דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף צג: · פירוש ד
רש״י ד״ה ירך שלמה משמע. אין זה ציון, דבגמ׳ לא קתני תיבת ירך כלל, אלא רש״י ז״ל מוסיף זאת כדי שנבין דיוקא דבעל הגמ׳, והרשב״א ז״ל כתב דלא ידע מי הכריחו לזה, ולמה לא פירש דקמדייק מדתקני ״מפני שמקומו ניכר״ דע״כ בשלמה קמיירי. ותלמידי הרבני מו״ה שמואל קעפטש נ״י השיב ע״ז דלשון ״מפני״ שהוא בהחלט מורה דע״כ ירך שלמה משמע דאי ירך בין שלמה ובין חתוכה, הי׳ לי׳ למיתני ״אם מקומו ניכר״ ולא ״מפני״ ולכן יפה עשה רש״י ז״ל שהי׳ מדקדק נפלא שכתב, דירך שלמה משמע, דרק אז מצי קתני מפני שמקומו ניכר, יפה דיבר, ומ״מ אומר אני דשפיר תפס הרשב״א ז״ל, כי פרש״י ז״ל בזה הפלא ופלא, כי האי ״חתוכה לא״ דקמדייק הש״ס, אין הכונה על חתיכה מן הירך, שליש או רביע, דהרי חתוכה בוי״ו ולא חתיכה ביו״ד קאמר, כי באמת בין כולה למקצתה אין נפקותא כי אותו חלק של הירך דהוא הכף מקום מושב הגיד, אם אינה נפרעת לעומת הגיד, ניכר שפיר כמו בכולה, והא דנקט ירך דודאי כולה, ולא מקצתה משמע, אין בזה דיוק של כלום דהרי ממתנה דיבר התנא, ואין דרך לשלוח אלא ירך כולה, לאו מקצת ממנה, אבל הדיוק הוא דמיירי ע״כ באינה נפרעת במקום הגיד כדרך שפורעין אותה כדי לנקרה, וגם חתוכה כולה קאמר, אלא שנפרעת וממילא אין חתוכה ממועט מירך דכולה ירך, דהאי חתוכה נמי כולה ירך קאמר, אלא שנפרעת, אבל ממיעוט ממה דקתני מפני שמקומו ניכר, ותדע שכן הוא, דאם מלשון ירך, משמע אינו מפורעת כמש״כ רש״י ז״ל, מה זה דקתני במשנה שהגה״נ בתוכה, פשיטא דבירך שלמה שאינה מפורעת, הגה״נ בתוכה, והכי הול״ל שולח אדם ירך לנכרי מפני שמקום גה״נ ניכר אלא ודאי דאיכא ירך שאין גה״נ בתוכו, והיינו כשהיא מפורעת, ומ״מ נקרא ירך וא״כ איך מצי לידוק מירך דמיירי באינה מפורעת, אם לא ממאי דקתני מפני שמקומו ניכר.
ומה דקתני לשון ״מפני״ שהוא בהחלטה, ולא לשון ״אם״ הוא, משום דמסתמא אינה מפורעת, דכל שהגה״נ בתוכה למה היה לו לפרעה דיותר מתכבד בה כשהיא שלמה ולא נפרעת, ואל תאמר א״כ מהא דקתני שגה״נ בתוכה למדין דבשלמה מיירי, ולמה לי מפני שמקומו ניכר, הא בורכא דניהו דמסתמא בשלמה מיירי, אבל איך נידוק מני׳ דחתוכה אסור לשלוח וכמו שכתבו לעיל, דלא מצינן למילף דחתיכה וחלק ממנה אסור, אע״ג דמתני׳ כולה ירך קאמר, משום דדיבר התנא בהווה, ולא לדייק מני׳ דבאופן אחר אסור, וה״נ א״א למידק דחתוכה אסור, משום דמסתמא משלימה דיבר, ולכן יפה העיר הרשב״א ז״ל על דברי רש״י, דלאו מירך קדייק אלא משום דטעמא קתני מפני שמקומו ניכר, וזה ברור ואמת בס״ד.
ודע דמה שכתבתי דחתיכה מן הירך נמי מותר לשלוח, אפילו אם אינו ניכר אי ניטל גידה או לא, ר״ל שאפשר שניטל אע״פ שאין האי חתיכה מפורעת כי הפריעה מסתמא אינה ניכרת בכל חתיכה וחתיכה, מ״מ מותר לשלוח, הוא אמת וצדק דמה דקתני במתני׳ טעמא דמפני שמקומו ניכר, לא תידוק מני׳, דאם לא ניכר לא לכאן ולא לכאן אסור, דזה ודאי ליתא, דכל שאין ללוקח מן הנכרי איזה הוכחה שהחתיכה מן הירך המנוקרת נחתכה, מהיכי תיתי יאכלנה, והרי תראה דהראב״ד ז״ל מובא בח׳ רשב״א ז״ל וברא״ש ז״ל, מוכיח מהא דחתוכה לא, דיש לסמוך על כל אדם מעלמא שניקר כמו בשחיטה עיי״ש, הרי דמש״ה אסור לשלוח משום דמדינא שרי לסמוך על מה שרואה שהירך חתוכה כדרך שפורעין הטבחים לנקרה, דמסתמא גמר ניקורו ויודע לנקר, אבל כל שאין הוכחה כלל שעסק אדם בניקור האי בשר, פשיטא דאסור ליקח ולאכלו, בלי בקי שיראה אם אין בחתיכה זו חלק מן הגיד. והא דקתני במתני׳ מפני שמקומו ניכר משום דבירך שלמה אין במציאות אלא או שתהי׳ ניכר דלא ניטל גידה, או אם היא מפורעת כדרך שפורעין לנקרה שתהי׳ נראית כמנוקרת, אבל לעולם בחתיכה שאפשר להסתפק אם באה מירך מנוקרת או אינה מנוקרת נמי שרי. ולפ״ז הא דפריך בגמ׳ א״ה שלמה נמי לא לישדר לי׳ דחתיך לי׳ ומזבין לי׳, נמי אין הפירוש דחתיך לי׳ לחתיכות ומזבין חתיכה חתיכה, דאז פשיטא דלא קזבני מני׳ דעכ״פ ספק איכא, אלא דהש״ס קפריך דהנכרי הרוצה למכרו לישראל יפרענה בכיון לרמות את הלוקח שיהי׳ סבר שהוא מנוקרת ומוכנת לו מיד לאכלה. שלא יצטרך להוליכה למנקר שיש בו טורח והוצאה, אמת דא״כ נהפוך הוא דאפי׳ חתוכה לישדר לי׳ דכיון דגוי מצי לחתוך כחתיכה דישראל, ממילא אין לסמוך אלא דהש״ס לא חש להאריך והקשה אפילו שלמה לא או דאפילו חתוכה שרי דחד טעמא אית בשניהם דמשום דמצי מחתיך ומזבין יש לאסור בשניהם, וממילא גם להתיר בשניהם וע״ז קמשני דאפ״ה חיתוכא דעכו״ם שאינו בקי במושב הגיד לא יכוון המקום, ומידע ידיע לכל המכיר את מקום מושב הגיד, דאין זה חתיכת ישראל המנקר, ואם האי לוקח גם בזה אינו בקי, כי גם הוא אינו יודע לכוון מקום מושב הגיד, אז מסתמא לא יקחנה ויאכלנה בלי להראותה למבין ולא צריכין לדוחק שכ׳ הרשב״א ז״ל על דברת הראב״ד הנ״ל, דבס״ד קודם דמתרץ דחיתוכא דנכרי מידע ידיע, באמת הי׳ סובר דמשום קלי הדעת אנו צריכין לחוש שלא לימכור ירך שאינה מנוקרת משום דדייקינן מן המשנה דחתוכה לא, דזה ליתא כמש״כ לעיל דמשנה מש״ה נקט שלמה, משום דאין דרך לשלוח חתוכה. והרי תראה דרש״י ז״ל בשם רבו הוכיח מכאן דניקור הגיד סימן מובהק הוא לשלוח לחברו ע״י נכרי בלי חותם ואם הי׳ מפרש קושי׳ הגמ׳ דחתיך לי׳ ומזבין לי׳, חתך לחתיכות ולא בכוונה לרמות שהיא מנוקרת, אלא דעל ידי שנחתך לחתיכות אין מקום הגיד ניכר, ואתא למיזבן מני׳, וע״ז משני דחיתוכא דעכו״ם מידע ידיע, ר״ל כל שלא ניכר מקום מושב חתך הגיד, על הספק שמא בא חתוכה מירך מנוקרת לא יקחנה, ואם הוא מקלי הדת שמקלו יגיד לו, אין אנו אחראין לו כאשר כן מתפרש לדעת הרשב״א ז״ל, אז ליכא שום הוכחה דניקור הגיד יהי׳ סימן בשולח לחברו ע״י עכו״ם, דהרי התם המחליף מתכווין לפרעה כמו אותו הירך שבידו, ומנין לנו שאין בידו לדמות חיתוכו לחתך דישראל. אלא ודאי דרבו של רש״י ז״ל היה מפרש קושי׳ הגמ׳ דחתוך לי׳ ומזבין לי׳ בכוונה לדמות לחתך דישראל, כדי לרמות ללוקח שהיא מנוקרת, ומ״מ מתרץ דכל שאינו בקי בניקור ולא ידע מושב הגיד אינו יוכל לכווין חתך לחתך, וזה ברור לפע״ד בס״ד.
ועפ״י הדברים האלו נפלאתי עוד על דברת הרשב״א ז״ל בריש הסוגי׳ שכתב דמה דנקט התנא דינו דחתוכה לא, בשולח לנכרי, ולא נקטו בישראל כתנא דברייתא משום דאתא לאשמעינן, דלא תימא דהאי שילוח לנכרי הוא כלפני דלפני, שלא קפדינן כמבואר בגמ׳ ע״ז דף י״ד ע״א ודף ח׳ ע״א, קמ״ל דהכא קרוב הדבר וכודאי משוינן לי׳, וכהא דתנן בגד שאבד בה כלאים לא ימכרנה לנכרי, שמא יחזיר וימכרנה לישראל עכת״ד, ועיין בהגהות מלא הרועים, דהקשה לפ״ז מה פריך הש״ס דילמא חתיך לי ומזבין לי׳ דהרי זה אינו כודאי עכ״פ, וא״כ תו הוה לפני דלפני. ואני תמה למה לא הקשה דעדיף מני׳, הלא התם בע״ז מסוחרים דיבר שקרוב לודאי שימכרו להעובדים, ומ״מ מותר משום דחשב לפני דלפני, ואיך כתב כאן הרשב״א דבשולח דורון לנכרי חשב יותר כודאי מהתם אתמהה, הלא בשולח דורון לנכרי קמיירי דאין דרכו למכור, ואם אולי ימכרנה, הלא הרבה נוכרים לפניו למכרה, וכן הוא בבגד שאבד בו כלאים דמסתמא סתם קונה בגד יחידי לעצמו קנאו, ולא למכרו לאחרים ומ״מ חשו שמא יחזיר וימכרנה לישראל, ואיך סבר הרשב״א לתרץ זאת במה שכתב דהכא כודאי יחשב, והוא הפלא ופלא.
אבל מה שנראה לפע״ד ביישוב קושי׳ הרשב״א ז״ל מסוגי׳ דע״ז דלפני דלפני שרי, הוא דלא אמרו חילוק זה בין לפני ללפני דלפני, אלא במקום שהעושה שלא כדין עושה, ועובר עבירה במזיד, ואנו אם מקרבין לו הדבר הרי עוברים אלפני עור, משום מסייע, באופן דרק בתרי עברי דנהרא עוברין אבל בחד עברא לא, כדאמרינן בריש ע״ז, ה״ה בלפני דלפני נמי שרי דכל שהוא עובר עבירה, אין אנו אחראין לו, אלא בחד לפני שלא להושיט כוס יין לנזיר ואבמה״ח לב״נ, אבל לא שלא להושיט לאחר אפילו קרוב הדבר שממנו יגיע לנזיר ולב״נ, דאלפני דלפני לא מקפדינן במקום דאין במעשה שלנו אלא מסייע, ועיקר העבירה על הנזיר והב״נ שעוברים בשאט נפשם, אבל כאן מיירי דישראל הלקחו בהיתר גמור אכלו, כי שרי לי׳ לסמוך על החתך הלזה לומר דניטל גידה, וכן בבגד שאבד בו כלאים, דשרי לישראל ליקח מן הנכרי דאין לו לחוש על חוט של כלאים שאבד בו, וא״כ מי שמכרו לנכרי אם אח״כ יגיע ליד ישראל ויכשל בו, כל הקולר תלוי בצוארו והרי הוא העושה כל האיסור, ר״ל דמבטל איסור לכתחלה, דהרי ע״י שמסר האי בגד והאי ירך מפורעת שנראית כמנוקרת ביד הנכרי, הרי הוא כמבטל איסור לכתחלה, והוא איסור דאורייתא עיין בנוב״ת יו״ד סי׳ מ״ה ועיין היטב מה שכתבנו בזה בפתיחה הכללית.
והרי הרשב״א ז״ל בעצמו כתוב דבין מכריזין ובין אין מכריזין תקנתא הוה אבל מעיקר הדין אסור למכור ומותר ליקח מהם ובודאי דין דאורייתא קאמר דאסור למכור דהוה כעין שלח לתקלה ודו״ק היטב.