אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף צג: › פירוש ג

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף צג: · פירוש ג

פירוש ב

משנה שולח אדם ירך לנכרי שגה״נ בתוכו מפני שמקומו ניכר. אגב אורחא שמעינן ממשנתינו דגה״נ מותר בהנאה, וכדדייק כן בפסחים כ״ב ע״א, והביא הרא״ש ז״ל כאן פסק הרמב״ם ז״ל דגה״נ מותר בהנאה, אלא דחכמי לוניל נתקשו בפסק זה שהוא נגד הסוגי׳ דפסחים שם דתולה דין זה במ״ד יבגבנ״ט משום כשהותרה נבלה ליתננה לגר או למכרה לנכרי, היא וחלבה וגידה הותר, אבל למ״ד אבגבנ״ט לא הותר גה״נ בכלל נבלה א״כ אסור בהנאה, וכאשר באמת ר״ש אוסר גה״נ אף בהנאה וכיון דרמב״ם ז״ל ס״ל כר׳ אבהו ופוסק אבגבנ״ט, וכדאיפסקי הלכתא לקמן צ״ט ע״ב, איך מזכי שטרי לבי׳ תרי ופוסק גה״נ מותר בהנאה, והרבה דיו נשפכה לתרץ פסקיו בזה ולא אביא כאן רק מה שכתב ק״ז בעהחת״ס זצ״ל בחדושיו מימי חרפו, והוא עפ״י קושי׳ הפ״י בפסחים דנילוף היתר הנאה מטרפה, דהתם הרי כתיב לכלב תשליכון אותו, וגה״נ אפי׳ אין בו טעם הרי ראוי לכלב עכ״פ. ותי׳ הצל״ח דבטרפה דכתיב בשר בלא״ה אין הגיד בכלל, כיון דלית בי׳ טעם, אלא דלר״י לקמן ק״ב דבמה״ח נמי כתיב בהאי קרא, הרי מחלק הקרא לשנים בשר בשדה וגם טרפה ל״ת, הרי דלא קאי בשר אטרפה, שפיר מצינן למילש מטרפה כקושי׳ הפ״י, אלא דלר״ש דאית לי׳ כ״ש למלקות, ע״כ לא בעי קרא מיוחד אבשר מה״ח, וכמש״כ רש״י ז״ל לקמן ק״ב סוף ע״א, דלהכי פלגינהו קרא לאבמה״ח ובמה״ח לחייב אאבר אע״פ שאין בו שיעור בשר, ואבשר אע״פ שאינו אבר, ולר״ש גם בבשר לא בעי שיעור, וא״כ שפיר קאמר לר״ש גה״נ אסור בהנאה, אלא לדידן מותר בהנאה מקרא דטרפה עכתד״ק מימי חרפו. ובמחכ״ת גירסא דינקותא היא, וכל דבריו בזה אינם אלא תמוהין. כאשר אבאר לך חדא: קרא דלכלב תשליכון אותו לכ״ע ע״כ אבשר דכתיב ברישא דקרא קאי, ולא אטרפה דהרי אותו בלשון זכר כתיב ולא מצי קאי רק אבשר, ולא אטרפה שהיא לשון נקבה, ועיין לקמן ק״ב ע״א ברש״י ד״ה ה״ג ואין שחיטתה מטהרתה. ואפי׳ לר״י דבמה״ח נמי בהאי קרא אזהיר, בשר דקרא אתרווייהו קאי ומתפרש ובשר בשדה ובשר מן הטרפה לא תאכלו, וכאשר ביארתי בפתיחה ובהרבה מקומות לעיל, לאו דטרפה לא קאמר אלא לאחר דעבדי כעין בשר, דהיינו ששחטה ולא מחיים ולא לאחר מיתה דמחיים הרי בלא״ה איכא במה״ח דהיינו טרפה, כמש״כ הרמב״ם דהוה בשר טרוף דלכן הוה חד לאו עם הטרפה וחד מלקות, ולאחר מיתה כל טרפה נבלה מקרי דטרפות תחלת נבלות, וכמש״כ הרמב״ם דמצטרפין מה״ט דאין כאן תרי לאווין, וא״כ נהפוך הוא, דלר״י ודאי דקאי ובשר דקרא גם אטרפה והרי תראה מלשון ר׳ יוחנן בעצמו דכן הוא דקאמר ובשר בשדה טרפה ל״ת זה בשר מה״ח ובשר מן הטרפה. ולא קאמר והטרפה ולר״ל דס״ל דבמה״ח וטרפה תרי לאווי נינהו, הי׳ מקום לומר דבשר בשדה קאי אבשר קדשים דיצא חוץ למחיצתו, אי לאו דאותו בלשון זכר מורה ע״כ דקאי ובשר גם אטרפה, ולר״ל נמי רק אלאחר שחיטה דיבר הכתוב, דהוא ס״ל בהמה בחי׳ לאברי׳ ולחתיכת בשר עומדת, עיין לקמן ק״ב ע״ב, וא״כ לא חל לאו דטרפה עד שלא הלך לו לאו דבמה״ח, וכמש״כ רש״י ז״ל לקמן ק״ג ע״א ולכן גם הוא קאמר בשר מן הטרפה הא חדא.

שנית מה שכ׳ דלר״ש ע״כ קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר רק אאבמה״ח אבל במה״ח לית לי׳ כלל, דאי בשר מה״ח אסור, למה לי לאו דאבמה״ח דהא איכא כ״ש בשר באבר, דבר זה קשה לשמוע, דלא לישתמט תנא לומר דליכא לאו אבשר מה״ח והוכחתו דא״כ לר״ש למה חלקן הכתוב לשנים כקושי׳ רש״י לקמן אינה מכרעת. לא מבעי׳ לר׳ יקיר שבתוס׳ שבועות דבתערובות מודה ר״ש דלא מחייב אכ״ש דליכא סברת אחשבי, דבעינן לאו מיוחד לאבמה״ח כמובן אלא דגם בלא״ה כיון דלקרבן גם לר״ש בעי כזית ורק למלקות סגי בכ״ש, משום דאחשבי׳ ע״י שאכלו במזיד, א״כ פשיטא דאף לדידי׳ לא חל איסור אכ״ש בתחלת ביאתו לעולם, והתולש כ״ש בשר מה״ח, ודאי דלא מחייב על אכילתו, כיון דבשעת תלישה לא חל עליו האיסור. וזה אמת.

אבל מה שנראה לפע״ד ביישוב פסק הרמב״ם ז״ל הוא, דלפי דרכו בפיה״מ לקמן במשנה דנוהג בטהורה, דבין לר״י ובין לחכמים קרא, דע״כ לא יאכלו ב״י את גה״נ, לבני יעקב נאמר, אלא דפליגו אי אנן מחזקינן בהאי איסור מטעם שנאסר לבני יעקב, או שנאמר דע״כ נשנית בסיני, דלולי זאת אין אנו מחויבים לקיים מה שנאסר קודם מ״ת עיי״ש, א״כ ליכא מהאי קרא שום קושי׳ אר׳ אבהו דהרי הוא יליף דכ״מ דכתיב אכילה גם הנאה במשמע, או מנבלה או מטרפה כמבואר שם בסוגי, והוא דרשה מייתורא דקרא ולא מצי קאי על האי, ע״כ לא יאכלו ב״י את גיד הנשה, שהוא סיפור המעשה של קודם מ״ת, וא״כ גם ר״א ודאי מודה דבני יעקב לא הוזהרו אלא על אכילת גה״נ, ולא על הנאתו, וממילא אנן דלא אכלינן או כר״י משום דנאסר לב״י, או כרבנן משום דע״כ האי איסורא דבנ״י נשנית בסיני ע״פ, פשיטא דלא ניתוסף איסור הנאה אח״כ, דלא נשניח אלא מה שנאסר לבני יעקב ולא יותר, ור״ש דאוסר גה״נ בהנאה ע״כ דלא סבר בזה כפי׳ הרמב״ם ז״ל, וכסתם גמר׳ דנראה נגד הרמב״ם ז״ל, וכמו שהבאתי לעיל צ״ב ע״א, אלא דהרמב״ם מסתמא מצי חיילי׳ ממקום אחר, עד שלא חש לא להא דר״ש ולא להני שקיל וטרי׳ שבגמ׳ דנראה דלא כוותי׳, וכאשר במקומו הארכתי, והראתי דקרא מסייע לי׳, דהרי מסיים ״עד היום הזה״ ולשון זה ע״כ מורה דאינו ציווי אלא סיפור המעשה שלא אכלו. ועכ״פ האי פסק דגה״נ מותר בהנאה אפי׳ למ״ד אבגבנ״ט לפי שיטתו דלכ״ע הקרא ביעקב נאמר ולא בסיני, שריר וקיים ודו״ק היטב.

ודע דלדידי בלא״ה קשי׳ לי על הסוגי׳ דפסחים הנ״ל דמקשה מגה״נ ודם דאיך אפשר דהני איסור גיד וחלב ודם יהי׳ א״ה הלא אז כל בהמה מקצתה איסור הנאה יש בה מחיים דגם גה״נ ע״כ מחיים נאסר כמש״כ התוס׳ בריש פרקן ומכש״כ דם וחלב ואיך התירה תורה לחרוש ולדוש בשור דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, אבל בשור לחודא שפיר דמי, ולא תחסום שור בדישו, אבל לדוש בלא חסימה שפיר דמי, והרי נהנה מגה״נ וחלב ודם ואל תשיבנו דמותר מצד זוז״ג, דאפי׳ למ״ד זוז״ג אסור אינו אלא מדרבנן, דזה טעות גדול דפשיטא דמי שמסיק תנורו בעצי הקדש ועצי היתר ביחד, או החורש בשור של הקדש ושל חולין ביחד דמעל מה״ת משום דנהנה מן הקודש, דהרי אישתרשי לי׳ האי שווי׳ של עצי הקדש, או מלאכת השור של הקדש, דמה מהני לי׳ שנהנה גם מן החולין להצילו מידי איסור נהנה מן ההקדש, ורק אחר המעשה אם דנין מה דינו של התנור המוסק או שדה החרוש, בזה ליכא איסור תורה כלל להנות מהם, אפי׳ בלא זוז״ג דאפילו בעצי הקדש או שור הקדש לחוד אין זה אלא גורם הנאה דשרי מה״ת, כמו חליפי איסורי הנאה דאע״פ שההחלפה בעצמה הוא איסור תורה, אבל החליפין מותרין אבל מדרבנן אסורין הן החליפין והן התנור המוסק והשדה החרושה, בדליכא זוז״ג אבל בדאיכא זוז״ג עצי איסור ועצי היתר פלוגתא הוא וכאשר הארכתי בזה בסוגי׳ דשוחט בסכין של ע״א לעיל דף ח׳ עיי״ש, וא״כ פשיטא לי דאם גה״נ וחלב ודם היו איסורי הנאה, דלא הי׳ רשאי לחרוש ולדוש בשור, וא״כ מה פריך הש״ס והרי גה״נ והרי דם ואיצטרך ילפותא מקראי להתירם בהנאה ומכש״כ דקשה לר״ש דס״ל באמת דגה״נ אסור בהנאה, איך נהנין משור בחייו לעבוד עמו או לרכוב עליו, ובעיני צע״ג וד׳ יאיר עיני.

שוב נתיישבתי דעל ר״ש לא קשה מידי דהוא ע״כ ס״ל דגה״נ לא נאסר מחיים, כיון דדרש כל שבשרו מותר גידו אסור למיעוטו גיד של טמאה, ה״ה דקאי על זמן נמי דכל זמן שבשרו אסור, לא נאסר הגיד, דהוא דרש דירך אכול ולא גידה, וע״כ מירך המוכנת לאכול דיבר הכתוב. ועיין בצל״ח פסחים בסוגי׳ דחזקי׳ ור״א שהביא דעת הירושלמי דלר״ש גם גה״נ של נבלה מותר כטמאה דכל שבשרו אסור גידו מותר. ומה דבעינן קרא להתיר חלב ודם בהנאה אין קושי׳ כ״כ, דלא סמך הקרא ללמוד היתר הנאה מכללא וכעין זה מצינן הרבה פעמים ודו״ק.

כתב הראש יוסף ז״ל דהא דנקט שולח ולא מוכר דאתא לאשמעינן דרך אגב דגה״נ מותר בהנאה, ובמוכר הלא כתבו התוס׳ לקמן צ״ב ע״ב ד״ה והלכתא, דאין הנכרי נותן יותר בשביל הגיד אלא דבמתנה מתכבד כשהירך שלמה ולא חתוכה עכת״ד, ולא זכיתי לירד לסוף דעת קדשו, הלא תנא דידן יבגבנ״ט ס״ל בכולא פירקן, א״כ בכל גוונא איכא הנאה כשהגיד בתוכו כיון דראוי לאכילה הן במכר והן במתנה הן בשלמה והן בחתוכה, והתוס׳ לקמן אזלו לפי ההלכתא דאבגבנ״ט. גם החילוק שבין מכר למתנה הגם שהביא כן בשם הדרישה לא שמיע לי דאם המקבל מתנה מתכבד יותר בירך שלמה ממילא שווי׳ מתעלה, ומי שלוקחה כדי לכבדה במתנה לאחר יתן יותר עבור הירך שלמה מחתוכה. ובגוף סברת התוס׳ אני בעניי בער אני ולא אבין, איך מקרי כזאת נהנה מן הגיד מה שהירך שלמה ולא ניטל גידה, הלא אם לא היה להירך גה״נ נמי היתה שלמה, כי הלא לא הגיד עושה אותה שלמה, אלא אם הי׳ מוכרח להוציא ממנה הגיד, היתה מתקלקלת ומי שמע מעולם הנאה כזו. ומה דהוכיח הש״ס בפסחים מהאי משנה דגה״נ מותר בהנאה הוא משום דהאי תנא סובר יבגבנ״ט, וא״כ שפיר מוכח מהא דשולח אדם ירך לנכרי שגה״נ מותר, ומה דפריך שם על הילפותא מנבלה הניחא למ״ד יבגבנ״ט אבל למ״ד אבגבנ״ט מא״ל, לא פריך איך מותר לשלוח ירך לנכרי דלמ״ד אבגבנ״ט בלא״ה מותר לשלוח דאינה שוה יותר בשביל הגיד שבתוכה, אלא דהגמ׳ פריך, הכי נאמר דלמ״ד אבגבנ״ט תהי׳ גה״נ באמת אסור בהנאה, אם יש לו בו צורך להשליך לכלבו או לעשות ממנה רצועה וכדומה. ועיין עוד לקמן מה שכתבתי על דברת התוס׳ שם. שוב ראיתי דהראש יוסף ז״ל לקמן בעצמו הרגיש במה שכתבתי.

בהגהות מהר״צ חיות ציין כאן ירושלמי פ׳ כ״ש והצל״ח שם דמפרש דבריו דמוקי מתני׳ בנבלות ובנבלות דוקא גה״נ מותר בהנאה מטעם דר״ש מי שבשרו אסור גידו מותר. ולא ידעתי איך מתפרש האי מפני שמקומו ניכר והק״ע קמפרש דמותר אפילו במקום שמכריזין, דישראל חברו יכיר שנבלה היא דהרי לא ניטל גידה, והוא פלא דדילמא חתך לי׳ עכו״ם ואח״כ ימכרנה לישראל, ועיין לקמן בד״ה גמר׳ חיתוכא דעכו״ם מה שכתבתי שם גם זולת זאת אין דין זה שייך בפרקן דעוסק בדיני גה״נ. גם לשון בגיד של נבלות דקאמר, אינו מדוקדק, דיותר הוול״ל בגיד דטרפות דהוא יותר שכיח מנבלות. ולכן פירוש זה בירושלמי קשה להולמו ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה