דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פז. · פירוש ד
עוד שם גמרא כסהו הרוח חייב לכסות. ארבב״ח אר״י ל״ש אלא שחזר ונתגלה וכו׳, ויש להכניס זאת בלשון המשנה דאל״כ הול״ל כסהו הרוח חייב לגלותו ולכסותו, אלא ודאי קאי אשלמעלה כסהו ונתגלה פטור מלכסות והני מילי אם כסהו בעצמו, אבל כסהו הרוח חייב לכסות כשנתגלה. אלא דעל גוף הדין אני תמה כיון דאם נתגלה חייב לכסות למה לא יתחייב לגלותו ולהביא עצמו לידי חיוב שהיה עליו מתחלה. וק״ו הוא ממה שאמרו חסידים הראשונים הכניסו פירותיהם דרך חציריהם כדי לחייבם במעשר והרי שם לא היה חייב מתחלה כלל, מכ״ש הכא דהיה מוטל עליו החיוב לכסות והרוח חטף ממנו המצוה, ולמה לא יגלהו כדי לזכות במצוה שהיתה כבר מוטלת עליו, וחכם לב יקח מצות כתיב. ואע״פ שיש חילוק בין מעשר לכסוי, דהתם לא נפרש המעשר אבל כאן הרי נתכסה הדם, ורצון הבורא ב״ה נתקיים בלעדי עשייתו, ואין מקום לעשות עוד, אלא דזה ע״כ ליתא דהרי אם כסה בעצמו וחזר ונתגלה פטור, ובכסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב, הרי מוכח מזה דכל זמן שלא כסה הוא לא נעשה רצון הבורא.
אבל דע כי כבר אמרתי לך כמה פעמים דננקוט כלל גדול בידינו, דכל דרשות שדרשו חז״ל כעין אלו היתה סברתם או קבלתם האב, והדרשה להסמיך לקרא התולדה, ולכן גם כאן שאנו רואים דבהשבת אבדה ושילוח הקן ובתוכחה בכלם אנו דורשים אפילו מאה פעמים, וכאן בכסוי דורשים וכסהו דסגי בפ״א, ואע״פ שחזר ונתגלה פטור, העיקר הסברא שיש חילוק בין הנושאים, וע״ז סמכו לדרוש כאן הכי, וכאן הכי, והסברא מבוארת לכל שופט בצדק דבכ״מ דדרך שיחזור הדבר לכמות שהיה לא סגי בפ״א. ובהמה שדרכה לברוח מבית בעליה, או האם המשתלחת מקנה דדרכה לחזור ולברוח, לחזור ולשוב אל קנה, והתוכחה דרכה שלא תתקבל בפ״א עד שיתמיד המוכיח בתוכחתו, ולכן מסתבר דעד שנשיג התכלית איכא חיוב בהתמדת המעשה הלזו אפילו מאה פעמים. אבל בכסוי הדם הלא כל שנתכסה פ״א אין דרכו להתגלות רק ע״י סבה דלא שכיחא, ולכן לא מסתבר שיתחייב השוחט שיחזור אחר הדם, אם אירע שנתגלה, ולכן דרשו חז״ל בהני דלעיל השב ושלח הוכח אפילו מאה פעמים וכאן בכסה״ד אמרו דוכסהו מיעוטא הוא דסגי בפ״א, אמנם כן בכסהו הרוח כמו שהרוח מכסהו כך דרכו לגלותו, כי כן דרך הרוח כידוע, וא״כ שפיר אמרו דבכה״ג חייב לחזור ולכסותו. ולפ״ז דוקא אם חזר ונתגלה ע״י הרוח אבל אם ע״י סבה אחרת נתגלה באמת פטור מלכסות, וכן אם כסהו נכרי או חשו״ק אע״פ שחזר ונתגלה פטור מלכסות, ודבר זה חדש הוא ולא עלה ע״ד שום פוסק.
והנה הפר״ח בסימן כ״ח חקר באם הוא גילה בכסהו הרוח אם חייב לברך וכתב דמלשון הגמר׳ דקאמר שאם חזר ונתגלה חייב לכסות משמע דבכל אופן שנתגלה אם ממילא או ע״י עצמו חייב לכסות, וכיון דמחויב לכסות ממילא חייב לברוכי, אלא דזה ליתא דהא בסוכה ל״ג ע״א מסיק דר״פ גופי׳ ספוקי מספקא לי׳ אי יש דחוי אצל מצות ולחומרא אמרינן ולא לקולא א״כ ספק ברכות להקל עכת״ד. והדבר נפלא עד מאד דהרמב״ם ושאר פוסקים לא הזכירו כלל דבר גדול כזה דהאי חייב לכסותו היינו מספק ובלא ברכה, ועל הש״ס גופא יש לתמוה דאיך יסתפק ר״פ במקום דקתני במתניתן חייב לכסות, ולא מצינו כעין זה בש״ס שהתנא יסתפק בדין ועיין באחרונים שם בסוכה שנתפלאו בזה.
אבל מה שנראה לפע״ד בזה הוא דהנה רש״י ז״ל בד״ה הא אידחי לי׳ פירוש וז״ל ״והא אידחי לי׳ מכסוי, דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות״ עכ״ל. והוא פלאי מה מביא משם דהא בכסה בעצמו נעשה מצותי׳. ובסוכה ל״ג ע״א באמת לא פירוש כן אלא דכתב על הא דאמרינן והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות כיון דאדחי אדחי, ופרש״י ז״ל הואיל ואדחי ע״י הרוח מכסוי של מצוה כדקאמר, דכי לא נתגלה פטור מלכסות ע״כ והוא הנכון דקושית המקשן היתה מני׳ ובי׳ דכיון דבלא נתגלה פטור הרי דנדחה, איך שוב יהי׳ נראה אבל לפי פירושו כאן אין הקושי׳ מצד דחוי, אלא כיון דנתכסה מה לי ע״י אדם ומה לי׳ ע״י הרוח, דהרי כבר נעשה מה שראוי לעשות, ונשלם כונת המצוה יתברך, ואי בשביל דנעשה ע״י הרוח והפסיד המצוה, וכי בשביל זה נאמר דיכסה עוד הפעם, דבר שאין לו שום תכלית רק כדי שיקבל שכר. והנה לפע״ד רש״י ז״ל מצא סמוכין לפרש כן כאן הכי וכאן הכי בלשון הש״ס דבסוכה קפריך ״כיון דאדחי אדחי״ והכא פריך ״והא אדחי לי׳״, הרי שלך לפניך דשם כונתו למיפרך דכיון דע״י הרוח נדחה מכסוי איך יהי׳ חוזר ונראה, ולכן אמר כיון דאדחי אדחי. אבל כאן פריך למה לא נימא דכבר נעשה מצותי׳ ברוח כמו בכסה בעצמו, דמ״ש דסכ״ס נתקיימה כוונת המצוה ב״ה שיתכסה הדם פ״א, ובהכי סגי דוכסהו מעוטא הוא כנ״ל. ומה דקאמר לישנא דוהא אדחי לי׳ ולא קאמר והא נעשה מצותי׳ כיון דאין כאן מצוה רק התכלית של המצוה נעשה ועי״ז נדחה זה מן המצוה. ואם כן הוא הפירוש כאן בקושית המקשן והא אדחי לי׳, גם בתירוצו של ר״פ דאין דחוי אצל מצות צריכין אנו להכניס כוונה אחרת ממה דהשיב ר״פ שם בסוכה על הקושי׳ דהואיל ואדחי אדחי, והכוונה כאן דאין דחוי אצל מצות דכל שכסה הרוח והרוח חזר וגלהו הוה ממש כמו השב תשיבם ושלח תשלח, דבכל פעם הוה מצוה חדשה, ולא שייך כאן דחוי כלל וכסברת הרא״ש ז״ל ס״פ אלו מגלחין לגבי שבת, דבכל רגע איכא חיוב חדש דלא שייך דחוי, ואי דבכסהו בעצמו פטור, שם איכא מיעוטא כדאמר בגמר׳ והסברא הוא דכל שכסה פ״א אין דרכו להתגלות עוד, משא״כ ברוח המכסה דדרכו לגלות כמו שכסהו הו״ל כמו שילוח הקן דדרכו של האם לחזור אל קנה. ותדע דהש״ס לא על דרשה דהשב קסמך, דהרי פריך מ״ש מהשבת אבדה דהשב אפי׳ מאה פעמים, ומשני התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו, ואיפכא הול״ל התם כתיב השב במקור דמורה על התמדת המעשה, אבל הכא לא כתיב רבוי כזה, אלא ודאי עיקר הענין אסברה נבנה, והאי מעוטא דוכסהו קאי דוקא על כסוי של עצמו, או אפילו של חשו״ק ונכרי, אבל בכסה הרוח דדרכו לגלות כמו לכסות הדרינן לסברתינו, להיות כמו השבת אבדה ושלוח הקן. ומעתה מה דקאמר שם דר״פ גופי׳ ספוקי מספקא לי׳ אי יש דחוי או אין דחוי, היינו בשאר מצות אבל בכסוי צ״ל ע״כ דלא שייך כלל דחוי, דכל שהרוח כסה וגלה, הוה כהשבת אבדה דאפילו מאה פעמים חייב לכסות, וכסתימת לשון המשנה דאמרה חייב לכסות ולכן כל שחזר ונתגלה ע״י הרוח חייב לכסות בברכה אבל אם הוא גלה או נתגלה ע״י סבה אחרת, אין כאן מצות כסוי כלל, כמו בכסהו בעצמו וכנ״ל והא דמכסה בעצמו, וחזר ונתגלה אפי׳ ע״י הרוח דפטור משום דהא גופא שיהי׳ רוח מנשב בחוזק שמגלה כסוי עפר שבארץ הוא לא שכיח, אבל כסהו הרוח הרי כבר איכא רוח המכסה והוא המגלה אין זה כסוי העומד. היוצא לנו מזה לדינא להלכה ולמעשה כל שכסהו הרוח והרוח גלהו ודאי יכסה בברכה כסתם משנה וכסתימת לשון הפוסקים, אבל אם גלה בעצמו או נתגלה ע״י סבה אחרת ודאי יש לחוש ולכסות ולא נסמוך על סברתינו נגד סתימת לשון הפוסקים שלא נחתו למה שכתבנו, אבל חלילה לברך על כסוי זו באשר גם הפר״ח וכמה אחרונים שאחריו מסכימים שלא לברך, ולפי הצעתנו אין כאן ספק מצוה, אלא ודאי לא בעי כסוי כלל.
ועפ״י דברינו נדחה מה שראיתי בת״ח ז״ל שכתב דממה דקתני במתניתן כסהו ונתגלה פטור מלכסות, לכאור׳ משמע דדוקא אם נתגלה בדיעבד, אבל אסור לגלותו לכתחלה, וא״כ הוה אסור לשחוט ברחוב העיר מקום דריסת הרבים, אבל נראה דמתניתן אורחא דמלתא נקיט, דאפילו לכתחלה מותר לגלות כיון דמיעוט קרא דחזר ונתגלה פטור מלכסות, אלמא דכסוי לחוד עושה מצוה, דכל שמכוסה אפילו רגע אזלא לה המצוה. ואע״ג דגבי נר חנוכה נמי קי״ל הדלקה עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה, מ״מ אסור לכבותו תוך השיעור שאני התם דפרסומי ניסא בעינן וכו׳, עכת״ד, ולפי דברינו ליתא דגם כסוי, ממש כדין נ״ח הוא, דאין זקוק לכסותו אם נתגלה אבל אסור לגלותו וכן ברוח מצוי׳ לגלות אין הכסוי פוטרו מלכסותו פ״א כמו שבארנו למעלה. וראי׳ לזה מהא דלעיל פ״ה ע״ב דאמר לי׳ צא טרוף משום דאם ישחט ויתחייב בכסוי, שוב אסור לו לעשות צרכיו כפרש״י שם, דלא יעשה ממנו צרכיו ואי דהוה שרי לגלותו מיד, היה יכול לכסות ואח״כ לזרוק הכל לתוך ביבותא דמיא, אלא ודאי דבעינן שישאר מכוסה. וחילוקו של הת״ח בין נ״ח לכסוי לא הבנתי, דהלא הקושי׳ הוא כיון דהתם משום פרסומי ניסא בעינן שידליק עד שיכלה רגל מן השוק, למה לא הזקיקו להחזיר ולהדליק אם כבתה, ואין לנו מנוס אחר אלא לאמר דכל שאין עלול לכבות לא אטריחו, והיינו טעמא דכסוי נמי וכנ״ל, והוא אמת וצדק וברור לדינא בס״ד ודו״ק.