ ילפינן לרבנן דר״י דבמ״ב לא סגי ברוב אלא בעינן ס׳ או ק׳ בלח בלח, ואז באמת האי ילפות מזרוע דלא כהלכתא הוא, אולם רבא מפרש האי ברייתא דזה היתר הבא מכלל איסור ג״כ לר״י דמב״מ לא בטל, אלא דמחלק לר״י בין נתערב הממש לנתערב רק הטעם דר״י דיליף מב״מ לא בטל מדם הפר ודם השעיר, אין לא אלא בתערובות הממש, אבל תערובות הטעם בלא ממש לא שמעינן, וכן כתב רש״י ז״ל בפירוש לקמן דף הסמוך בד״ה אין בהן בנ״ט, דכי בעינן אחד ומאה (בתרומה) היכא דאיסורא בעינא, כגון חטין בחיטין אבל היכא דליתא בעינא לא בעינן ק״א, וכתבו שם התוס׳ דלפירושו צ״ל דהסירו הגריסין מתוך העדשים. הרי דלרש״י ז״ל אין חילוק בין תערובות מב״מ לשא״מ לענין ק״א בתרומה, אלא בשניהם ביבש ביבש שלא נתבשלו בעינן ק״א, ובק״א די אפילו במב״מ, כיון דלא נתבשלו יחד, אבל בנתבשלו איכא חילוק דבמב״מ באלף לא בטל כר״י, ובמבשא״מ סגי בק״א, אבל כל זאת אם נימוח הממש, אבל בטעמא בלא ממשא סגי בסמך, הן במינו והן בשא״מ, כן הוא שיטת רש״י ז״ל, ומשום דס״ל דטעמא אינו כעיקר גם לענין מב״מ, אולם בקדשים דאית קרא דחטאת יקדש להיות כמוה כל הנוגע בהם, הרי דטעם כעיקר בקדשים, ממילא במב״מ דלא בטל כלל אין חילוק בין טעם לעיקר, וזה הוא דקאמר הברייתא זה היתר הבא מכלל איסור בקדשים דטעם כעיקר, והוה לי׳ זרוע עם האיל מב״מ, אע״ג דמסלק הזרוע אחר הבישול, ולא נשאר רק הטעם שיצא ממנה מ״מ בקדשים דטעם כעיקר הוה לי לאסור ומ״מ התירה התורה ודן אותו כחולין, דטעם אינו כעיקר אבל חולין שפיר גמרינן מני׳ דהרי מ״מ הקפידה תורה לבשלה שלמה עם האיל, ולא לחלקה לשתי קדרות משום דעכ״פ ס׳ או ק׳ בעינן גם בטעם, ומכש״כ בעיקר אפילו אינו שוה בשמא דיש לו ביטול, לא סגי ברוב אלא בעינן ס׳ או ק׳ ולא מצד שנרגש הטעם בחיך דהרי בשוה בטעמא עסקינן, אלא דממילא נדע דגם באינו שוה בטעמא כך הוא דמאי שנא. כך מתפרש הסוגי׳ לדעת רש״י ז״ל וסרו מהר קושיות התוס׳ עליו בד״ה רבא אמר. דודאי מטעם כל דהו הי׳ לו לאסור הכא משום דמב״מ הוה, ואליבא דר״י דהלכתא כוותי׳ וכאשר רבא בעצמו ס״ל כן לדעת רש״י ז״ל, ורש״י ז״ל לא חילק מעולם בין טעם כ״ש לטעם ממש וגמור, דהיינו בין פחות מס׳ ליתר מס׳, אלא בין ממשא לטעמא במב״מ, וממילא נצמח דגם בשאינו מינו טעמא בלא ממשא אינו אסור רק מדרבנן, וקראי דמשרת וגעולי עכו״ם אסמכתות נינהו, ורק בקדשים הוה טעם כעיקר ואוסר במינו בכ״ש, אבל בשאינו מינו שפיר גם בקדשים בטל בס׳ משום דבאינו מינו גם העיקר והממש שנימוח בטל, וא״כ אין חילוק בין קדשים לחולין במבשא״מ.

שיטת התוס׳, עיקר מימרא דריב״ל דכל איסורין שבתורה בס׳ או במאה על תערובות אינו מינו ולבטל טעם הנרגש בחיך קאי, ובמקום דליכא קפילא ארמאי, ורק באיסורין שאסורים גם לזרים, ולא בתרומה ולא ביין לנזיר, דכל דליכא טעם הנרגש אין צריך יותר ושרי, והא דאצריכו גם במב״מ בלח בלח ס׳ הוא רק משום דלא פלוג רבנן כן כתבו הראשונים ז״ל ולכן כתבו התוס׳ בד״ה ומ״ד בס׳ דלענין מבשא״מ דטעם כעיקר דאורייתא לאו דרשה גמורה היא, דהרי זרוע עם האיל מב״מ הוה דבטל מה״ת ברוב, אלא ס׳ או מאה קבלה היתה בידם, ואסמכוהו האי קרא, ואם באמת טועמים ואין בו טעם גם בפחות סגי, ואם אירע דיש בו טעם אחר ס׳ ודאי אסור מה״ת, אלא שכתבו בד״ה לחומרא דקים להו דביותר מס׳ למר וק׳ למר פוסק הטעם - ואין כוונתם כמו שנראה מלשונם, דלענין מב״מ דרשה גמורה הוא דלבעי ס׳ או ק׳ דהרי כתבו דמדאורייתא בטל ברוב, ולא כמו שפרש״י לולי ילפותא דזרוע בשלה, אלא דרך החלטה כתבו דמה״ת בטל ברוב - ומי חכם ויבין את זאת חדא דסכ״ס עיקר הדין לריב״ל הוא לקולא דסמכינן אס׳ או ק׳ במבשא״מ וליכא קפילא, דמסתמא ליכא טעם הנרגש, וזאת אסמכוהו אקרא דזרוע בשלה שהוא מב״מ, ואין לו ענין כלל למה דצריכין לידע דהיינו דבס׳ או ק׳ אין הטעם נרגש בחיך.

ומה שכתבו בד״ה ולחומרא וז״ל ״ועוד דזימנין פוסק בפחות מס׳ או ק׳ וא״כ הא דילפינן לאסור עד ס׳ וק׳ חומרא בעלמא הוא״ עכ״ל אינו מובן כלל דלפי שיטתם אם באמת פסק הטעם לא בעינן ס׳ או ק׳ דהיינו בטעם קפילא ואומר דלא מרגיש, שנית קשה טובא דבמב״מ שכתבו הראשונים ז״ל דמשום לא פלוג הצריכו כן איך חמור מב״מ דבטל מה״ת ברוב יותר ממבשא״מ דסגי בקפילא, גם לא שייך לא פלוג כלל, כיון דבדאיכא קפילא לא בענין ס׳, הרי מב״מ כמו איכא קפילא דמי, אלא דבזה אני רואה שהתוס׳ לא סברו דמב״מ אטו אינו מינו גזרו להצריך ס׳ או ק׳, אלא מעיקר הדין הצריכו ס׳ או ק׳ במב״מ וכאשר כן הוא ג״כ דעת הרמב״ם ז״ל כמו שאבאר לפנינו אבל חוץ מכל הנ״ל שיטת התוס׳ כעשן לעינים וכחומץ לשנים בפירוש הסוגי׳ בהא דתני׳ בבריית׳ זה היתר הבא מכלל איסור ודברי רבא דקאמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, דנדחקו בדחוקים לא פשוטים, אלא נפלאים ורחוקים הן בלשון הש״ס והן בסברא, וכאשר יראה כל רואה ואין מן הצורך לבאר כל זאת.

וזו שיטת הרמב״ם ז״ל: דמה״ת חד בתרי בטל במב״מ וכן מבשא״מ אי לית בי׳ כזית בכדא״פ דהיינו טעמא ולא ממשו מותר מה״ת, דטעם כעיקר לאו דאורייתא, אלא מדרבנן אסרו במב״מ עד ס׳ ובתרומה עד מאה ובערלה וכלאי הכרם עד מאתים, ובאינו מינו כל זמן שיש בו טעם האיסור דהיינו שנרגש בחיך. כי כן כתב בריש פט״ו ממ״א וז״ל: ״דבר אסור שנתערב בדבר מותר מבשא״מ בנ״ט ומב״מ שא״א לעמוד על טעמו יבטל ברוב״, ואח״כ מפרש תערובות מבשא״מ כיצד, אם יש טעמא וממשא דהיינו כזית בכדא״פ אסור מה״ת אבל פחות מזה אע״פ שנרגש הטעם אינו אלא מד״ס, ולוקה רק מכת מרדות ואח״כ מפרש דין תערובות מב״מ בהלכ׳ ד׳ וז״ל ״נפל חלב כליות לחלב האלי׳ ונמוח הכל, אם הי׳ חלב האלי׳ כשנים בחלב הכליות הרי הכל מותר מה״ת אבל מד״ס הכל אסור עד שיאבד דבר האסור בעוצם מיעוטו ולא יהי׳ דבר חשוב שעינו עומדת כמו שיתבאר, הלכ׳ ה׳ ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשיעור שנתנו בו חכמים, יש דבר ששיעורו בששים, ויש ששיעורו במאה ויש ששיעורו במאתים. הלכ׳ ו׳ נמצאת אתה למוד, כל איסורין שבתורה וכו׳ מבשא״מ בנ״ט מב״מ שא״א לעמוד על הטעם שיעורו בס׳ בק׳ או במאתים״ וכו׳ עכ״ל העתקתי לשונו הזהב בענין זה כדי שתהי׳ לפניך, כי ממנו ניקח לדעת שיטתו בתוך הסוגי׳.

והיא דשיעור ס׳ ק׳ וק״ק לא נזכר רק על תערובות מב״מ, והטעם של ס׳ הוא כדי שיאבד בעוצם מיעוטו, כי הא דחד בתרי בטל מאחרי רבים להטות מה״ת הוא מצד הדוחק וכמו טומאה דחוי׳ בציבור, ולכן לבטל לכתחילה חד בתרי אסור לעשות כן מה״ת, וכאשר ביארנו כל זאת בפתיחה הכללית ולכן אסרו חז״ל לסמוך בביטול איסורים על חד בתרי והצריכו ששים כדי שיאבד בעוצם מיעוטו שאין עינו עומדת, ור״ל דאע״פ דבמב״מ אין חילוק דלעולם לא בטל בשמא ובטעמא כיון דשוה למבטל, וצריכין ההיתר של אחרי רבים להטות גם בס׳ וק׳ כמו בחד בתרי, מ״מ לפי מראית העין יש חילוק גדול, דבחד בתרי ניכר הריבוי של האיסור בתערובות, אבל בנפל לס׳ בין ס׳ לס״א אין העין עומדת לומר שנתרבה התערובות ובתרומה החמירו יותר ובערלה וכלאי הכרם עוד יותר מטעם המבואר, ומצאו סמך נאה על ענין זה בזרוע בשלה דציותה התורה לבשל הזרוע עם האיל, וכאשר הזכיר זאת הרמב״ם ז״ל בהלכ׳ כ״א, וזאת דרך סמך בעלמא אמרו, דהרי מה״ת גם חד בתרי סגי. וכל זאת בתערובות מב״מ אבל באינו מינו הכל תלוי בטעמא, וכל שלא נרגש הטעם שרי גם בלא ס׳ וכל שנרגש אסור גם בדאיכא סמך ומדרבנן דטעם כעיקר דרבנן, וכאן באינו מינו לא הוצרכו לבטל בעוצם מיעוטו כמו במב״מ וסגי להו בביטול הטעם בלחוד משום דבאינו מינו שנשתנה האיסור בשמא ובטעמא ונהפך לגוש אחר חלף הלך לו האיסור וכדעת רבנו יונה ז״ל וכאשר ביארנו זאת בפתיחה דכן הוא לכ״ע אפי׳ לדעת החולקים על רבנו יונה עיי״ש. ולא הזכיר הרמב״ם ז״ל ביטול ס׳ במבשא״מ עד אחר ביאור כל דיני ביטול מב״מ בהלכה כ״ח, חוזר לאינו מינו וכתב וכבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר נאסר הכל וכו׳ ואח״כ כתב ומי יטעום את התערובות וכו׳ ומסיים ואם אין שם עכו״ם לטעום משערין אותו בשיעורו בששים במאה או במאתים עכ״ל, הרי לך מבואר דעיקר ס׳ או ק׳ על מב״מ נקבע, ונסמך אקרא דזרוע בשלה אבל מבשא״מ בטעימת קפילא ורק במקום דליכא קפילא סמכינן אששים, והוא ממימרא דרבא, אבל לא ממימרא דריב״ל, ותדע עוד כי הרמב״ם מצריך בתרומה ק׳ ובערלה וכלאי הכרם מאתים כמו במב״מ וע״כ משום דאינו מינו נלמד ממינו, לשער בחד שיעורא משום לא פלוג.

והא דקתני במתני׳ כיצד משערין כבשר בלפת הרמב״ם ז״ל בפיה״מ מפרשו דעל אינו מינו קאי. כי הגיד נרגש בירך אלא דהתנא נותן לן שיעור על הרגשת הטעם, שיהי׳ נרגש בחיך כ״כ כמו שנרגש הבשר שנותן בלפת. אלא מה דקשה טובא לרמב״ם האיך מפרש מה דקתני אח״כ במשנה, בגיד בין הגידין ובחתיכה בין החתיכות בנ״ט, דאין זה שיעור דהרי באינו מינו בטעימה תלוי ושיעור ששים לא נזכר כלל, ולא עוד אלא דלישנא דבנ״ט לשיטת הרמב״ם ז״ל אינו מובן כלל כיון דעיקר שיעור ס׳ או ק׳ אמב״מ נקבע ומשום דאינו ניכר בכמות התערובות מחמת עוצם מיעוטו ולא משום דהטעם של אינו מינו נאבד בס׳ ועוד זאת דבפ״ב דערלה תנא שיעור ק׳ בתרומה ומאתים בערלה וכלאי הכרם, ולמה השמיט שיעור ס׳ בשאר איסורין, וזאת גם לשיטת רש״י ז״ל קשה דסובר דהאי ק׳ ומאתים הן במינו והן באינו מינו משום דגם רש״י ז״ל סובר דשיעור ס׳ עיקרו אמב״מ איקבע א״כ מה ראה התנא להשמיט שיעור ס׳ בשאר איסורין הן במב״מ והן באינו מינו. ולדעת רש״י ז״ל אין לקושי׳ זו שום יישוב לפע״ד. אלא דבלא״ה יש לתמוה על הרמב״ם לפי פירושו בהאי כבשר בלפת דקאי על חוזק הטעם דבעינן שיטעום למה השמיט דין זה בחיבורו יד החזקה, ניהו דהתנא על ירך שנתבשלה בה גה״נ קאמר, ואנן אית לן אבבנ״ט, מ״מ במה דקאמר דבעינן שיטעום טעם האיסור כבשר בלפת, על כל תערובות מבשא״מ קאי, ולאו דוקא אגיד כמובן. והרמב״ם בחיבורו אדרבה סתם וקאמר בהלכ׳ כ״ט דתרומה טעם לי׳ כהן, ושאר איסורין סמכינן אטעימת קפילא עכו״ם, ולא הזכיר כלל דצריך שיטעום טעם גמור כמו שדרך ליתן בשר בלפת להטעימו משמע דכל טעם שנרגש אסור ודלא כמתני׳ דדוקא כבשר בלפת בעינן.

ולכן קרוב בעיני לדעת הרמב״ם (ולא לרש״י) דבזמן חיבור המשנה, דהיינו תנאים הראשונים באמת לא ידעו משיעור ששים, הן במב״מ ומכש״כ במבשא״מ ובאינו מינו הי׳ בטעימה וכבשר בלפת, ולא כל טעם כל דהו אוסר, והדבר מסתבר, דהרי למאן דיליף טעם כעיקר ממשרת ודאי נמי לאו כל דהוא קאמר, דהרי התורה דיברה בהווה ממשרת צמוקים במים כדי לעשות ממנו מין לשתות, וכן אם מבב״ח ילפינן טעם כעיקר הרי אמרינן לקמן ק״ח ע״א דלאו כל שהוא קאמר משום דדרך בישול אסרה תורה, והכוונה בזה דדיבר הכתוב בהווה כדרך שאדם מבשל בשר בחלב, וא״כ כמו דממועט כ״ש דאין טעמו נרגש כלל, ה״ה ממועט טעם קלוש דהרי דרך בישול אינו כן, אלא כדי להרגיש טעם גמור, ורק אי מגעולי עכו״ם כיליף, אז אפילו בפליטת כלים שהוא ודאי רק טעם כל דהו, ולא כדרך המבשלין או השורין אסור, אבל תנא דמתני׳ דכבשר בלפת קאמר דהיינו כדרך שמבשלים בשר כדי להטעים הלפת, ע״כ טעם גמור הנותן בכוונה לתוך המאכל אוסר, ובב״ח פשיטא דכן הוא אפי׳ למאן דיליף מגעולי עכו״ם, ואפי׳ הוא דאורייתא כדעת הר״ת מ״מ בב״ח דדרך בישול דוקא אסרה תורה, פשיטא דפליטת כלים רק מדרבנן בעלמא הוא, וכאשר הארכנו בזה לעיל בהא דקדרה שבישל בה בשר עיי״ש. וא״כ הוא במבשא״מ, דלא מקרי תערובות האוסר רק אם נתערב איסור כפי דרך המבשלים להטעים המאכל בכוונה, וגם זאת לדעת הרמב״ם ז״ל רק מדרבנן, דכן מבואר בריש דבריו בפ׳ זה דכל שהאיסור פחות מאחד בששה שהוא פחות מכדי אכ״פ אין לוקין עליו, אפילו אכל כל הקדרה, וא״כ במב״מ דמה״ת בטל ברובא חד בתרי, ודאי די הי׳ אם אסרו לפי ערך אינו מינו שהוא כדרך המבשלין ליתן טעם ולא יותר, ולכן קתני שפיר במתני׳ גם בגיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות בנ״ט, ור״ל כערך בשר בלפת הנזכר למעלה, ולדעת הרמב״ם ז״ל דמפרש כבשר בלפת על חוזק טעם הנרגש בחיך דבעינן להרגיש כבשר בלפת, פשיטא דאין זה ס׳ ולא קרוב לו, וממילא דהאי בנ״ט דסיפא שהוא במב״מ נמי ע״כ לאו ס׳ קאמר אלא לפי ערך בשר בלפת, ולכן לא קתני במשנה דערלה שיעור שאר איסורין במב״מ משום דאז לא הי׳ שיעור קבוע אשאר איסורין רק כבשר בלפת באינו מינו ובמב״מ הי׳ נגרר אחר אינו מינו, אבל בזמן שאחר יסוד המשנה החמירו יותר לאסור באינו מינו כל טעם הנרגש וסמכו על געולי עכו״ם דאפילו פליטת כלים אוסר, ואז נתחדש ג״כ האי אסמכתא דזרוע בשלה ולשאר כל תערובות מב״מ בס׳, ולכן האי משנה דכבשר בלפת במבשא״מ ובנ״ט במב״מ לאו הלכתא הוא, אלא במבשא״מ אוסר כל טעם הנרגש אפילו כל דהו, ובמב״מ בעינן ס׳ כדי שיבוטל בעוצם מיעוטו, ומזה סמכו אח״כ אמוראי בתראי להתיר גם תערובות אינו מינו בדליכא קפילא בביטול ס׳ או ק׳ או מאתים להשוות שיעור הביטול באינו מינו כמו במינו כי מסתמא הטעם כבר בטל עוד קודם שיעורין אלו, כך דעת הרמב״ם ז״ל ומי שלבו רחב ויוכל לסלק החומרות מרש״י ורמב״ם על אופן אחר כדי שלא נצטרך לכל מה שכתבו אחזיק לי׳ טבותא רבתא.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה