אור ברסלב
דור רביעי על חולין דף פט: › פירוש ח

דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר

דף פט: · פירוש ח

פירוש ז

תוס׳ ד״ה ואתא איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד ואע״ג דתנן לקמן אינו נוהג בטמאה וכו׳, איסור מוקדשין דחמור דאית בי כרת אם אכלו בטומאה חייל עכ״ל.

והקשה המהרש״א ז״ל דהא דאינו נוהנ בטמאה מצינן לפרש כר״ש, דמי שבשרו מותר וכו׳ וכמש״כ התוספות בעצמם לקמן בד״ה בולדות קדשים, ותירץ דמתוך הסוגי׳ דהתם משמע דרק לר״ש אית לי׳ האי סברא דפוטר בגיד של טמאה לגמרי אבל לתנא דמתני׳ דפוטר רק מגיד ולא מטומאה, מטעם אין איסור חל על איסור קפטר ומש״כ התוס׳ דגם לתנא דידן מצינן למימר דטעמא כר״ש, היינו דכיון דמצי למידחי כן ניחא לי׳ יותר להקשות ממתני׳ דנזיר עכת״ד, וקשי׳ לי טובא חדא, דהכא נמי הרי מקשה הש״ס דא״כ מוקדשין נוהג בגיד מבעי לי׳, דהוא קושי׳ יותר עצומה מלהקשות מאינו נוהג בטמאה, דמצי מדחי לי׳ דטעמא כר״ש, אבל יותר קשה דהנה הראש יוסף ז״ל הקשה ג״כ על קושי׳ התוס׳ דמה קשי׳ להו, הלא הכא מוקדשין כולל הוה על איסור גיד, ותירץ, דלפום סברא דהשתא דגיד חל משעה שנוצר ומ״מ אינו חל בטמאה, ע״כ משום דל״ל להאי תנא איסור בת אחת, א״כ ה״ה דל״ל כולל עכת״ד, ודבריו נפלאים ממנו דא״כ מה הקשו בד״ה בולדות קדשים, דאמאי לא פריך מאינו נוהג בטמאה אלמא דטומאה קדים, הלא אינו מוכרח דהרי גם איסור בת אחת לית לי׳ כמש״כ הראש יוסף וע״כ לומר דיותר ניחא להו לתוס׳ לתרץ דטעמא דתנא כר״ש מלומר דל״ל איסור בת אחת, וא״כ קושי׳ הראש יוסף הדרה למקומה, וממילא גם קושי׳ המהרש״א דע״כ יותר נכון לומר דהמקשן סבר דטעמא דתנא דלקמן כר״ש, מלומר דל״ל איסור בת אחת.

ולפי חומר הענין אענה מה שנראה לפע״ד ליישב דברי התוס׳ מקושי׳ הראש יוסף החמורה, והוא דכבר כתבנו למעלה דעל גה״נ ע״כ ליכא איסור אכילת בשר קודש דכל שאינו בכלל כליל תהי׳ אינו בלא תאכל, אלא אית בי׳ לאו דמעילה, כיון דמ״מ נתקדש בכלל הבהמה, ואע״פ ששאר הבשר עומד ליקרב בעולה או לאוכל לכהנים בחטאת ואשם, והאי גיד מתחלה עומד ליזרק ולענין מה נתקדש, והרי תראה בעור העולה אמרה תורה שניתנה לכהנים וחולין הוה ואין מועלין בה, וצ״ל דמ״מ נתקדש בכלל שאר הבשר ונידון כקדשים פסולין מתחלת הקדשו ונתקדש מיד רק למעילה ולא לשום צורך הקדש כלל, וא״כ ס״ל לתוס׳ דלא שייך כאן איסור כולל, דהרי אינו דומה קדושת שאר בשר לקדושת גה״נ דשאר בשר נתקדש לצורך הקרבה או אכילה, וממילא איכא עלי׳ נמי לאו דמעילה משא״כ בגיד דמתחלה יצא מכלל שאר הבשר דלא חל עליו לאו דכליל תהי׳ לא תאכל, אלא לאו דמעילה לחוד, ולא עוד אלא שאני נבוך מאד גם בלאו דמעילה אי אית בי׳, דעיין בתוס׳ ישנים כריתות י״ג ע״ב, שהקשו שם איך מתחייב על נותר וטמא אשם מעילות, כיון דלא שוה מידי להקדש, ותירצו דקדשי הגוף שאני דלא פקע, ועיין שם בהגהות ק״ז בעהחת״ס ז״ל, ועיין תוס׳ מעילה יו״ד ע״א ד״ה הבל מודים, ועכ״פ האי גה״נ דמתחלה עומד לחלצו לאו דמעילה מנ״ל, ולכן נראה דאיסורא בעלמא קאמר ולא מעילה ממש, וא״כ ודאי דהאי איסור עומד בפ״ע חלוק משאר הבהמה, ואולי מכח הלאו דלא תאכל באש תשרף דדרשינן מני׳ בפסחים כ״ד ע״א דבא ליתן ל״ת על כל פסהמ״ק, והאי גה״נ הוה פסהמ״ק מתחלת הווייתו ועכ״פ אין בו משום כולל בשאר בשר, ובזה מיושב נמי מה שיש להקשות דהאי מוקדשין דנוהג בגיד נמי פשיטא דמה אתא לאשמעינן, אי דיש בגידין בנותן טעם הלא הוא משנה שלמה לקמן ירך שנתבשלה בה גה״נ ואי דמוקדשין חל על איסור גיד הלא כולל דחל הוא משנה שלמה בכריתות כמובא בתוס׳ כאן, ובפרט שאת אינו שייך כלל לפרקן דעוסק בדיני גה״נ, אבל אם נאמר דהאי איסור מוקדשין איסור פרטי דוקא בגיד שפיר שייך הכא. וממה שתירצו בתוס׳ דאיסור מוקדשים חמור באכלו בטומאה, נמי איכא למישמע מני׳ דס״ל דאיכא על גיד איסור אכילת בשר קודש, ולא לאו דמעילה דנהנה מן ההקדש כדכתב רש״י ז״ל, דבהאי לאו ליכא כרת גם באכלו בטומאה, דהקדישה אינו אלא כקדושת בדק הבית ודו״ק היטב.

שוב ראיתי דא״א להעמיס בדעת התוס׳ דמוקדשין אגיד לאו כולל הוה, דהרי בדיבור שאח״ז כתבו בפירוש דמוקדשין אגיד כולל וחמור הוא.

תוכן העניינים

דור רביעי על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה