אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף צב: › פירוש ג

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף צב: · פירוש ג

פירוש ב

ע״ש בעי ר״י אית לי׳ לעוף ועגיל, ואית לי׳ לבהמה ולא עגיל, מהו בתר דידי׳ אזלינן או בתר מיני׳ אזלינן תיקו. והקשו הראשונים למה לא פשטינן מתפילין דדרשינן ידכה יד כהה ואזלינן באיטר יד בתר דידי׳. ויש בזה כמה תירוצים ושיטות היוצאים מהם. ובשם אחרים כתב הרשב״א ז״ל דשאני הכא דיש לספק שניזל בתר מיני׳ מפני שנאסר ע״י מעשה, ומה יעקב ומינו שיש להם כף, אף כל שהוא ומינו יש להם כף עיי״ש, ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס זצ״ל, שהניח דעה זו בצע״ג דהרי לפ״ז בבהמה ולית לי׳ פשיטא דאינו נוהג ממ״נ דאי כתפילין הרי אזלינן בתר דידי׳, ואי דבעינן דומי׳ דמעשה הרי שם יעקב ומינו אית להו כף והאי בהמה הרי לית לה. ולפע״ד נראה דודאי הא פשיטא דדומי׳ דיעקב בעינן וכאשר ביארנו למעלה דלאו מיותרא קממעט עוף, אלא משום דהמעשה הי׳ שנגע בכף, ולכן קמסתפק אי דומי׳ דיעקב בעינן או דומי׳ דמינו בעינן, וניהו דיש לספק ג״כ אולי דומי׳ דיעקב ומינו בעינן, וממילא הן בעוף ואית לי׳ והן בבהמה ול״ל, לא ינהג, מ״מ האי ספק איפשט מעצמו דלחומרא אזלינן וסגי בחד דמיון, או דידי׳ או דמינו, ועיין בב״ק דף ג׳ ע״א בתוס׳ ד״ה דומי׳ דרגל שאומר ר״ת, דהא דלחומרא מקשינן אינו מצד ספק, אלא מדה הוא בתורה, דבכ״מ דליכא גילוי לכאן או לכאן, רצה התורה שניזל לחומרא, ומכח ודאי עיי״ש. וכן תראה מהא דסברו חכמים דנוהג בשל ימין ובשל שמאל ומפרשינן לעיל דס״ל מאחורי׳ אתא ונשי׳ בתרווייהו וכתבנו לעיל דודאי לית להו שום הוכחה ע״ז אלא כיון דהתורה אסרה את גה״נ ולא גלתה לן אי של ימין אי של שמאל ע״כ דרצתה דלא נאכל תרווייהו, וא״כ ע״כ אנו אומרים דמסתמא נשי׳ בתרווייהו (אח״כ כתבתי לעיל דאפשר הוכיחו חכמים עיי״ש) וא״כ הכא דכוותי׳ כיון דלא גלתה אי בעינן דומי׳ דיעקב ומינו או בחד סגי, מסתמא בחד סגי לאסור, אולם לאידך ספקא אי סגי בדומי׳ דידי׳ או דמינו, כיון דאיכא סברא ללמוד מתפילין דבתר דידי׳, ואיכא סברא דבעינן דומי׳ דמעשה שאירע, האי ספקא במקומו עומד, דאולי יש להכריע מכח הסברא לכאן או לכאן ולכן לא קמבעי להתיר שניהם אלא או זה או זה, ודו״ק היטב כי נכון הוא בס״ד.

ודע דהא דאזלינן בתפילין בתר דידי׳ ואיטר מניח בימין של כל אדם, האי הלכה הוא נגד הקבלה, כי עפ״י הסוד האי ידכה יד כהה דאמרה תורה, אינו אלא סימן אבל הטעם הוא מפני ששמאלו נגד הלב, וכמו שאומרין כן ביה״ר הנדפס בכל הסידורים ודו״ק.

הפרמ״ג בסי׳ ס״ה הביא הכנה״ג שכתב בשם הבה״ג דגה״נ נוהג בחי׳ דחיה בכלל בהמה, ותמהו עליו דהרי לא נזכר בתורה בהמה רק גה״נ סתם עד שאפי׳ בשל עוף הי׳ נוהג, אי לאו דממעטינן מכף הירך דאין לו כף, ועיין בלב ארי׳ כאן שמתרץ בדרך רחוק ודחוק, ולפע״ד נראה דכיון דדומי׳ דיעקב נאסר הי׳ סברא לומר לכאור׳ דדוקא גה״נ של בהמה ועוף שהוא היותר דומה לאדם, דהרי מקריבין קרבנות רק מבהמה בקר וצאן ועוף, והוא ענין נפש תחת נפש כידוע, והבהמה שהוא ממין תרבותית משווה הקרא לאדם, כדכתיב אדם ובהמה תושיע ד׳, ועיין לעיל דף ה׳ ע״ב, שדרשינן אלו בני אדם שמשימין א״ע כבהמה, ופרש״י דכאי רוח, הרי דהאי בהמה בקרא דוקא בהמה, ולא חיה כי רק הבהמות המה דכאי רוח, והנביא מוכיח את ישראל באמרו ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, לכן הי׳ מקום לומר דדוקא בהמה שיש לה יותר דמיון לאדם אסרה תורה ולא חיה שאינה בת קרבן, מפני שאין לה דמיון לאדם, לכן קאמר הבה״ג דלא אמרינן כן, כיון דבעניני אכילה לסימנים ולשחיטה, חיה בכלל בהמה, לא מסתבר להוציא כאן חיה מכלל בהמה, על סמך סברא קלישתא כנ״ל ליישב דבריו שלא לעשותו כטועה בדבר פשוט ודו״ק.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה