דור רביעי על חולין· רבי משה שמואל גלזנר
דף פז. · פירוש ג
עוד שם גמרא אבעי׳ להו שכר מצוה או שכר ברכה, כבר נתעורר בל״ח הא תרתי איכא מצוה וברכה. והנראה לפע״ד בכוונת האי אבעי׳, דהכי קמסתפק דמצוה עצמה כיון דאיתא בשליח ושלוחו של אדם כמותו. איך אפשר לחטפה מן המחויב בה, דהרי הוא כשלוחו וניהו דבתורם שלא מדעת בעלים אין תרומתו תרומה, דהתם אפשר לבטל הפרשתו אם נאמר דלא עשה כלום, ועוד דהתם ג׳ מדות בתורמים ואמר בעה״ב שהוא רוצה ליתן פחות או יותר, ע״כ צריך לעשותו שליח בפירוש, אבל בכסוי או במילה וכדומה דבלא״ה א״א לבטל המעשה, מסתמא ניחא לבעלים כדי שיהי׳ שכר של המצוה שלהם אלא דמ״מ אפסדי׳ הא דמצוה בו יותר מבשלוחו. ולכן בברכה איכא ספק דהרי אמרו גדול העונה יותר מן המברך ועכ״פ כמברך, וא״כ מה אפסדי׳, ועיין ש״ך חו״מ סימן שפ״ב דהעלה באמת דבבירך בלחש מיירי, דאי איכא עונה הרי הוא יותר או כמברך. ועיין בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל שהקשה א״כ מ״ט אמר דנ״מ לענין ברכת המזון, ולא אמר בפשיטות דנ״מ בעונה אמן ויפה דחה דברי הש״ך ז״ל, אלא דלא באר למה באמת ישלם שכר ברכה במקום דהנגזל ענה אמן. אבל באמת לק״מ כאשר בארתי במקומו, דהא דגדול העונה יותר מן המברך, היינו מן המברך בלא עונה, אבל לא מן המברך בדאיכא עונה. דהא דעונה גדול מן המברך משום דשמע ושומע כעונה וגם ענה אמן, אבל מברך בלא עונה לית לי׳ רק אמירת הברכה לבד בלא שמיעת אמן, משא״כ בדאיכא עונה דגם למברך אית לי׳ תרתי מברך וגם שומע עניית אמן דהוא כעונה אמן, וא״כ סכ״ס איכא איזו יתור להמברך בדאיכא עונה נגד העונה ועל אותו חטיפה חייב י׳ זהובים. וזה דקמסתפק שכר מצוה ומשום דמצוה בו יותר מבשלוחו, אבל שכר ברכה לא דעונה כמברך או שכר מצוה לא, דמשום האי פורתא דמצוה בו יותר מבשלוחו לא משתלים מידי׳, אבל שכר ברכה משלם משום דהמברך בדאיכא עונה גדול מן העונה ומשום האי יתר משלם. ובזה נדחין נמי דברי הש״ך ז״ל שמוכיח מדברי הרא״ש ז״ל כאן, שמחלק בחטף מצות מילה בין חטפו מן האב דחייב, ובין חטפו משלוחו דפטור דמזה מוכח דאין לעשות שליח למול, דאל״כ הרי סכ״ס חטף המצוה מן האב אם חטף משלוחו שהוא כמותו. ולפי הנ״ל ליתא דהרי בחטיפת מעשה המצוה אינו אלא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, וזה הפסיד האב בכוב״כ, ואי דחטף זאת מן השליח ע״ז כתב הרא״ש ז״ל דבדבור בעלמא לא זכה במצוה דניהו דהאב מסתלק ע״י דבור בעלמא, אבל השליח לא זכה בה להיות תובע הפסדו מן החוטף ודו״ק.