דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף צז. · פירוש ב
ע״ש גמר׳, ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאי, ופרש״י ז״ל וז״ל, ״נחתום עכו״ם ואשמעינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר או״ה״ עכ״ל מהא דמפרש קפילא נחתום ע״כ דלאו ע״ש האי מעשה קרי לי׳ כן, אלא דבעינן אומן היודע להבחין בין הטעמים ומ״מ בעינן לפי תומו ולא סמכינן אחזקה, דאומן לא מרע אומנתו, ופירוש זה הוא פלא והפלא, חדא דלמה צריך אומן ולא סגי באינו נרגש לסתם בני אדם, ובפרט לדעת רש״י ז״ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא ומכ״ש אם נאמר דאחר ששים קאמר דבעי קפילא, דודאי רק דרבנן הוה האי טעמא שלאחר ס׳, ולמה לן להחמיר להצריך אומן המרגיש יותר מסתם ב״א. שנית אמאי בעינן מסלפ״ת ולא נסמך אאומן דלא מרע אומנתו כמש״כ התוס׳, ומה שהוסיף רש״י ז״ל דלא יודיעוהו שצריכין לו לדבר או״ה, הוא סותר למה שכתב תחלה לפי תומו, דהרי מסלפ״ת היינו שלא ישאלו כלל, רק כלאחר יד יוציאו ממנו מה שהרגיש. והרבה דיו נשפך לפרש דעת רש״י ז״ל ובכל מה שכתבו בזה באחרונים ז״ל לא נח דעתי וזה מה שנרא׳ לפע״ד בזה. הנה תחלה נאמר דרש״י ז״ל הי׳ מדקדק שיטתו מלשון הגמ׳ דמדלא קאמר יטעמנהו לקפילא, אלא ״לטעמיה״ משמע מאליו ולפי תומו, וממילא גם קפילא ע״כ אומן קאמר ולא על שם המעשה העושה עכשיו קראו כן, דכיון דהוא כלאחר יד ולפי תומו טועם ולא בתורת ציווי לידע ולהבחין בטעם המאכל איך קראהו קפילא בשביל עשיית דבר שאינו מתכווין לכך, אלא ודאי דנקרא כן ע״ש אומנתו שהוא נחתום, וזה נכון מאד, אבל נשאר עלינו לבאר למה צריך לכל זה, ואם אינו אומן דלא מרע חזקתו למה לי לפי תומו. אבל דע כי מאחר דאנן מהדרינן לברר אחר ששים אי אית בי׳ טעמא קלישתא שאסרו חז״ל כל שטועם לפי תומו ואינו מתכווין לכך, לא סגי לן בסתם ב״א, אם אחר טעימה כלאחר יד ולפי תומו יאמר, שלא הרגיש אותו הטעם שאנו דנין עליו דכיון שלא נתכווין להבחין בטעמים, מלתא דלא רמי׳ עלי׳ הוה ולאו אדעתי׳ ולכן בעינן דוקא שידע בשעת טעימה שיש נפקותא בטעימתו ואז ודאי סגי גם בסתם ב״א כל שלא הרגיש ולכן בתרומה סגי לי׳ בסתם כהן, וכל שנותן לקפילא אומן הוא מפסיד ממון של ישראל חנם, אמנם בתערובות דאיסורא מה נעשה אם ליתנה לקפילא אומן שיטעמנה ויאמר לנו כפי אומנתו אם הרגיש הרי הפרזנו על המדה להחמיר יותר מדי, ואם שנטעמנה לסתם נכרי הלא אינו נאמן לנו בהגדתו שלא הרגיש. ומלתא דעבידי לגלוי לא שייך כאן דבסתם ב״א איכא דמרגיש ואיכא דלא מרגיש, כי חושי ב״א חלוקים, וכמו בבדיקת סכין דאין כל אצבעות שוות, כן בחוש החיך הטועם. ואם נתנו לו לטעום כלאחר יד ולפי תומו לא סגי בהכי, דכל שלא כיוון להבחין אינו מרגיש כ״כ כמובן, ולכן נתן ר׳ יוחנן דחכים בטרפות ובכל מילי עצה טובה ומושכלת, דליתן לקפילא ארמאי דליטעמיה לפי תומו מפני דאומן הרגיל בטעימת המאכלים להבחין בין הטעמי׳ גם בטועם לפי תומו בלי כוונה להבחין בין הטעמים, ירגיש עכ״פ כסתם ב״א בכוונה ואין מדת הדין לקוי אם נסמך על הגדתו, ולכן קאמר לטעמי׳ דהיינו לפי תומו, ודייקי קפילא ארמאי שהוא אומן להבחין. כדי שיהי׳ טעימתו שוה עם טעימת סתם אדם הטועם בכוונה, כדי להבחין אבל אחר שכבר טעים שפיר מצינן לשאול אותו בתורת אומן מה שהרגיש כי הגדתו אינה צריכה להיות מסלפ״ת דכיון דהוא אומן שפיר סמכינן אחזקתו שלא מרע אומנתו כמש״כ התוס׳, ולכן דקדק רש״י ז״ל שלא הזכיר ״מסיח״ רק דסמכינן עלי׳ לפי תומו ר״ל בטעימה לפי תומו, דהרי מלשון וליטעמי׳ נשמע רק דהטעימה תהי׳ כלאחר יד ולפי תומו. וא״כ אח״כ דשואלין אותו בתורת אומן זה שהרגיש הוסיף רש״י ז״ל שפיר דלא יודיעוהו שצריכין לו לדבר או״ה, אלא דנפ״מ למלתא אחריתא דאם יודיעוהו שלדבר או״ה צריכין יש חשש שכדי להכשיל יאמר דלא הרגיש ולא יפסיד אומנתו בכך, כי הכל יודעים דדרכם כן להכשיל, ובזה דברי רש״י ז״ל שפיר מזוקקים ומצורפי׳ כזהב וככסף וחכמת שלמה דיבר בו, בפירושו של הני שלשה תיבות דליטעמי׳ קפילא ארמאי. ומה מאד מיושב בזה קושי׳ התוס׳ שהקשו על הא דרבא דעמד על הבריית׳ לשאול, בשלמא תרומה טעם לי׳ כהן, אלא בב״ח מאן טעים לי׳ שהקשו להם למה לא קמתמה רבא על כל הני משניות דקתני בהו בנו״ט בתערובות יי״נ ובב״ח, ולפי האמור בשיטת רש״י ז״ל ניחא, דבכל הני ידע דאפשר לסמוך אאומן נכרי מצד חזקתו דלא יפסיד אומנתו, ואי דבאומן שהוא מרגיש יותר ימצא שיחמיר שלא כדין, שאני היכי דאפשר מהיכי דלא אפשר, אבל כאן בברייתא דקתני תרומה ובב״ח בהדדי, משמע לי׳ דשווין הן דנותן טעם בב״ח כנ״ט בתרומה, ואם נצטרך בב״ח אומן המבחין בטעמים הרי אינו שווה האי נ״ט עם נ״ט בתרומה, דשם לא צריך אומן אבל השתא דאמר ר״י דסמכינן אקפילא ארמאי בטעימה דלפי תומו, אז שפיר שווין הן כנ״ל, ואע״ג דלפ״ז חסר בדברי רבא האי תיבת ״דלטעמיה״ דמיני׳ ילפינן כל זאת כנ״ל, אין זה קושי׳ דכיון דקאמר דשמעינן מר״י דסמכינן אקפילא ארמאי א״כ באופן הנ״ל קאמר, דאי בתורת אומן ומשום חזקה דלא מרעה אומנתו אין זה רבותא דפשיטא, דהרי על האי חזקה סמכינן בכ״מ אלא ודאי דהרבותא דסמכינן אטעימה שלפי תומו, ודו״ק.