דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף צב: · פירוש ד
ע״ש גמר׳ ונוהג בשליל, א״ש וחלבו מותר לד״ה, חלבו דמאי וכו׳ ואראר״א מחלוקת בבן ט׳ חי והלך ר״מ לשיטתי׳, ור״י לשיטתי׳ ואלא חלבו דגיד וכו׳, ומסיק דבאמת חלבו דגיד קאמר ומתני׳ מחלבו דשליל לא דיבר, רק הברייתא כולל גם החלב עם הגיד דחד דינא אית להו, ותלוי בפלוגתת ר״מ וחכמים בעסקי שחיטה בפרק בהמה המקשה. והנה יש כאן מבוכה גדולה בין הפוסקים כי הסוגי׳ והמשניות סותרים אהדדי. דהנה הסוגי׳ דכאן מביאה דברי ראאר״א בלי חולק עד שמקשה מני׳ עלי׳ דשמואל. ולעיל ע״ה ע״א קאמר ר׳ יוחנן דתלש חלב מבן ט׳ חי, חלבו כחלב בהמה, וכיון דאיכא איסור חלב במעי אמו, די לולד להיות כאמו, ואיך תתיר השחיטה בולד מה שאינו מתיר באמו. ושנית והוא היותר קשה, דלעיל בבהמה המקשה סותם רבינו הקדוש כר״י דבן ט׳ חי ניתר בשחיטת אמו דשנאו בלשון חכמים, וכאן בגיד הנשה סתם כר״מ דנוהג בשליל, ושנה דאינו נוהג בשליל בלשון יחיד ור׳ יהוד׳ אומר אינו נוהג בשליל, ואם תלוי זה בזה כראאר״א הרי חזר רבנו הקדוש מפרק לפרק, וע״י חומר אלו הקושי׳ נתהוו ד׳ שיטות בהלכה סידרם ופירשם הראש יוסף ז״ל על נכון, ואלו הן א׳) ר׳ אפרים פסק מכח זה כר״מ גם בשחיטה דבן ט׳ חי בעי שחיטה מה״ת ושיטה זו א״א להעמידה כלל דכמה סוגי׳ מורים דהלכה בזה עכ״פ כר״י, דבן ט׳ חי ניתר בשחיטת האדם. ב׳) שיטת רבנו הצרפתיים דפסקינן כר״י הן בשחיטה והן בחלב וגיד דניתרין בבן ט׳ חי ע״י שחיטת האם, ונהי דתולש חלב מבן ט׳ חי חלבו כחלב בהמה, היינו משום דיצא לאויר העולם, והא דרבי סותר את טעמו לסתום לעיל כר״י וכאן כר״מ, הוא משום דבגיד פליג אי אסור משעה שנוצר או בעינן ג״כ חדשים כחלב דכתיב בי׳ שור או דמוצא מכלל שליל באשם דאינו בעמוד והקרב, ובזה פסק רבי כר״מ, דגיד שאני ונאסר משעה שנוצר וכמשמעות הסוגי׳ בריש פירקן. ג׳) שיטת הרי״ף ז״ל כפי הבנת הרשב״א ז״ל, דפסק כר״י בשחיט׳ דבן ט׳ חי ניתר וכן חלבו מותר, אבל גה״נ אסור בשליל כסתם מתני׳ דהכא, וראאר״א דאמר אבריית׳ דר״מ ור״י הלכו לשיטתם רק אחלב קאמר ולא אגיד, דבזה לא הלכו לשיטתם אלא פליגו אי גיד אסור משעה שנוצר או דינו כחלב דבעינן חדשים ואוירא. ד׳) דעת הרמב״ם ז״ל דמדחה הא דראאר״א דהלכו לשיטתם מהלכה, ופסק כשתי סתמות בשחיטה כסתם דלעיל דחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, ולענין גיד פסק כסתם דהכא ונוהג בשליל בריש פ״ח ממ״א, וכן לענין חלב דבן ט׳ חי הנמצא בבהמה שחוטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת בפ״ז ה״ג, ובכל שיטה משטות אלו יש קושיות אנה ואנה עיין היטב בביאור הראש יוסף ז״ל.
