דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פז: · פירוש ב
תוס׳ ד״ה רואין אותו כאלו הוא מים, והקשה הרר״ש מוורדון, דבהקומץ רבה מפרש טעמא דרבנן ור״י מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, גלוי וידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר, מכאן לעולין שאין מבטלין זא״ז, ור״י אומר מכאן למין במינו שאינו בטל. והשתא היכי מוכח דאפילו מבטלין עולין זא״ז ומב״מ בטל, הכא לא בטל שאפילו היה דם הפר מים, היה ניכר אדמימות דם השעיר. וי״ל דאם דם הפר היה מים לא יהי׳ בדם השעיר מראית דם גמור וכו׳ עכ״ל. ומי לא ישתומם על הדוחק הגדול הלזה, דלאמר דדם השעיר לא ניכר אדמימות גמור במים שכנגד דם הפר. ולא עוד אלא דתירוצם נפרך מלשון הש״ס שם, דהרי הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר, וכי בשביל שהוא מרובה עדיין לא סגי ליבטל דהרי רואין כאלו הם מים, וע״כ תאמר דהאי מרובה דקאמר דמרובה כ״כ דלא ניכר אדמימות דם השעיר, וכי זה קרוא דבר ידוע, הלא אינו ידוע מב׳ צדדים, דלפי דעתי ידוע להיפך דדם השעיר במים כפי דם הפר אדום הרבה, ולא עוד אלא דהאי מראית דם אינו משוער במתניתן עד כמה מקרי מראית דם, ואיך מצי קאמר ע״ז שהוא דבר ידוע שאין בדם השעיר במים כדם הפר מראית דם, אלא ודאי דהאי מרובא מתפרש כפשוטו שהוא רוב נגד דם השעיר ורק זאת ידוע לכל. אולם בעיקר קושית התוס׳ לדידי קשה להיפך כיון דבמב״מ אזלינן בתר רובא מקרא דאחרי רבים להטות מאין לקחו חז״ל לגבי חזותא דאמרינן רואין כאלו הם מים ולא בטל מה״ת, דהרי מכסין בברכה קאמר, וזורקין את הדם ומכשירין הקרבן, ועל מה הטבע דין זה דרואין, שוב מצאתי שק״ז החת״ס ז״ל בחדושיו ישב על מדוכה זו, ואח״כ עיינתי בסוגי׳ דזבחי׳ ע״ח ע״ב ושם בחדושי שיטה מקובצת הנדפסים מחדש בהשמטות וקמתמה על ענין זה, דמה בין חזותא לטעמא והרי הש״ס פריך אר״ל ונשער במב״מ כמין בשא״מ הרי דמדמה חזותא לטעמא, וא״כ איך מצינו ידינו ורגלינו בבהמ״ד, דהרי פסקינן הני סתמי הן דזבחים והן בכסוי דאמרינן רואין ואין מבטלין ברוב, ובאיסורין קיי״ל מב״מ בטל ברוב בעלמא עכ״פ מה״ת, ולמאן דמצריך ששים הוא משום גזירה מינו אטו אינו מינו.
אבל מה שנראה לענ״ד בזה הוא, דהנה כל שלא נודע התערובות לא שייך ביטול כמבואר ביו״ד סימן צ״ח וק״י, וראיתי ברמב״ן בחדושיו לע״ז טעם נפלא להא מלתא, דבביטול בעינן דעת בעלים, ויש להסביר הענין כי הא דאמרינן אחרי רבים להטות בקושי התירה התורה, כדי שלא יגרר הרוב אחר המעוט, וא״כ כל דלא איכפת להו לבעלים בביטול, באמת לא בטל, והיינו טעמא דהיתר בהיתר לא בטל, וכן איסורין דאין מבטלין זא״ז כפי דפסקינן כר׳ אלעזר שם בזבחים ודלא כר״ל, דסכ״ס אסור לאכול אי משום האי איסורא אי משום האי. ואי דעכ״פ לא לקי זה דוקא לר״ל דס״ל התראת ספק לא שמה התראה, אבל לר״א (ובירושלמי הוא ר׳ יוחנן דפליג אר״ל) דס״ל שמה התראה, אין שום נפקותא בביטול ולכן שפיר לא בטל. וזאת מה שאמרו רבנן דעולין אין מבטלין זא״ז. ור״י לית לי׳ האי סברא דרצון בעלים בעינן לביטול לכן יליף דמב״מ לא בטל. אמור מעתה דלרבנן דעולין אין מבטלין זא״ז, מכ״ש דרשות לא מבטל מצוה כשאין לו צורך בביטולו, דמה איכפת לי׳ אם יכסה הכל או יזרוק הכל, וכל ענין ביטול אינו אלא דלא צריך לחוש על המיעוט אבל לא דאינו רשאי לחוש עליו במקום דלא הפסיד מידי. והרי היינו טעמא דחז״ל שאסרו דשיל״מ, משום דבקושי התירה התורה לסמוך על הרוב, ושלא לחוש על המיעוט, וא״כ במקום שאפשר להמתין עד למחר למה יהא ניחא לי׳ בביטול האיסור. וכל זאת בדליכא רק רוב דבעינן למיסמך על אחרי רבים להטות, אבל בדאיכא כ״כ דאי הוה אינו מינו היה בטל בעצם מיעוטו דלא היה נותן טעם או בדבר שאינו אוכל דלא היה ניכר חזותא דתו לא בעינן היתר דאחרי רבים להטות, אלא משום דחשוב כאלו הוא נאבד מן העולם, לרבנן דלית להו סברת ר״י דמב״מ מתחזק ואינו בטל לעולם במעוטו, אז לא בעינן דעת בעלים לביטולו ולכן שפיר אמרו הן בכסוי והן בזריקה דכל זמן דאלו היה במים ניכר חזותי׳ ולא בטל בעצם מיעוטו, מצי זריק ומצי מכסה, וממילא מחויב לעשותו דמהיכי תיתי ירצה לבטלו כדי לבטל מצות עשה, ולפסול את הקרבן ועיין כאן בלשון הרמב״ם שכתב אם ניכר מראית הדם חייב לכסות הכל. והאי תיבת ״הכל״ לפום רהיטא הוא שפת יתר וכי לא היה די לאמר חייב לכסות, וכלשון המשנה ולא לחנם הוסיף הרמב״ם ז״ל תיבה זו, אם לא להבינינו למה לא יתבטל חד בתרי לגבי חזותא, כמו באיסורים לגבי טעמא, דלא אמרינן רואין ולתרץ זאת קאמר האי ״הכל״ ר״ל מה איכפת לי׳ אם יכסה הכל, ולכן חייב משא״כ באיסורין דיפסיד הרוב אגב המיעוט. ואי קשי׳ לך א״כ בדשיל״מ נמי לסגי בששים דאז בטל בעוצם מיעוטו י״ל, כיון דביבש ביבש לא מהני ס׳ דלעולם לא בטל אלא מכח אחרי רבים להטות, לא פליג רבנן בגזירתם בפרט מאחר דר״י סובר בלא״ה מב״מ לא בטל כלל, לכן אסרו בדשיל״מ הן ביבש והן בלח במשהו.
ובזה יש ליישב הסוגי׳ דזבחים, וגם פסקי הרמב״ם המוקשים מאד עיי״ש, אלא דלא רציתי להאריך כאן בזה ועוד חזון למועד בפרקים הבאים. אבל מה שנראה סתירה לדברינו הוא מה שאמרו מצות אין מבטלות זא״ז, מהלל שהיה כורך מצה ומרור, ומ״מ אמרו בפסחים קט״ו ע״א דבזה״ז דמצה דאורייתא ומרור מדרבנן, אתא דרבנן ומבטל לי׳ לדאורייתא, מזה לכאור׳ מוכח דרשות מבטל מצוה ורק מצוה לא מבטלת מצוה, וממילא גם בעולין נמי דוקא עולין אין מבטלין זא״ז. אבל דם חולין מבטל דם עולה. אלא דמשם לא מצינן להקשות, דהרי התוס׳ בזבחים שם הקשו קושי׳ חמורה על הא דמרור דרבנן מבטל מצה דאורייתא, דהרי חזינן דאורז אינו מבטל הדגן ויוצא בה י״ח בפסח (והתוס׳ לית להו דמטעם גרירה אתינן עלה דהרי מסוגי׳ דשם מוכח דלאו מטעם גרירה אמרינן, דא״כ לא הוה פריך מידי) ותרצו דמרור הוה מבטל לגמרי טעם מצה עיי״ש. והגם דתירוץ זה פלא בעיני דא״כ מה מהני הא דמצות אין מבטלות זא״ז, דכל שבטל כ״כ שאין כאן טעם מצה, איך יוצא, ולא עוד אלא דמלתא דפשיטא הוא אם אוכל כזית פת איסור עם כזית היתר דלוקה על האיסור, ולמה לי מצות אין מבטלות זא״ז, אבל יהי׳ איך שיהי׳ כיון דהאי סוגי׳ דהתם בלא״ה אינה מובנת א״א לסתור בה דבר הנראה לאמת בפי׳ המשניות וסוגי׳ דזבחים ודו״ק היטב.
וכדאי להזכיר כאן דבר שכלי ששמעתי מפה קדוש כבוד הגאון האמיתי מברעזאן זצוק״ל, לפרש מאמר הגמר׳ יומא ל״ט ע״ב ת״ר ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם, אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה, והוא מספרא סוף פרשת שמיני. ופרש״י מניחים אותו ליטמא הרבה, ופירש הגאון ז״ל עפ״י הרמב״ן הנ״ל, דהביטול תלוי ברצון הבעלים, וא״כ מי שאוכל שקצים ורמשים בעין, תו גם בביטול ברוב אסור לדידי׳, דלא ירצה בביטולם. ועיין יומא ס״ד ע״א דרש רב כי משחתם בהם מום בם, דבהם משמע בעינייהו הוא דלא מרצו אבל בתערובת מרצו. הרי דבהם דמיותר ההא דהוו״ל למיכתב בם אתא לאמר בעינייהו דוקא. עיין זבחים ע״ז ע״ב ובתוס׳ שם, ולפ״ז גם הכא קאמר ולא תטמאו בהם בעינייהו, דאם תטמאו בעינייהו, אז ונטמאתם בם גם בתערובת ודפח״ח.