דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף צז. · פירוש ג
ע״ש גמר׳ דתני׳ קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ״ט וכן תרומה. ועיין בראש יוסף שהביא דברי הרמב״ם בשם הרא״ה ז״ל דמייתורא דהאי רישא דפשיטא הוא דלא יבשל חלב בקדרה שבישל בה בשר מדקדק הרא״ה דאתא לאשמעינן, דדוקא בבת יומא, אבל באינה ב״י מותר לכתחלה ולא גזרינן אטו ב״י, משום דהתירא בלע, והנה בתרומה לא כ׳ מידי דלמה יהי׳ מותר אינה ב״י דהרי כאן לזר איסורא בלע ועיינתי בריטב״א גופא, ומצאתי שכתב דהתירא בלע אינו דומה לכלי מדין.
ולכאור׳ אין מובן לדבריו, הרי אדרבה מקשין העולם איך יליף טעם כעיקר מגעולי נכרים, דלמא משום בב״ח ציוה להגעיל דלכ״ע בבב״ח אמרינן טעם כעיקר, אבל באמת קושי׳ זו כרוב קושי׳ העולם, אין לה התחלה כלל, דאי רק משום כלי חלב כדי לבשל בהם בשר, וכן להיפך ציוה התורה להגעיל, למה המתין בפ׳ זו עד מלחמת מדין, הלא בכל בית ישראל יש כלי חלב ובשר ואם רוצה להשתמש בהם להיפך צריכין הגעלה, ואל תשיבני דאה״נ אלא דאגב ציוה להם להטבילם מטומאת עכו״ם הי׳ מוכרח לצוות גם אהגעלה דזה ליתא, דהרי טבילת כלים לדעת הרמב״ם ורוב הראשונים אינו אלא מדרבנן, וקרא דוטהר אסמכתא בעלמא, אלא אפילו לדעת הרשב״א ז״ל שדאורייתא הוא ונאמר שכלי תשמיש צריכין תחלה העגלה קודם טבילה, אז ודאי לא דברה תורה אלא מכלים שנשתמש בהם איסור אבל נשתמש בהם חלב טהורה, למה נבעי הגעלה לטבילה. ועכ״פ ברור הדבר דמשום בשר או חלב לא ציותה התורה להגעיל רק משום בשר או חלב שאסורים בעצמם משום טמאה וטרפות ונבלות ולכן יפה קאמר הרא״ה ז״ל, דבכלי מדין לא דיברה מהתירא בלע, וממילא דלא דיברה מתרומה בלע, דודאי לא הי׳ בתוך כלי מדין, אלא דתימא גדולה היא, דמה רצה בזה לומר, הכי בשביל זה לא נצריך מה״ת הגעלה בקדרה ב״י מבשר לחלב ומתרומה לחולין בשביל שאינם דומי׳ דכלי מדין אתמהה. והי׳ עולה בדעתי דהרא״ה ז״ל סובר כקושי׳ המהר״ם א״ש ז״ל שהביא ק״ז בעהחת״ס ז״ל בתשו׳ פ״ו ליו״ד, דחקר אפי׳ אי בכל האיסורין טעם כעיקר דאורייתא, מ״מ לא אסרה תורה אלא טעם הבא מן הממש, כמו משרת ענבים שהמים קבלו טעם מן הענבים, וכן יקדש להיות כמוהו, וה״ה בב״ח, טעם הבא מן הגדי לתוך החלב, אבל טעם כלי לתוך חלב שהוא טעם מן הטעם מנ״ל, ואפילו מאן דיליף מגעולי עכו״ם הרי אין בזה אלא עשה דתעבירו באש, ולא לאו ללקות על האי טעם היוצא מן הכלי, וא״כ איך נאמר דיתהווה בב״ח מפליטת כלים עיי״ש דרבו החת״ס זצ״ל קלסי׳ בסברתו, אבל כתב דסוגי׳ הש״ס וכל פסקי הפוסקים לא חלקו בזה, בין טעם הבא מן הממש ובין טעם הבא מן הכלי. ואם הרא״ה ז״ל סובר כן שפיר כתב דבהתירא בלע לא מצי להיות בב״ח, ולכן לא בעי הגעלה כלי בשר לחלב או להיפך מה״ת, אלא דגם אז עדיין קשה בתרומה מ״ט לא נלמד לאסור טעם היוצא מן הכלי לתוך חולין, כיון דכאן איסורא בלע לגבי זר. שנית עדיין קשה דאם לזה כיוון הרא״ה וס״ל דבאמת אין איסור מה״ת לבשל חלב בכלי של בשר וכן להיפך מה״ט דהתירא בלע, וא״א ללמוד מכלי מדין רק איסורא בלע, כי מכח טעם כעיקר א״א לאסור רק טעם מן הממש ולא טעם מטעם, וא״כ נפל פיתא בבירא דמה קשי׳ לי׳ דהתנא מה קמ״ל באמרו דקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב פשיטא. הלא צריכה רבה דהרי מה״ת שרי, וע״כ מדרבנן אסור וצריך להשמיענו איסור זה באיזה משנה או ברייתא, ולפע״ד באמת נראה דהאי ברייתא מש״ה נקט בב״ח ותרומה הני דלא הי׳ בכלי מדין להשמיענו דאין בהם איסור תורה לבשל, כיון דהוא פחות מטע״כ, וניהו דאסרה תורה כלי מדין ונאמר דלאו חידוש הוא דלא אסרה אלא קדרה ב״י, מ״מ דין חדש הוא לאסור פליטת כלים, טעם הבא מן הטעם, ולא למדין רק על הני איסורים שעליהם קאי הקרא לצוות להגעיל, ולא בב״ח דהתירא בלע ולא תרומה דאין איסורו שוה בכל, וה״ה נמי כלי יין לנזיר ודלא כמו שכתבו התוס׳ בפסחים ובנזיר בסוגי׳ דטעם כעיקר דה״ה כלי יין דהרי ציווי דהעגלת כלי מדין כמו דלא הי׳ על כלי חלב או בשר משום דמה ענין זה למלחמת מדין כמש״כ לעיל, ה״ה כלי יין לנזיר נמי אין לו שייכות למדין, וא״כ למ״ד דיליף טעם כעיקר מגעולי עכו״ם, באמת לא יליף רק לאיסורי טמאה ונו״ט ודם וחלב שישראל נזהרים בהם ולא עכו״ם, אבל בשר או חלב או תרומה לזר ויין לנזיר טעם כעיקר מה״ת עכ״פ בפליטת כלים לא שמענו לדעת הרא״ה ז״ל, אשר כפי הנראה שכן סובר האי תנא דברייתא, אשר משום זה צריך להשמיענו דמ״מ מדרבנן אסור לבשל בהם, וממילא גם באינו ב״י אפשר דלא פלוג רבנן, אע״ג דהוה גזירה לגזירה, ועכ״פ מכאן א״א למידן היתר ודו״ק היטב.
אחרי כתבי כל זאת ראיתי בחדושי הצל״ח על חולין שכתב בפשיטות דבלועת חלב בכלי לדעת רש״י דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן ק״ו דאינו עושה בב״ח, דאם בלועת איסור אינו אוסר כש״כ דבלועת היתר לא נעשה איסור עיי״ש מה שמיישב בזה קושי׳ העולם דאיך למד רבא מכילכית באילפס דאינו אלא טעם כעיקר מדרבנן אבב״ח דטעם כעיקר דאורייתא לסמוך אארמאי. ועכ״פ כיון שכתב הוא ז״ל דלרש״י איכא ק״ו דבלועת חלב לא נעשה בב״ח, ה״ה לתוס׳ דס״ל טעם כעיקר בכל איסורין דאורייתא, בב״ח עדיין לא שמעינן דבלועת היתר יעשה בב״ח וכקושי׳ המהר״ם א״ש ז״ל.