ופסק בעלי השו״ע הוא דבסי׳ ס״ד הביא המחבר דעת רבנו הצרפתים לדעה ראשונה, דבן ט׳ חי גידו וחלבו מותר, ואח״כ הביא בשם י״א דחלבו אסור. ובסי׳ ס״ה הביא ג״כ דעת הי״א דבשלמו לו חדשיו ויצא חי לאויר העולם גה״נ שלו אסור ושם כתב הרמ״א ז״ל דנהגו להחמיר כסברא האחרונה. פסק מוקשה כזה לפי דעתי לא נמצא בכל פסקי השו״ע.
חדא דפסק להקל באיסור תורה שיש בו מלקות, כשיטה א׳ של בעלי התוס׳ ודעמם, נגד ג׳ שיטות הלא המה הרי״ף והרמב״ם עיקרי ההוראה, ושיטת רבינו אפרים דמחמיר עוד יותר. אבל שנית קשה והוא העיקר דבגיד שהביא המחבר דעת הי״א לאסור כתב דדוקא בשלמו לו חדשיו ויצא חי לאויר העולם, ושיטה זו חדשה לא נמצא בשום פוסק דלדעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל גה״נ אסור משעה שנוצר, ולא בעי לא חדשים ולא אוירא, דהרי לדעת הרי״ף לא קאי ראאר״א אלא אחלב דהלכו בו לשיטתם, אבל בגיד לא תלי הדבר בשחיטה כלל, אלא פליגי סתם אי נוהג בשליל או לא ומשעה שנוצר כסתם סוגי׳ דריש פרקן, ודלא כסוגי׳ דלקמן דף ק׳ ע״ב, דרק בהכי מתיישב שיטתו דפסק בחלב להתיר ובגיד לאסור דוק ותשכח, ומכש״כ לדעת הרמב״ם ז״ל דפסק דלא כראאר״א ואוסר גם בחלב הרי מפורש פוסק בחלב דוקא בבן ט׳ חי, אבל בגיד הנשה פסק סתם נוהג בשליל ואינו מחלק כלל בין ב״ט לב״ח דחלב דוקא דלא איקרי שור עד ששלמו לו חדשיו אבל גיד נאסר מיד. וע״י פסק השו״ע נכשלו השוחטים שאוכלין ומאכילין שליל בלי ניקור הגיד על סמך שיטה יחידית נגד הרי״ף והרמב״ם עמודי ההוראה. ולא די בזה אלא שלפי דעתי שיטת הרמב״ם ז״ל היא השיטה המחוורת להשוות הסוגיות והמשניות בלי דוחק אשר על כן ודאי צריכין לחוש עכ״פ באיסור חלב שבכרת לשיטתו ולא כמו שפסק המחבר כדעה הראשונה, ומכש״כ דלא כרמ״א ז״ל דלא חש להגיה דנוהגין להחמיר בחלב כמו שהגיה בגיד הנשה, דלפע״ד באיסור כרת אין להקל נגד דעת הרמב״ם ז״ל, אפילו הוא יחיד כי פסקיו המה סולת נקיה מנופה בי״ג נפות, ואבאר בזה.
הנה לפע״ד נראה ברור דהרמב״ם ז״ל הי׳ מקיים הני תרי משניות דנראין כסותרין וגם דברי ראאר״א, ומ״מ אין כאן שום קושי׳ דראאר״א שפיר קאמר דר״מ ור״י דברייתא דפליגו בגיד וחלב של שליל, לשיטתייהו אזלו ועל עסקי שחיטה פליגו ובבן ט׳ חי, אבל בבן ח׳ לד״ה הן גיד והן חלב מותר, דניהו דגיד אסור משעה שנוצר, דליכא שום טעם לומר דבגיד בעינן חדשים, מ״מ השחיטה מתרת דאין לומר דר״מ פליג וסובר דאין השחיטה מתרת כלל, וכקושי׳ הרא״ש ז״ל לעיל, דדי לולד להיות כאמו, דא״כ, איך כולל גיד וחלב בהדדי, לומר בשניהם דנוהג בשליל, דהרי חלב אינו נוהג אלא בבן ט׳ חי, והגיד הרי נוהג משעה שנוצר, אלא ודאי דגם ר״מ מודה בהא לר״י, דכל שהשחיטה פועלת על הולד, גם גידו וחלבו מותר, ולכן שפיר כולל הני שניהם בהדדי, דניהו דבגיד מתחיל האיסור משעה שנוצר, וחלב רק מב״ט מ״מ אין נפקותא בזה, דהא עד שנעשה ב״ט השחיטה מתרת, ורק בב״ט נאסרו שניהם, משום דטעון שחיטה ואי דנפ״מ בתולש מן הולד שבמעי אמו, דבחלב עד ב״ט מותר, ובגיד אסור, ממציאות רחוק כזו אשר בו פליגו ר״י ור״ל לעיל בפ׳ בהה״מ לא דברו התנאים, והאי נוהג ואינו נוהג בשנמצא במעי בהמה לאחר שחיטה קאמרו, אבל אם נאמר דר״מ פליג אגוף הדין דאין השחיטה מתרת אסורים שכבר חלו, א״כ האי נוהג בשליל בגיד הוא בשליל אפי׳ ב״ח ופחות מזה, וחלבו אסור אינו אלא בב״ט ואיך כוללם יחד, ולכן שפיר קאמר ראאר״א דדוקא בבן ט׳ חי פליגו, ועל עסקי השחיטה, אמנם התנא דמשנתנו דלא דיבר מחלב רק מגיד ולא הזכיר ר״מ, אלא סתם ונוהג בשליל, הוא תנא אחר דחולק באמת על האי סברת ר״י ור״מ דהשחיטה מתרת איסורי׳, וס״ל דגה״נ כיון דחל מחיים תו לא פקע ע״י השחיטה, ורבי סתם כוותי׳ ומביא דברי ר״י החולק בזה בדברי יחיד, ואנן כיון דפסקינן בזה כסתם מתני׳ גם בחלב בן ט׳ חי הדין כן. והא דאמרינן לקמן ק״ג ע״א בנטרפה עם יציאת רובא דאיסור חלב ואמה״ח וטרפה בהדדי קאתי דמוכח דאיסור חלב אינו חל עד הלידה, י״ל כיון דאם הולד הי׳ מת קודם יציאתו, הוה החלב מותר מכח כל בבהמה תאכלו אפי׳ לר״מ, א״כ לענין איסור חל על איסור לא איקבע איסורי׳ עד שיצא לאויר עולם. הן אמת דיש לדון אם בבן ט׳ חי החלב אסור בעוד במעי אמו, איך מהני המיתה קודם הלידה להתיר האי חלב שהי׳ אסור קודם שמת, אלא דחקירה זו איכא גם בשחיטה עצמה לר״מ, דבן ט׳ חי טעון שחיטה בפ״ע, וא״כ אם בשעת שחיטה הי׳ בן ט׳ חי מה מהני מה שמת אחר השחיטה קודם קריעת הבטן. ועיין בזה בחדושי בפ׳ בהמה המקשה שם. ועכ״פ שיטת הרמב״ם ז״ל היא לפי ביאורנו היותר מחוורת, וצריך לחוש עליה עכ״פ להחמיר באיסור כרת דחלב. ובגיד הלא דעת הרי״ף והרמב״ם שווין ואוסרים אותו משעה שנוצר, ולא בבן ט׳ חי דוקא, לכן יש להזהיר להשוחטים שחלילה לאכול אחורים של שליל בלי ניקור הגיד. וכבר עוררתי ע״ז את הגה״ק בעל ייטב לב מסיגעט זצ״ל כמבואר בתשובותיו אבני צדק סי׳ כ״ב, והוא רצה להצדיק הדין, אבל לפע״ד אין זה כדאי להקל באיסור תורה שיש בו מלקות ודו״ק היטב.