אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף צח. › פירוש ג

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף צח. · פירוש ג

פירוש ב

ע״ש גמר׳ דבי׳ נשיאה אמרו ביצה בסמך אסורה, בס׳ ואחת מותרת, הא דהפסיק מדיני ביצה דלעיל בעובדא דנפל כזיתא דתרבא, וכחצי זיתא דתרבא - ובלב ארי׳ הרגיש בזה - נראה לפע״ד דהאי חומרא דביצה נצמחת מהא דאמר למעלה דאל תזלזל בשיעורא דרבנן ובעינן סמך דוקא ולא פחות דאז יש מקום להחמיר בביצה או מטעמא דרמב״ן ודעמי׳ משום גודל וקוטן או מטעמא דרמב״ם משום הכירא דבריה, אבל אי הוה אמרינן דהאי שיעורא דסמך לאו דוקא, ומצומצם קאמר, דהרי ר״א רצה לשער האיסור כמו שנצטמק וההיתר כמות שהי׳ קודם ובחצי שיעור רצה ברי׳ להקל עוד הרבה יותר, אז אין מקום לחומרא זו של ששים ואחת בביצה, ומכש״כ אם נאמר דביצת אפרוח רק איסור דרבנן כמש״כ הראש יוסף ז״ל דודאי ניחא שהביא האי דינא בתר דמסיק דלא תזלזל בשיעורין דרבנן.

ובטעמא דהא מלתא דהחמירו להוסיף אחת על סמך בביצה כתב הרשב״א והרא״ש ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל, דמשום שהביצים אינם שוות בגודל וקוטן וטעם זה בעיני לפלא יחשב, חדא דהאי תוספת לקולא יתהפך הלא אם הביצה האסורה היא מן הגדולות מה תת כחה של תוספת חד ביצה ופשיטא דלולי האי חומרת חכמים לא הי׳ עולה על דעת שום אדם לשער ששים בביצים עפ״י המנין כסומא בארובה אם האיסור גדולה וכן להיפך אם הביצה האסורה קטנה, למה החמירו כולי האי להצריך ס״א במקום דלפי המדה הי׳ די בארבעים למשל, ומה תאמר דכל חומרא זו באמת לא נאמרה אלא במקום שלפי אומד שוות הנה האסורה עם המותרות, וכאשר כן משמע קצת מלשון הרשב״א ז״ל עיי״ש. ואם נאמר כן הי׳ מיושב שלא יסתרו המימרא דר״נ דלעיל דביצה בסמך והברייתא דקתני סתם בנ״ט, להא דריב״ל דבעי ס״א מן הכשרות, משום דלעיל מיירי בסתם תערובות דמסתמא אין הביצים שוות, ואז משערין במדידה במים כידוע, והוה בסמך כשאר איסורין, אבל כאן מיירי בתערובות שנראות לפי האומדנא שוות, ואז צריך ס״א דאין לסמוך בזה על האימוד. אבל דבר זה קשה מאד לקבל מכמה טעמים, חדא דעכ״פ הוו״ל לפרש דבהכי קמיירי, ושנית הלא אין זה דין אלא עצה טובה אם לא ירצה לטרוח ולמדוד דלא מסתבר כלל לומר דיאסר לחלוטין התערובות שיש בו ששים, ולא יהני מדידה כמו שמהני בביצים שאינם שוות, ועוד בו שלישיה דאם באמת לפי האימוד שוות הביצים, למה לא סמכו על זה הלא מב״מ דבלא״ה כל עצמיות הששים אינו אלא חומרא בעלמא אטו אינו מינו, וגם רק לעומת הפליטה אנו דנין דבלא״ה רק מחומרא דלא ידעינ׳ קמא נפיק בעינן ס׳ כנגד כל הביצה, וכל זאת אינו שוה להם עד שהוסיפו עוד ביצה אחת, והוא דבר שאין הדעת הבריא סובלתו הא חדא. ועוד אני תמה תמה אקרא על רבותינו הראשונים ז״ל, הלא אי אפשר לבשל ביצים שלמות בלא מים, וא״כ גם המים מצטרף לבטל האסורה ולא עוד אלא שגם הקלופות בין של היתר ובין של איסור מצטרפים לבטל כמו שכתב הש״ך ז״ל בסי׳ פ״ו סקט״ז ומפרש בזה דהני אמוראי דרצו לשער במ״ז ומ״ה אביצים קאי, ומשום דחשבו הקליפות בהדי היתר, וא״כ בלא״ה צריכין אנו למדידה, כיון דאיכא כאן מים וקליפות, וכיון שאנו מודדים אין כאן שום מקום למדוד על שיעור ביצים בינוניות, רק למדוד את כל הקדרה נגד שיעור הביצה האסורה, אם יש בה סמך והוא היותר קשה על שיטת הראשונים ז״ל, ואין לי מקום ליישב עד שיאיר ד׳ עיני למצוא דעת קדושים.

ועתה נבוא לבאר דעת הרמב״ם ז״ל ושיטתו. וצריך אני להעתיק כל פסקי הרמב״ם ז״ל אות באות בהאי ענינא ולדקדק בלשונו הזהב כדי להבין דעת קדשו וזה לשונו בפט״ו ממ״א הלכ׳ י״ז ״וכן שומן של גה״נ שנפל לקדרה של בשר משערין אותו בס׳, ואין שומן הגיד מן המנין, ואע״פ ששומן הגיד מדבריהם הואיל וגה״נ בריה בפ״ע החמירו בו כאיסורי תורה וכו׳ הלכ׳ י״ח אבל כחל שנתבשלה עם הבשר בששים וכחל מן המנין, הואיל והכחל מדבריהם הקלו בשיעורו, הלכ׳ י״ט ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות, אם היתה שם ששים ואחת והיא הרי הן מותרות, היתה שם ס׳ בלבד נאסרו הכל, מפני שהיא בריה בפ״ע עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה, הלכ׳ כ׳, אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצי עוף טהור לא אסרה אותם, וכו׳״ עכ״ל. והריני לבאר פסקים אלו שהוציא הרמב״ם ז״ל מתוך האי סוגי׳. הנה דעת הרמב״ם ז״ל דר״נ ע״כ ס״ל כהלכתא דאבגבנ״ט, ומה שאמר גיד בששים ע״כ אשמנו קאי, וכן הוא דעת הריף ז״ל, ולא עוד אלא אי אגיד עצמו קאי, ולפרש שיעורו לפי התנא דמתני׳ מה לי גיד ומה לי שאר איסורים, דאין לומר דגיד איצטרכי לי׳ שלא תאמר דעכ״פ קליש טעמו, וסגי לי׳ בפחות, הלא משנה שלמה הוא דמשערינן אותו כבשר בלפת, ובלא״ה הלא מפשטות לשון האי מימרא דר״נ משמע דעיקר חידושו הוא אי האיסור מן המנין של ס׳, או חוץ לאיסור בעי ס׳ ופשיטא דבשביל קלישת טעם הגיד אם רצו חז״ל להקל עליו לא בחדא מול ס׳ מקילינן אלא בעשרים או שלשים וכדלקמן, וכן בכחל נמי מה״ט לא ניחא לי׳ לרמב״ם ז״ל במה שכתבו התוס׳ ובהשגות הראב״ד מתכווין על דבריהם, דמשום שאין הכחל גופא האיסור רק משום החלב הכנוס בתוכה, לכן בצרו חדא מן שיעור ס׳ דאי מה״ט בצרו הי׳ להם להקל עכ״פ על שלשים. וכן בביצה לא ניחא לי׳ לומר דמשום גודל וקוטן הוסיפו חדא, וכמש״כ למעלה דהאי חדא פחות או יותר לא משוה החילוק הגדול שבין גודל וקוטן בששים ביצים, ולכן ס״ל לרמב״ם דהאי תוספת וגרעון של אחת בששים אינו אלא משום הכירא דבברי׳ שאינה בטלה בעצמה מפני חשיבותה עשו היכר להוסיף חדא על הששים, ובאיסור דרבנן שלא יחליפו באיסור תורה גרעו אחת מששים, להכירא בעלמא, ואע״ג דהאי טעמא דהכירא לא הזכיר הרמב״ם ז״ל רק בהאי תוספת חדא בברי׳, אבל בגרעון חדא בכחל כתב סתם דהואיל וכחל מדבריהם הקילו בשיעורה, נלמד סתום מן המפורש דכוונת קולא זו הוא לעשות הפרש בין דאורייתא לדרבנן, דלולי זאת אין להאי פחת משישים על נ״ט דאין בו תועלת אלא במציאות רחוקה שום טעם, ואשר מה״ט כתב עליו הראב״ד ז״ל ״ויש נותן טעם טוב מזה״ אבל אם נאמר דלהכירא כדי להבדיל בין איסורי תורה לדרבנן אין טעם טוב מזה, כי כל שאנו עושים מדרבנן דאורייתא יש בו משום בל תוסף, וכאשר כתב הרמב״ם ז״ל סוף פ״ב מממרים באומר בשר עוף בחלב מה״ת, ועיין בש״ך בסוף סי׳ רמ״ב בהגהת הוראות או״ה אות ט׳ דצריך המורה להודיע להשואל אם אוסר מצד ספק או מצד חומרא שאין האיסור ברור, עיי״ש בטעמא, ומה שלא נהגו כן כדאי בזיון. ואכ״מ להאריך בזה. ועכ״פ דעת הרמב״ם בהאי תוספת וגרעון כן הוא. ועפ״י הקדמה זו מפרש מימרא דר״נ הכי, גיד ר״ל שמנו של גיד שהוא דרבנן מצד מנהג קדושים, הי׳ ראוי להתבטל בנ״ט של היתר כמו כחל אלא דכיון דגיד בריה הוא, וה״ה לשמנו הדבוק בו, לכן הוסיפו עליו חדא להכירא, שלא נבטל הגיד חד בתרי ביבש ביבש, ולכן בעינן ס׳ לבד מן הגיד כאיסורי תורה. ובדקדוק גדול כתב רבינו ז״ל שמנו של גיד הנשה שנפל לתוך קדרה של בשר, דהאי של בשר הוא לכאורה שפת יתר דכן הדין גם בנפל לקדרה של ירקות או שאר תבשילין מבשא״מ, ומדנקט קדרה של בשר הרי מוכח דרק במב״מ הדין כן כי שמנו של גיד עם בשר מב״מ הוא, וכמבואר בפי׳ המשנה לרמב״ם ז״ל על משנתינו ומזה נסתר מה שכתב הש״ך ז״ל בסי׳ פ״ו סקי״ז דלדעת הרמב״ם בביצה דמשום בריה בעינן ס״ב, הוא בנתבשל הביצה בשאר תבשיל, והפרמ״ג ז״ל כתב ע״ז דהוא פשוט, ובמחכ״ת של הני שני עמודי ההוראה זה ליתא, ופלא והפלא שלא חשו על דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בפירוש ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות, ומסתמא סברו דלאו דוקא נקט שנשלקה עם ביצים ודיבר בהווה דאין דרך ביצה שלמה לבשלה בתוך התבשיל, אבל מה יענו על הא דשמנו של גיד דודאי דרכו יותר לתתו בתוך ירקות להטעימם, מליתנו לתוך קדרה של בשר ולמה הוסיף הני תיבות של בשר, ולא כתב עכ״פ סתם שמנו של גה״נ שנפל לתוך קדרה, יהי׳ מה שיהי׳ אלא ודאי דהאי תוספת אחת משום בריה לא שייך אלא בתערובות מב״מ. ולא בשא״מ, והטעם פשוט ומבואר דהרמב״ם ז״ל ס״ל דעיקר שיעור ששים על מב״מ נאמר וסמכוהו אקרא דזרוע בשלה וכאשר אבאר דעתו ז״ל לפנינו בסוגי׳ דזרוע בשלה, אבל מבשא״מ הוא תמיד בנ״ט דהיינו בקפילא, ורק במקום דליכא קפילא סמכינן אששים עפ״י הסכמת אמוראי בתראי. אבל המשניות והברייתות לא ידעו משיעור זה במבשא״מ כלל, וכאשר מבואר דעתו ז״ל בפט״ו שם, וא״כ האי תוספת אחת להכירא אין לו מקום אלא בתערובות מב״מ דשם תמיד בעינן ס׳ והוסיפו על ברי׳ עוד אחת בתערובות אינו מינו דעיקר בקפילא ואם אין בו טעם מתירין גם בארבעים, ועוד פחות מזה, ורק במקום דאירע דליכא מי שיטעום משערין בס׳, מפני שאז בטח לית בי׳ טעם, ומה מקום יש כאן להוסיף חד להכירא, ולא עוד אלא דבאינו מינו לא נבוא לעולם לבטל בריה שלמה דהרי ניכר האיסור, ולכן כל עצמות טעמו של הרמב״ם ז״ל לא שייך אלא במב״מ, ולכן דוקא נקט קדרה של בשר אצל שמנו דגיד, ודוקא נקט ביצים אצל ביצת אפרוח, משום דדוקא במב״מ איכא האי תוספת חד להכירא, ואל תשיבנו דביצה שיש בה אפרוח בביצים מבשא״מ הוה דלא שוה בטעמא. דהנה לדעת הרמב״ם ז״ל דעיקר שיעור ששים על מב״מ נאמר, וכאשר ביאר בתחלת ובהלכה כ״א הרי במב״מ אזלינן בתר שמא כרבא וכל ששוה בשמא בעי ששים, אע״פ דבטעמא אינו שוה, וטעם קפילא ולא הרגיש, דלדעת הרמב״ם סגי בזה מבשא״מ, אבל אם שווה בשמא לא סגי בקפילא לחוד, ובעי ששים והענין מובן היטב עפ״י ביאורנו בפתיחה דכל תערובות מבשא״מ ע״י התערובות לח שנבלל ונעשה גוף אחד, הרי הוא עתה מב״מ, אלא כיון דשמא של האיסור נשתנה וקיבל עתה שמא של ההיתר שהוא העיקר בהאי תערובות, פקע איסורי׳ שהי׳ עליו, ואי דיאסר מכח יוצא מן הטמא ודלא כרבנו יונה, הרי זה איסור חדש ולא מצא חייל בתערובות כדברי המרדכי עיי״ש ותמצא נחת, ולפי הקדמה זו, כל ששוה בשמא ולא בטעמא, כמו חמרא עתיקא בחדתא, לא סגי לן בטעימת קפילא עד דאיכא ששים, גם לדעת הרמב״ם ז״ל דהרי ע״י התערובות נעשה מב״מ, ושמא לא נשתנה, כי היכי דנימא דפקע איסורו הראשון, וזה אמת וברור, ולכן כאן דכוותי׳ כיון דגם האי אפרוח בשם ביצה יקרא כל זמן שלא יצא האפרוח לאויר העולם, לכן לענין ששים דין מב״מ אית לי׳, ומה עמקו בזה דברי חז״ל דקמפרשו הא דקתני בתוספתא, ביצי׳ טהורות ששלקן עם ביצים טמאות בביצה שיש בה אפרוח, ואמאי קרי לי׳ טמאה כיון דאית בי׳ אפרוח קרי לי׳ טמאה. ולא על חנם קרי לי׳ ביצים טמאות, אלא להודיעך דהאי בנ״ט דקתני היינו ששים ככל תערובות מב״מ דבעי סמך דוקא ולא סגי בקפילא, משום דבשמא שוות הנה, דביצים קרי להו, ועיין בראש יוסף ז״ל ד״ה ע״ש גמר׳ שכתב וז״ל: ״ודע דנו״ט דקתני היינו שיעורא דס׳, דומי׳ דרישא ביצים טמאים ששלק עם ביצים טהורות דהוה מב״מ פירושו נ״ט בס׳, ה״ה נ״ט דסיפא אית לן למימר כן, ובדליכא קפילא דאל״כ בטעמא ממש דהוה אינו מינו׳ עכ״ל ומה יענה הוא ז״ל לרמב״ם דבעי בביצת אפרוח ס״א והיא, הכי הוא ז״ל נמי בדליכא קפילא איירי, אבל בדאיכא קפילא ולא הרגיש טעם האפרוח מותרות הביצים שנשלקו עמה גם בפחות מס׳, והיתכן דהרמב״ם ז״ל יסתום דבריו לכתוב דבדאיכא רק ס׳ בלבד נאסרו הכל, ולא יזכיר דאם איכא קפילא ויאמר דאין בהם טעם אפרוח דמותרות, אם לא שיאמר דע״י האי תוספת חד על הששים עקרו דין קפילא בביצת אפרוח מכל וכל וזה דבר זר לא ניתן להאמר, ולא עוד אלא דא״כ לא היה הרמב״ם ז״ל כותב בשמנו של גיד שנפל לקדרה של בשר כמש״כ לעיל, אם דגם באינו מינו גזרו להצריך ס״א משום ברי׳, אלא ודאי כמש״כ דגם ביצת אפרוח שוה בשמא עם שאר ביצים, לכן בעי ס׳ והחמירו עוד להצריך ס״א וממילא בנשלקה בתבשיל אחר אינו מינו הדין בנ״ט ע״י קפילא ככל שאר איסורי התורה, ודלא כש״ך ופרמ״ג ז״ל, אם לא שיאמרו מאחר דאנן עפ״י הסכמת הרמ״א ז״ל בריש סי׳ צ״ח אין סומכין על קפילא וצריכין תמיד ס׳ גם באינו מינו, ממילא בביצת אפרוח בעינן ס״א משום חומרא דבריה, אבל לאחוז חומרת הרמב״ם בביצת אפרוח משום בריה וחומרת רש״י ז״ל להצריך ס׳ גם באינו מינו, ע״ז אמרו חכז״ל כסיל בחושך הולך.

ועדיין נשאר לן לבאר בשיטת הרמב״ם ז״ל דאיך יפרנס הרמב״ם ז״ל הסוגי׳ דמימרא דר״נ והתוספתא דביצה שיש בו אפרוח דינו כשאר מב״מ דבעי ס׳ חוץ מן האיסור ותו לא, דהרי ר״נ בפירוש אמר כן דביצה בס׳ ואין ביצה מן המנין, והתוספתא נמי דקתני בה בנו״ט דהוא ששים ותו לא, דבשלמא לאינך הראשונים מר״נ לא קשה דמצי מיירי בביצה בשאר תבשיל ולא עם ביצים, והתוספתא דקאמר בנ״ט היינו נמי ס״א דבבצים ס״א הוה כס׳ בשאר איסורין, דהאי יתר ביצה משלים הקוטן וגודל, משא״כ לרמב״ם ז״ל ר״נ לא מצי מיירי בשאר תבשיל, דהרי אינו מינו בקפילא ולא בס׳ והתוספתא דקאמר בנ״ט, ע״כ דלא בעינן יותר משיעור ששים שהוא בנ״ט, דלרמב״ם ודאי מודדין הביצה האסורה ומצרפין להיתר המים והקליפות לבטל, אלא דמשום בריה בעינן תמורת ששים בדקדוק ששים ואחד בדקדוק, וא״כ במקום דקתני בנ״ט א״א להכניס האי תוספת אחת על סמך הא חדא, שנית הלא הרמב״ם ז״ל בשמנו של גיד נמי בעי תוספת אחת משום בריה, אלא דכיון דהוא רק מדרבנן ובדרבנן בעלמא כמו בכחל וכדומה סגי בנו״ן טי״ת לפי פירושו, לכן סגי בשמנו של גיד בס׳ והוא, וא״כ בביצת אפרוח לפי מה שפסק הרמב״ם ז״ל בפרק ג׳ ה״ח לחלק בין ביצת טמא לביצת טהור דביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה לוקה עליה משום שרץ העוף אבל ביצת עוף טהור אין בו אלא מכת מרדות מדרבנן עיי״ש, וכאן כתב סתם ביצת אפרוח דבעי ס״ב והי׳ לו לחלק בין ביצת עוף טמא לטהור דבביצת אפרוח טהור סגי בס׳ והוא, ולא עוד אלא דלפי שכתב רש״י ז״ל דמשום נבלה קאתינן עלה, אז גם ברי׳ אינה, וכיון דאין זה אלא נבלה דרבנן הוה לי׳ בנו״ן טי״ת ככחל, ועיין בראש יוסף מה שהאריך בהני ענינים, אבל ליישב דעת הרמב״ם ז״ל לא העלה כלום כאשר יראה כל רואה.

אבל מה שנראה לפע״ד בזה הוא, דלהרמב״ם ז״ל האי ביצת אפרוח טהור לענין זה כדאורייתא, דהרי דומי׳ דחצי שיעור הוא דנלמד מריבוי׳ הכתובים מכל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם כדתני׳ בבריית׳ לעיל ס״ד ע״א. והא דקאמר שם דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, משום דאפילו ביצא לאויר העולם אוסר כ״ז שלא נפתחו, וזאת ודאי רק דרבנן בעלמא ופליגו בה ראב״י ורבנן בביצה דף ו׳ ע״ב, אבל ביצה שריקמה שכתב עליו הרמב״ם דמכין אותו מכת מרדות אם אכלה, הוה איסור תורה כחצי שיעור, דהרי מריבוי דכל קאתא, ותדע דהרי שם בהלכ׳ שאחרי׳ כתב הרמב״ם ז״ל דין דנמצא עליה קורט דם, אם על החלמון אסורה כולה ביצה, ולא כתב דמכין עלי׳ מכת מרדות כמו שכתב תחלה בביצה שריקמה, וכן דרכו בכל מקום לכתוב מכת מרדות רק על דרבנן שנדרש ונסמוך אל הכתוב שהוא כדאורייתא, וכמו חצי שיעור ואז לוקין מכת מרדות, כעין שלוקין על לאו גמור מלקות ארבעים, וכן תראה שכתב בפ״ז הט״ז וז״ל: ״יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות איסורן מדברי סופרים ואם תאמר שהן אסורין מה״ת בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהן אלא מכת מרדות, ויהיו כחצי השיעור מה״ת ואין לוקין עליו״ עכ״ל, הרי משמע מדבריו דעל דברי סופרים ממש גם מכת מרדות ליכא אלא במקום שדרשו כן מריבוי הכתובים, וגם משקיל וטרי׳ שבגמ׳ מוכח כן דפריך התם על הא דמפרש רבא על ביצת השרץ שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, אי הכי מאי ארי׳ דטמאה אפי׳ טהורה נמי, דתני׳ כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, ומתרץ מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ויל״ד הלא לדעת הרמב״ם ז״ל דכל דאתא מריבוי הכתובים אין בו מלקות, מה פריך טהורה נמי דהא עכ״פ אין לוקין אטהורה כיון דאתי׳ רק ״מכל״, וע״כ לומר דהכי פריך כיון דאתי׳ מריבוי דכל, אפרוח שיצא לאויר העולם לראב״י, ע״כ דריקמה אית בי׳ מלקות דעל ריקמה לא בעינן ריבוי כלל, דאם בעינן הריבוי׳ על ריקמה באפרוחים שיצא מנ״ל, וע״ז מתרץ דבאמת גם לראב״י לאו מריבוי דכל אוסר באפרוח אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וריבוי׳ דכל אריקמה אתא ולא לקי רק מכח מרדות כמו בחצי שיעור. ועכ״פ יצא לן מכל הנאמר דלדעת הרמב״ם ז״ל בריקמה דאתי מריבוי דכל ולוקין מכת מרדות עליה הוה דאורייתא כחצי שיעור, וצריך ס׳ כשאר איסורי תורה, וכמו שאמר ר״א לקמן ועוד דחצי שיעור אסור מה״ת, וממילא דהאי תוספת חד משום בריה שייך נמי בביצת אפרוח טהור. וזה דלא כרש״י ז״ל שכתב דמשום נבלה נגעה בה ואז לא הי׳ בה משום בריה כמש״כ הראש יוסף ז״ל, אלא משום שרץ נגעה בה דמרבינן ״מכל״. ודע דבלא״ה נמי לא הבנתי דברי הראש יוסף ז״ל במה שכתב דאם משום נבלה אין כאן בריה. הלא לרמב״ם קאי ולרמב״ם ז״ל הלא גם בנבלה איכא בריה כמו שפסק בפ״ד ה״ג עיי״ש.

והשתא דאתינן להכא נאמר דר״נ קאמר ביצה בס׳, ולא בעי ס״א מיירי בביצת אפרוח עוף טהור דמסתמא כך הוא כמובן, דהרי ביצת טמא ניכרת ואין דרכו לשלקו אפי׳ אינה אוסרת בטעמא דמיא בעלמא היא, אבל דכיון דטמאה למה יבשלנה וגם איסור יש בדבר לבשל טמאות ונו״ט דשמא יבא לאכלן, וס״ל לר״נ דגם מה שאסור מריבוי הכתובים כמו חצי שיעור כדרבנן יחשב, וכמו שכתבנו לעיל דף מ״ט ע״ב בתוס׳ ד״ה רב ואיסורא דאורייתא, ליישב דעת רבא דרצה להקל בחי״ט כמו בשאר דברי סופרים, משום דמהלכה אתו עיי״ש, וכן מר בר ר״א לקמן דרצה להקל בחצי שיעור אף דודאי ידע וסבר כר״י דחצי שיעור אסור מריבוי הכתובים, וכן סגי לי׳ בס׳ כמו בשמנו של גידת ותחלה קאמר דין דשמנו של גיד וכחל שנדע דבאיסור דרבנן הקלו לפחות חדא וסגי בנו״ן טי״ת והוסיפו חדא בגיד משום בריה, ואח״כ קאמר דבביצת אפרוח טהור נמי כדרבנן דנין לי׳ ולכן בס׳ והוא סגי, כמו בשמנו של גיד, אבל אנן דלא פסקינן לא כרבא דלעיל ומחמירנן בס׳ חי״ט כמו בשאר איסורי תורה, וכן בחצי שיעור חשבינן כדאורייתא לענין שיעור ס׳ כר׳ אשי, לכן שפיר פסק הרמב״ם כר׳ חלבו אמר ר״ה, דביצה בס׳ והיא אסורה, בין בטמאה ובין בטהורה, דשניהם אסורים מה״ת. אולם בתוספתא דקתני דביצה בנ״ט ודאי דנשנית קודם האי גזרה שגזרו להוסיף חדא על הביצה משום בריה דלדעת הרמב״ם ז״ל בלא״ה מוכרח לומר כן, דהרי לדעתו גם בגיד צריך להוסיף חד משום בריה, ואיך יפרנס משנתינו דקתני בגיד בין הגידין בנ״ט דהיינו ששים והרי התנא דמשנתינו סובר יש בגידין בנותן טעם והוה לי׳ דאורייתא, ולמה לא בעי ס״א כמו בביצה להכירא דברי׳, אלא ודאי דהמשנה נשנית קודם האי תקנה, ובזה נתבאר שיטת הרמב״ם ז״ל על נכון, וגם הסוגי׳ מתיישבת שפיר בס״ד. ועוד זאת ארשום כאן דמה שהקשה הפלתי ז״ל ואחריו יתר האחרונים על התוס׳ ד״ה ביצה בס׳, למה לא כתבו דר״נ אתא לאשמעינן לאפוקי מדר׳ חלבו אר״ה דסגי בס׳ והיא, ולא בעינן ס״א והיא. קושי׳ בדותא היא, דאי לאפוקי מדר׳ חלבו הוול״ל ביצה בס׳ והיא מותרת, וכלשון ר׳ חלבו, אבל מדקאמר ביצה בס׳ ואין ביצה מן המנין, הרי הרבותא דאין ביצה מן המנין של ס׳ ולא דלא בעי ס״א וזה פשוט.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה