דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף צ. · פירוש ד
ע״ש גמר׳ ורבי מחוברין דהתירא לא איצטרך קרא לרבוי׳ כי איצטרך קרא לגה״נ במחובר וכו׳, קשי׳ לי טובא דהאי איסורא דלא ליקרב מקרא ממשקה ישראל ע״כ סברא היא דלא ליקרב למזבח מה שהמקריב בעצמו אינו אוכל דאל״כ עד דאתא יחזקאל מנ״ל, וכן ראיתי לאחד מן המפרשים, וא״כ עצמות וגידין דבעצמם אינם ראויין לאדם אלא לכלבים, ודאי גרועים מאיסורא דראוי בעצם אלא איסורא הוא דרביע עלי׳ ומ״מ מחוברים יעלו דבהדי בשר אין בו גנאי להקטיר דכן דרך להקריב לפחתיך נמי ירך שלם ועיין בריטב״א מובא ג״כ בראש יוסף כאן שכתב ג״כ דממשקה ישראל רק אכולא איסור קאמר, ולא אמחוברים, וא״כ למה לי קרא מיוחד למחובר דאיסורא ואולי י״ל דרבי דסובר מסתמא. יבגבנ״ט, כאשר סתם כן בכולא פרקן ואתא קרא דוהקטיר הכהן את הכל לריבוי דגה״נ, היינו אפי׳ פירש ועומד בפ״ע, דהרי בכלל בשר הוא, וכמ״ש בפסחים כ״ב ע״א, דלמ״ד יבגבנ״ט הוה הגיד בכלל נבלה, ואינו ממועט מקרא דועשית עולתיך הבשר והדם, ומ״מ איצטרך למיעוטי עצמות וגידין שאינם נאכלין משום דאי לאו קרא דועשית וכו׳ לא הוה ידינן לדרוש קרא דוהקטיר גם על גה״נ שפירוש, דהרי אין כאן יתורא וכל הדרשה בזה נצמחת רק מסתירת הני שני כתובים, וחכמים שהקשו לר״י ממשקה ישראל למנחה, לאו למימרא דלדידהו חלצו לתפוח כר״ה לקמן, דהרי במחובר לא שייך ממשקה ישראל למנחה כסברת הריטב״א, אבל הקשו לו דלדידי׳ גם בפירוש מקריב, דהרי מקרא יתירא דוהקטיר הכל ריבוי על גה״נ בפ״ע אתא, ואע״פ דרבי קאמר דאתא קרא אמחוברים דאיסורא הכוונה דהקרא דיבר ממחוברים כדרכו, אבל אנן ממילא ידעינן דגה״נ דבכלל בשר הוה מקריב אפילו בתלוש, מדכתיב ועשית עולותיך הבשר, והוא נמי בשר מקרי אולם ר״ה דס״ל מסתמא כהלכתא אבגבנ״ט, ולא הוה בכלל בשר וכרבי ס״ל בסתירת הני פסוקים, א״כ ע״כ קרא דועשית עולותיך הבשר למיעוטא גה״נ אתא, דצריך לחלצו מגזה״כ, ולא כשאר גידין ועצמות, ואולי משום דתרתי אית בי׳, אינו ראוי בעצם וגם איסורא רביעי עלי׳, והא דהשיב לר״ח ממשקה ישראל הוא לעומת קושיתו מי כתיב לא יאכל המזבח, דלא ידע כלל דאיכא חילוק בין גה״נ לעצמות ושאר גידין שאינם נאכלין, השיב לו ממשקה ישראל למנחה, אבל לעולם מתמעט מועשית עולותיך הבשר, ולא גה״נ אבל שאר גידין ועצמות במחוברים יעלו מקרא דוהקטיר הכהן את הכל, ומיושב בזה ג״כ דלא פליגי ר״ה ור״ח בפלוגתא דתנאי. ולא תאמר כי הסוגי׳ רק בדוחק מתפרש כן, כי על דוחק כזה כ׳ ק״ז בעהחת״ס ז״ל הדחוקים רובם אמיתיים, וכאשר ביארתי דבריו הקדושים בהקדמה.
ויש להביא ראי׳ לפירושנו גם מרש״י ז״ל שכתב על הא דר״פ דלא פליגו דלהעלותו אין גה״נ נוהג דלא כתיב ולא יאכל המזבח, וכתב המהרש״א ז״ל דלא מצי להביא דברי רבי מוהקטיר הכהן את הכל, דע״כ לא ידע מברייתא מדקאמר לא פליגו. וצריך להוסיף עוד על דבריו דסכ״ס למה לא נימא דר״פ השיג מעצמו דעת רבי דיש לרבות גה״נ במחובר מוהקטיר הכהן את הכל, ולא ידע דרבנן פליגו ע״ז, אלא דא״כ היתכן דר״י ומכש״כ ר״פ דמפרש דבריו יסתום דלהעלותו לכ״ע שרי נגד הכלל דממשקה ישראל למנחה משום דדרשינן כן מסתימת הכתובים וא״כ היתכן דכל הני אמוראי קמאי ובתראי דלא ידעו מברייתא זו לא ידעו ג״כ מקרא דממשקה ישראל עד שפשט בעיניהם דמותר להעלותו וע״כ לומר דהי׳ סברא פשיטא בעיניהם דעל מחובר בבשר לא שייך ממשקה ישראל ומעתה איך נאמר דמלתא דהי׳ פשוט בעיני כל הני אמוראים חזר בו הש״ס מני׳ ובי׳ ומפרש פלוגתת רבי ורבנן נגד האי סברא החיצונה אלא ודאי הפירוש כמש״כ.
ואם כנים אנחנו בדברנו סר מהר התמיה הרבתי שתמה הלח״מ ז״ל על הרמב״ם ז״ל בפ״י ממעה״ק, דהרמב״ם זיכה שטרי לבי׳ תרי דפסק כרבי וכסתם משמעות המשנה בזבחים דפרשו לא יעלו, ומ״מ פסק דגה״נ חלצו לתפוח, דלפי האמור כן הוא לר״ה, דג״כ ס״ל כרבי אבל אית ליה אבגבנ״ט ודו״ק היטב.