אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף צא. › פירוש ו

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף צא. · פירוש ו

פירוש ה

בא״ד א״נ פרע להו ביה״ש היינו נחירה שנצטוו על הנחירה עכ״ל, ובחידושי הרשב״א כ׳ דלא לימא דמאכיל אותם אבמה״ח. אבל התוס׳ בפירוש כתבו דנצטוו על הנחירה, ועיין בהגהות מהרש״ש שתמה איה נצטוו על הנחירה, ועיין בהגהות ר״צ חיות מה שכתב בזה, ואני בפתיחה שלי ובהרבה מקומות בתוך המסכת׳ הארכתי בזה והוכחתי כי כל מי שמצווה על אבמה״ח, כש״כ דמצווה על הנבלה שמתה מאלי׳, דהרי אבמה״ח הוא רק מיתת אבר ומטמא כנבלה כדדרש בדף קכ״ז ע״ב לקמן דכי ימות מן הבהמה, ק״ו מתה כולה דגרע מאבר מת, וכתיב בב״נ אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כל זמן שדמו בו לא תאכלו הן בחיים והן במתה רק ע״י הסרת הדם תאכלו, והוכחתי שכן דעת הרמב״ם ז״ל שכתב בסוף פ״ד מהל״ש דישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת חולין אלא היו נוחרין ושוחטין כשאר עכו״ם עכ״ל, הרי דישראל לא נצטוו על הנחירה אלא כשאר עכו״ם, וע״כ דשאר עכו״ם נמי נחירה בעו, דאל״כ הרי על הנבלה נצטוו ואפי׳ על הטרפה, ואיך כתב שנוחרין כשאר עכו״ם ואכ״מ להאריך ודו״ק.

ועיין במהרש״א ח״א שכתב שדקדק לומר גבי גה״נ טול בפניהם וגבי שחיטה לא קאמר טבח בפניהם כי בשחיטה לא סגי בהכי דהרי שחיטת נכרי נבלה אפי׳ בעע״ג, אלא פרע להם ביה״ש שישחטו בעצמם עיי״ש, שציין על מש״כ בח״ה, והוא דטבוח טבח אינו ציווי וכפרש״י בחומש שהוא כמו לטבוח מדלא כתיב וטבח, אבל והכן ציווי הוה, ולפ״ז ניחא דלא קאמר וטבח, שלא רצה שיטבח האיש אשר על ביתו בעצמו, אלא שיתקן ביה״ש לטבוח טבחו הן בעצמם, והדבר נכון מאד בלשון, ומכש״כ בלשון הש״ס דקאמר פרע להם ביה״ש, ולא קאמר שחוט להם או בפניהם, אלא דכל זאת אי שחיטה ממש קאמר, אבל אי נפרש כתירוץ השני שבתוס׳, דנחירה קאמר אז הלשון פרע להם ביה״ש מדוקדק, דלא בעי לפניהם אלא להראות דלא הרגה בקיפוץ ושלא מתה מאליה וקרא דקאמר לטבוח ולא טבח, י״ל דלטבוח מי שרגיל לטבוח דמסתמא לא האיש אשר על ביתו הי׳ הטבח, אבל נטילת גה״נ דלא נהגו בו במצרים, גם יוסף לא מסר זאת רק לנאמן ביתו שהי׳ נאמן אצלו על ניקור הגיד, אלא דמחכ״ת של המהרש״א ז״ל לא דק במה שכתב שחששו על שחיטת נכרי שהוא נבלה, דהרי טעמא דהא מלתא לדעת התוס׳ והראשונים טעמא מדכתיב וזבחת ואכלת, ודרשינן דדוקא המצווה שלא לאכול נחירה ראוי׳ לזביחה, ולא נכרי שאינו מצווה. וא״כ אז דגם הם לא נצטוו על הזביחה ולחומרא הי׳ להם דין ב״נ, מה בינם לשאר ב״נ, ואם הי׳ מחמירין שלא לאכול, מזביחת אינו מצווה, גם מזביחת עצמם לא הי׳ רשאין לאכול, אבל דברי נכונים בשנאמר דלא היו אוכלים משחיטת מצרי מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, ומשום לתא דע״ז כמש״כ הרמב״ם ז״ל, ואז שהיו עע״ג גמורים אפי׳ בהנאה אסור כמבואר לעיל דף י״ג ע״ב, וא״כ הוא, אז גם אי נפרש דנחירה קאמר שנצטוו על הנחירה שפיר קאמר דפרע להם ביה״ש שינחרו לעצמם כי גם נחירה שלהם לע״ז, דקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו לאו דוקא זביחת שחיטה כשרה קאמר כמובן וזה אמת וצדק.

ובלא״ה אני תמה מאוד איך אפשר לפרש דהכא שחיטה ממש קאמר, דהרי אנו קיימ״ל כר״ע דישראל במדבר אכלו בשר נחירה ולא נצטוו על שחיטת חולין עד שיכנסו לארץ, וא״כ הכי יאמר דאבות החמירו על עצמם יותר מדור המדבר, להיות נזהר שלא לאכול נחירה, מה שאכלו ישראל במדבר, ולא עוד אלא דהוא חומרא דאתא לידי קולא דהרי לא הי׳ רשאין לשחוט חולין במדבר משום ש״ח ואם האבות קיימו כל התורה, ודאי קיימו גם זאת שלא לשחוט חוליהן אלא קרבנותיהם שהיה מביאים גם אז, כדכתיב גבי יעקב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ועיי״ש ברמב״ן ז״ל, ולר׳ ישמעאל נמי דנחירה לעולם היה אסור אלא דבמדבר גם שחיטה נאסר להם בחוליהן, אם נאמר האבות קיימו כל התורה, איך אכלו בשר חולין כלל. אלא ודאי האי פרע להם ביה״ש על הנחירה קאמר וכר״ע, דהותר לישראל במדבר נחירה אלא דנחירת עוע״ז אסורה להם מצד לתא דע״ז לכן קאמר לטבות שהם יטבחו בעצמם, ולר׳ ישמעאל צ״ל דחיה שאינה ראוי׳ להקרבה שחט להם.

ומצינן עוד כעין אגדה זו, על הקרא דשא נא כליך, דאמר יצחק לעשו חדוד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילנו נבלות, כמה ששנינו אין משחיזין את הסכין אבל משיאין אותה על גבי חברתה, והוא ממד״ר מובא ברש״י עה״ת ושמעתי מקשין דמביא ראי׳ לסתור, דשא אינו לשון השחזה דהרי קתני אין משחיזין אלא משיאין אותה ע״ג חברתה, והגם שאין זה אלא אגדה דרך רמז בעלמא מ״מ היכי דאפשר ליישבה שתהי׳ מכוונת להלכה ודאי שפיר דמי.

והנה כפי שכתבנו למעלה בלא״ה א״א לומר דאבות הקדושים נזהרו על דקדוקי השחיטה שלא יהי׳ הסכין פגום דבר שלא נצטוו עליו במדבר לאחר מ״ת עד שנכנסו לארץ. אבל גם בנחירה אפשר לקלקל כשחותך בסכין שאינו חד עד ששוהה הרבה במעשה נחירה, באופן שהבע״ח מת תחת ידו ועיין לעיל פ״א ע״ב במשנה השוחט ונתנבלה בידו, שביארנו שם שהפירוש האמיתי הוא ששחט ושהה כל כך בשחיטתו עד שנתנבלה בידו, וזה הי׳ נבלה גמורה גם במדבר שהנחירה אישתרי להם, וגרע מנותר ומעקר דקתני אח״כ עיי״ש ותרוה צמאנך. וא״כ גם בהאי אגדה נפרש שיצחק אמר לעשו חדוד סכינך שתהי׳ חדה כי בסכין שאינה חדה יוכל לנבל ע״י ששוהה הרבה בשחיטה, ולזה די במשיאה ע״ג חברתה כידוע, אבל להוציא פגימות הסכין ודאי לא מהני מידי להשיאה ע״ג חברתה אלא צריכה משחזת וזה פרפרות נאה ודו״ק היטב.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה